כמו בפסקאות רבות שכתב הרב קוק, גם כאן במשפט הראשון יש כלל, והמשך הפסקה הוא הסבר הכלל והרחבתו: יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה הֲרֵי הוּא מֵבִיא רְפוּאָה לָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וזו אינה מליצה או משל של הבעת תנחומים לאדם ששב בתשובה, אלא מציאות אמיתית – מַמָּשׁ. מחלה היא התנגשות בין הרצון הטבעי של האדם לחיות באופן שלם, כפי הראוי לו, לבין כלי הגוף והנפש שאינם מאפשרים לבטא רצון זה. הכאב מבשר לאדם על אותה התנגשות, ומכריח אותו למצוא לה רפואה, והרפואה היא התאמת כלי הגוף והנפש לרצון הטבעי. כך גם במישור הרוחני; יש צרימה וכאב כשאין התאמה בין רצון הנשמה למימוש הגופני, שמצריך תשובה שתתאים אותם מחדש. בפסקה זו הרב קוק מבאר שזהו ענין התשובה, וכדברי חז"ל: "גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם" (יומא פו, ב).
זֶרֶם הָרָצוֹן גּוֹמֵר אֶת פְּעֻלָּתוֹ בְּתֹקֶף דַּוְקָא עַל יְדֵי צֵאתוֹ מֵהַלַּחַץ. רצונו של אדם בקרבת אלוהים מתממש כשלא חוסמים אותו והוא יכול לצאת אל הפועל במציאות. אחרת, יש לחץ שיוצר כאב נפשי לאדם, תסכול הנובע מכך שיש רצון בקרבת אלוהים מצד אחד, ותאוות המושכות את האדם לחטא וחוסמות את הרצון בקרבת אלוהים מאידך. בדומה לכך, עבודת הפרך שעבדו בני ישראל במצרים חסמה את הרצון הטבעי לחיי חירות ויצרה כאב, כדבר ה' למשה בהתגלות הסנה הבוער: "וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שמות ג, ט). לכן יסוד זה של תשובה הוא רפואה ממשית, כי בתשובה יש תיקון של כלי המציאות, כך שיתאימו לרצון בקרבת אלוהים ולא יחסמו אותו.
בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה מַמְשִׁיכִין בְּחֵילָא יַתִּירָא אֶת עֹז הַחַיִּים מִמְּקוֹר הַטּוֹב. כלומר, מאפשרים לרצון בקרבת אלוהים לזרום במסלול שיביא אותו לידי ביטוי. כך המושגים הגדולים של הטוב, האידאלים השונים, קרבת אלוהים ומושג האלוהות עצמו – יותר טבעיים והרמוניים עם שאר חלקי האישיות של האדם. הרב קוק מדגיש שהמשכה זו נעשית בְּחֵילָא יַתִּירָא, בכוח רב: בניגוד לתפיסה הרווחת, שהתשובה בעיקרה היא הימנעות מפעולות מסוימות, הרב קוק תופס את התשובה כעניין חיובי – פעולה חדשה שתממש את רצונותיו של האדם. בתחילה אמנם יש לחסום את הרצון שמביא לחטאים, אך זהו רק שלב ראשון המקדים ומכין לתשובה שלמה. בתשובה שלמה אדם מאפשר לרצון שהביא אותו לחטא, לצאת אל הפועל באופן חיובי. רצונותיו של אדם בעיקרם אינם שליליים, אלא מִמְּקוֹר הַטּוֹב. אדם רוצה באושר ורווחה, ויִצרוֹ מסיט אותו לספק את רצונו באושר על ידי חטאים שונים; את החטאים אמנם יש לחסום, אך אין להסתפק בכך, אלא להביא למימוש נכון של הרצון. לכן התשובה היא המשכה של עֹז הַחַיִּים, כי מימוש נכון של הרצון שהביא לחטא הוא על ידי העצמת החיים, יצירתיות ובניית מסגרות מתאימות לפרט ולכלל, למשפחה ולאומה בחומריות וברוחניות. אין דבר שלא יכול להשתייך אל הטוב. זהו הדבר המייחד את בעלי התשובה הגדולים, שיודעים להוציא לפועל באופן נכון את הרצון שהביא לחטא, בתוקף ובמלאוּת אף יותר ממה שנעשה על ידי החטא.
הַמַּעֲשִׂים וְהַבְּרוּאִים כֻּלָּם כְּלוּלִים בַּהֲוָיָתָם עִם אֹמֶץ הָרָצוֹן הַמִּתְגַּלֵּם בָּאָדָם בְּזִיו תִּפְאַרְתּוֹ. אנו תופסים את הבריאה כולה, על כל חלקיה השונים, כהוויה אחת. אולם בחלק אחד בהוויה קיימת תופעה ייחודית שמבדילה אותו מכל השאר, מצד אחד, אך גם מקשרת אותו לכל, מצד שני: רק באדם יש מודעות עצמית ורצון, יכולת לשוב בתשובה. דבר זה מייחד אותו מכל שאר העולם, אך בגלל ייחודיות זו הוא יכול גם לרומם את כל שאר העולם. בדומה למבנה של בגוף האדם: הראש שונה מכל איברי הגוף, מחד, וגם משפיע על כל איברי הגוף, מאידך.
