ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ב. אֹפֶק הַהַבָּטָה מִתְרַחֵב עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה. הַיְּסוֹד הָרְצוֹנִי הָאִידֵאָלִי מִתְאָרֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי תֵּבֵל, וְהוֹלֵךְ וּמַקִּיף עַד אַחֲרִית, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וּמִתּוֹךְ גָּדְלוֹ וְאָרְכּוֹ, רָחְבּוֹ, רוּמוֹ וְעָמְקוֹ, שֶׁל מַבָּט חוֹדֵר זֶה, מִתְגַּלֶּה הַטּוֹב וְהַחֶסֶד הָאֱלוֹהִי בַּאֲמִתָּתוֹ, וְהַחַיִּים הַפְּרָטִיִּים וְהַכְּלָלִיִּים הוֹלְכִים וּמִתְבַּסְּסִים עַל יְסוֹד הַיֹּשֶׁר הַגָּמוּר. הַפְּגִימוֹת, הַנִּרְאוֹת בְּסִדְרֵי הַחַיִּים, נַעֲשׂוֹת מֻכָּרוֹת בְּתוֹר קְמָטִים הַמִּתְיַשְּׁרִים וּמִתְפַּשְּׁטִים, בְּגֹדֶל הַחַיִּים שֶׁל הָרָצוֹן הַטּוֹב, הַשּׁוֹטֵף כְּנָהָר גָּדוֹל מְאֹד לְמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת וּתְקוּפוֹת, שֶׁרַק גִּלּוּיֵי חַיִּים קִטְעִיִּים מִתְגַּלִּים בְּכָל דּוֹר מְיֻחָד וְהַשְׁלָמָתָם בָּאָה בְּמֵרוֹץ כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁהָרָצוֹן הַחוֹדֵר וְהַמַּקִּיף שֶׁל הַתְּשׁוּבָה מֵבִיא לְכֻלָּם חַיִּים שָׁלוֹם וּבְרָכָה מְלֵאַת עֲדָנִים. בְּהִגָּלוֹתוֹ מִתְגַּלֶּה, שֶׁהָאֹשֶׁר וְהָעֲלִיזָה הַצּוֹדֶקֶת קוֹבְעִים אֶת מְקוֹמָם מִתְּחִלָּתוֹ וּמֵעִקָּרוֹ, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה נִרְאֶה לְמִצְעָר, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה מִן הַכִּעוּר בֶּעָבָר, – מִתְגַּלֶּה שֶׁרַק הוֹד וְגֹדֶל הוּא מָלֵא, בְּתוֹר חֵלֶק מֵהַגְּדֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הִתְקַדְּמוּת הַתְּשׁוּבָה.

ט – עֵרֶךְ הָרָצוֹן הַמִּתְגַּלֶּה עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה. פסקה ב


ב. אֹפֶק הַהַבָּטָה מִתְרַחֵב עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה. הַיְּסוֹד הָרְצוֹנִי הָאִידֵאָלִי מִתְאָרֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי תֵּבֵל, וְהוֹלֵךְ וּמַקִּיף עַד אַחֲרִית, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וּמִתּוֹךְ גָּדְלוֹ וְאָרְכּוֹ, רָחְבּוֹ, רוּמוֹ וְעָמְקוֹ, שֶׁל מַבָּט חוֹדֵר זֶה, מִתְגַּלֶּה הַטּוֹב וְהַחֶסֶד הָאֱלוֹהִי בַּאֲמִתָּתוֹ, וְהַחַיִּים הַפְּרָטִיִּים וְהַכְּלָלִיִּים הוֹלְכִים וּמִתְבַּסְּסִים עַל יְסוֹד הַיֹּשֶׁר הַגָּמוּר. הַפְּגִימוֹת, הַנִּרְאוֹת בְּסִדְרֵי הַחַיִּים, נַעֲשׂוֹת מֻכָּרוֹת בְּתוֹר קְמָטִים הַמִּתְיַשְּׁרִים וּמִתְפַּשְּׁטִים, בְּגֹדֶל הַחַיִּים שֶׁל הָרָצוֹן הַטּוֹב, הַשּׁוֹטֵף כְּנָהָר גָּדוֹל מְאֹד לְמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת וּתְקוּפוֹת, שֶׁרַק גִּלּוּיֵי חַיִּים קִטְעִיִּים מִתְגַּלִּים בְּכָל דּוֹר מְיֻחָד וְהַשְׁלָמָתָם בָּאָה בְּמֵרוֹץ כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁהָרָצוֹן הַחוֹדֵר וְהַמַּקִּיף שֶׁל הַתְּשׁוּבָה מֵבִיא לְכֻלָּם חַיִּים שָׁלוֹם וּבְרָכָה מְלֵאַת עֲדָנִים. בְּהִגָּלוֹתוֹ מִתְגַּלֶּה, שֶׁהָאֹשֶׁר וְהָעֲלִיזָה הַצּוֹדֶקֶת קוֹבְעִים אֶת מְקוֹמָם מִתְּחִלָּתוֹ וּמֵעִקָּרוֹ, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה נִרְאֶה לְמִצְעָר, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה מִן הַכִּעוּר בֶּעָבָר, – מִתְגַּלֶּה שֶׁרַק הוֹד וְגֹדֶל הוּא מָלֵא, בְּתוֹר חֵלֶק מֵהַגְּדֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הִתְקַדְּמוּת הַתְּשׁוּבָה.