הביטוי זִיו תִּפְאַרְתּוֹ, רומז למושגים קבליים – ספירת ה'תפארת' מייצגת את הנשמה, את הרצון הגבוה שבאדם. כאשר היא מחוברת עם ספירת ה'מלכות', הספירה המייצגת את המעשים, התחושות והחיים הממשיים, יש זִיו, אור שבוקע מן ה'תפארת' ל'מלכות'. אדם פועל על פי נשמתו ורצונו הגבוה. כך נולדת מציאות חדשה, העולם מתעלה. אם יש ניתוק בין ה'תפארת' ל'מלכות' ואין ביטוי לנשמה, נוצר תסכול, במקום להעלות את ההוויה אדם יורד ממעלתו למצבו החייתי, שוקע בחומריות. כשהוא שב בתשובה ומאיר את גופו באור הנשמה, הוא שב ומעלה את העולם. זו משמעות הביטוי שיש נוהגים לומר לפני קיום מצווה או תפילה: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – ייחוד הנשמה, ה'תפארת', עם הנפש והגוף, ה'מלכות'.
נִדְחָפִים הֵם הַיְסוֹדוֹת, הַכֹּחוֹת וְהַתּוֹלָדוֹת אֶל כָּל רוּחַ. בתקופת חייו של הרב קוק התפתח מאוד חקר האטום, גילוי התנועה התמידית והבלתי נתפסת של המולקולות המרכיבות את מה שנדמה כחומר דומם. התגלה שגם אבן שאין לה הופכין מלאה התרחשות ותנועה במהירות עצומה, בלתי פוסקת. כך בכל העולם, הכל נדחף לכל רוח מבחינה פיזית ומבחינה רוחנית, ואז עולה השאלה – מִי מֵשִׂים בָּהֶם אוֹר חַיִּים שִׁיטָה וָסֵדֶר, לְהַפְרִיחַ טוֹב, לָסוּר מִמּוֹקֵשׁ רַע? זו השאלה ששואל עצמו בעל תשובה; הוא מביט אל עצמו ואל כוחותיו השונים ותוהה מה הוא רוצה מעצמו ומסביבתו, לשם מה כל זאת, ומתחיל לארגן את כוחותיו למטרה ראויה, לפתח את הטוב הקיים ולסור ממה שמעכב ומזיק. כך ביחס לעצמו, אך גם ביחס להוויה בכללה, כשמביטים בטבע, נדמה לעיתים שיש כעין מחשבה עליונה שמסדרת את כל היסודות השונים במציאות עבור מטרתה. ומכיוון שהיא מסדרת הכל, היא עליונה מכל, ואינה יכולה להיות אחד מחלקי ההוויה. לכן בהכרח זהו הָרָצוֹן הַנַּעֲלֶה, עֹז הַמּוּסָר הַמֵּאִיר מֵהָאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁל מַעְלָה, הרצון האלוהי שמופיע בנשמת האדם ומורה לו שכיוון שנברא בצלם אלוהים ראוי גם לו להיות יוצר, לפתח ולכוון את ההוויה אל מגמתה על פי הַמּוּסָר, ההנחה שלכל דבר יש משמעות ומגמה, חלק חשוב במימוש המגמה האלוהית של ההוויה. אַסְפַּקְלַרְיָא היא מראה, ההוויה היא כעין מראה המשקפת את הרצון האלוהי העליון, והאדם צריך להיטיב את מבטו כדי להבחין בכך ולהצטרף למימוש הרצון האלוהי.
הרב קוק מוסיף שהרצון האלוהי מתגלה בייחוד בעם ישראל: בְּגִלּוּי דַּעַת שֶׁל גּוֹי קָדוֹשׁ, שהארת ההוויה וגאולתה זוהי מטרתו, להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). יחד עם קבלת התורה שבכתב, נוצרה גם התורה שבעל פה, שזו יצירה שנעשית על ידי דעתו הייחודית של עם ישראל לדורותיו. שני צדדים אלה של התורה נצרכים עבור גאולת העולם, ועל ידי כך – נַעֲשִׂים הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, כפי שהגדיר הנביא ישעיהו את תפקידו של עם ישראל: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). תהילה זו הארה,[141] משימתו של עם ישראל היא לספר את תהילת ה' בעולם, להאיר את הנוכחות האלוהית שבכל עם ותרבות ולהעלות את היסודות השונים שבהוויה לקדושה, אל המגמה האלוהית שבבריאה.
הַגָּבֹהַּ בַּמִּשְׁפָּט וְהַנִּקְדָּשׁ בִּצְדָקָה. משפט וצדקה אלו שני היסודות שעם ישראל צריך לשלב במילוי תפקידו בעולם, כפי שנאמר לאברהם אבינו על ייעודו של העם שעתיד לצאת ממנו, "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מבחינה מסוימת, אלו שני קצוות הופכיים – מִשְׁפָּט הוא דין וצְדָקָה היא חסד, ורק באיזון ושיתוף נכון ביניהם ניתן להביא את העולם למגמתו, לבשר את בשורת הגאולה לכלל האנושות. כך התשובה מביאה רפואה לעולם באופן ממשי, לעולם הכללי ולעולמו של האדם היחיד, על ידי דבר ה' שבתורה שבכתב ושבתורה שבעל פה, המנתב את השאיפות והכוחות של כלל האנושות לקודש ולגאולה.