מרחב הראייה של כל אדם מוגבל על פי תנאי הזמן והמקום בו הוא חי, ונדמה לו שמה שהוא רואה זו המציאות המוחלטת שאין בלתה. לעומת זאת, בתשובה מתגלה שהמציאות היא אחרת, שהאמת גדולה יותר ממה שנדמה בתחילה. בתשובה יש חשיבה מחודשת על דברים שהיו בעבר, והעתיד מתכונן מתוך כך. לכן יש בתשובה אפשרות לבקוע את מגבלות הזמן והמקום, ואף אלו של החיים והמוות.

אֹפֶק הַהַבָּטָה מִתְרַחֵב עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, כמו אדם שיוצא מבור צר והעולם נחשף לפניו באופן רחב הרבה יותר. התשובה מוציאה את האדם מתפיסת המציאות הקטנונית והחלקית שאליה היה רגיל, לתפיסה גדולה יותר בזמן ובמקום, מכיוון שהיא מוסיפה ממד חדש שלא היה קודם: הַיְּסוֹד הָרְצוֹנִי הָאִידֵאָלִי. רצונו של אדם באושר עלול לגרום לו לרצות בחטא. אך לאחר החטא, כאשר הוא משווה את רצונו המקורי באושר לרצון שהיה לו בעת שחטא – הוא רואה שהם שונים, והרצון שהיה לו בשעת החטא איננו הרצון האידאלי באושר, שנותן מענה לכל חלקי האישיות שלו. כך אדם מרחיב את מבטו על המציאות כדי למצוא כיצד ניתן להגיע למילוי הרצון האידאלי, שמִּתְאָרֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט, מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי תֵּבֵל, וְהוֹלֵךְ וּמַקִּיף עַד אַחֲרִית, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. בתשובה מתברר לאדם שרצונו האידאלי אינו יכול להתממש רק בזמן ובמקום בו הוא חי, אלא שהוא מקיף את כל ההוויה, מראשית הבריאה, כאשר העידה התורה שכל המציאות היא טובה: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא), ועד לחזון הנביאים של הגאולה והתיקון השלם של כל הפגמים במציאות. על ידי התשובה מתברר שרק בצירוף כל הזמן והמרחב יש מימוש מלא של הרצון האידאלי, ובה האדם בוחר להתחבר לאותה שרשרת של מימוש הרצון העליון.

דווקא הַיְּסוֹד הרצוני הוא זה שמתארך, ולא הרצון השטחי שהביא לחטאים, למעשים השליליים, משום שאת הנעשה אין להשיב; אך כן ניתן לברר את יסוד הרצון, את מה שהביא לרצון המסוים בחטא. אותו יסוד הוא אִידֵאָלִי, נעלה מן הרצונות הזמניים והמקומיים, ולכן מתממש רק באופן כולל. ספירת 'מלכות' שבעשר הספירות המתוארות בחכמת הקבלה מייצגת את המעשים, את המציאות המוחשית, וספירת 'יסוד' העליונה ממנה מייצגת את המניע למעשים, את משמעותם. בתשובה אדם מברר את היסוד, את משמעות הרצון שעמד מאחורי החטא – ומגלה שאיננו מצומצם כפי שחשב, אלא אידאלי וכולל. כך גם ביחסים בין אדם לחברו; כאשר יש חברוּת עמוקה בין אנשים, לא פעם יש גם משברים. אדם טועה וחוטא כלפי חברו. אם הוא שב בתשובה ומשוחח עם חברו על מנת לברר מה גרם לפגיעה, בירור השורש שגרם לפגיעה מעמיק את מערכת היחסים שביניהם ואת ההבנה ההדדית, שספק אם היו מגיעים אליה ללא הפגיעה והמשבר ביחסים.

וּמִתּוֹךְ גָּדְלוֹ וְאָרְכּוֹ, רָחְבּוֹ, רוּמוֹ וְעָמְקוֹ, שֶׁל מַבָּט חוֹדֵר זֶה, מִתְגַּלֶּה הַטּוֹב וְהַחֶסֶד הָאֱלוֹהִי בַּאֲמִתָּתוֹ, וְהַחַיִּים הַפְּרָטִיִּים וְהַכְּלָלִיִּים הוֹלְכִים וּמִתְבַּסְּסִים עַל יְסוֹד הַיֹּשֶׁר הַגָּמוּר. החיים מלאי כישלונות, אכזבות וקשיים, ולכן נדמים לעיתים כמעגליים. בעיות מופיעות שוב ושוב, לכל דבר יש גבול ולא רואים את התיקון השלם. הַיֹּשֶׁר הַגָּמוּר לעומת זאת, זו התחדשות מוחלטת, התפתחות המציאות עד להתגברות על כל המגבלות והצרות. זו השאיפה הגדולה ביותר של האדם, הקיימת בו בזכות נשמתו הבלתי מוגבלת. התשובה מאפשרת לראות את היושר שיש במציאות, שיש התעלות המוסיפה והולכת ולא רק תנועה מעגלית. הַטּוֹב וְהַחֶסֶד הָאֱלוֹהִי בַּאֲמִתָּתוֹ, זהו קו האינסוף שקיים בעולם ומקדם אותו אל גאולתו, בניגוד למה שנראה במבט שטחי, שאינו אמיתי. מתברר שגם החטאים, המגבלות והצרות, הם בעלי משמעות רחבה ממה שנדמה, ובדיעבד גם הם נצרכים עבור תיקון העולם. אמנם אנו מתפללים שלא נבוא לידי ניסיון, אך עם זאת – ידוע שאין חכם כבעל ניסיון, ואפילו בדברי תורה אמרו חז"ל: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א). התפתחות משמעותית הינה רצופה כישלונות, אך כדי שהכישלונות באמת יקדמו ויועילו נצרך מבטה הרחב של התשובה, שמוצאת את יסוד היושר הגמור שבכל המציאות.

הַפְּגִימוֹת, הַנִּרְאוֹת בְּסִדְרֵי הַחַיִּים, נַעֲשׂוֹת מֻכָּרוֹת בְּתוֹר קְמָטִים הַמִּתְיַשְּׁרִים וּמִתְפַּשְּׁטִים, בְּגֹדֶל הַחַיִּים שֶׁל הָרָצוֹן הַטּוֹב, הַשּׁוֹטֵף כְּנָהָר גָּדוֹל מְאֹד לְמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת וּתְקוּפוֹת, שֶׁרַק גִּלּוּיֵי חַיִּים קִטְעִיִּים מִתְגַּלִּים בְּכָל דּוֹר מְיֻחָד וְהַשְׁלָמָתָם בָּאָה בְּמֵרוֹץ כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁהָרָצוֹן הַחוֹדֵר וְהַמַּקִּיף שֶׁל הַתְּשׁוּבָה מֵבִיא לְכֻלָּם חַיִּים שָׁלוֹם וּבְרָכָה. דברים שונים נראים כפגם, עיוות בסדר החיים, ועל ידי התשובה מתברר שאינם פגם מוחלט אלא קמט בלבד, שאפשר ליישר כאשר מרחיבים את אופק הראייה. רק בתפיסה מצומצמת, שבה החיים מופיעים בקטעים קצרים, נוצרים קמטים. אפשר לראות את קטנוּת החיים, את מוגבלותם, זמניותם, ואפשר לראות את גודלם, את רצף הדורות והורשת החכמה, המשכת השליחות מדור לדור. כאשר אדם תופס את עצמו כחלק משרשרת הדורות, יורש וצאצא ברוח ובבשר של אבות האומה, גדולי נביאיה, חכמיה, מלכיה ושופטיה, אז גם על החטאים והקשיים הוא מביט באופן שונה, ומחפש את הטוב שבהם. נהר הזמן של הדורות הרבים מנהיר משמעויות ותובנות חדשות. הדבר תלוי בשיפוט של החיים, ביסוד הרצוני האידאלי. היו רשעים שבחרו לקטוע את רצף הדורות בכך ששרפו עשרות אלפי ספרים שלא תאמו לאידאולוגיה שלהם. אך בשיפוט מוסרי של החיים גם דברים שנדמים כמיותרים או שליליים מתגלים כבעלי משמעות מכוננת לדורות אחרים. בכל חזון צריך להתקיים אותו יסוד של הרחבת אופק הראייה, שאפילו חיפוש אתונות בסופו של דבר יביא למציאת מלוכה (עי' שמואל א' פרק ט).

הרב קוק מוסיף שברכת התשובה מְלֵאַת עֲדָנִים, כלומר – מלאת ניצוצות גן העדן שהיה בעבר הרחוק, וגם ישוב להיות בעתיד, בזכות שבהווה הוא הולך ונבנה, בדרך הקשה בה התקללו אדם וחוה לאחר החטא – "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) ו"בְעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז); חוויות שליליות אלו מצטרפות יחד להשיב את גן העדן. חז"ל מספרים שרבי עקיבא היה אומר על המאורעות הקשים והחוויות השליליות שהיו לו: "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (ברכות ס, ב); יש מגמה של טוב בעולם, שמתממשת גם על ידי הרע.

בְּהִגָּלוֹתוֹ מִתְגַּלֶּה, שֶׁהָאֹשֶׁר וְהָעֲלִיזָה הַצּוֹדֶקֶת קוֹבְעִים אֶת מְקוֹמָם מִתְּחִלָּתוֹ וּמֵעִקָּרוֹ, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה נִרְאֶה לְמִצְעָר, וְכָל מַה שֶּׁהָיָה מִן הַכִּעוּר בֶּעָבָר, – מִתְגַּלֶּה שֶׁרַק הוֹד וְגֹדֶל הוּא מָלֵא, בְּתוֹר חֵלֶק מֵהַגְּדֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הִתְקַדְּמוּת הַתְּשׁוּבָה. ההכרזה האלוהית על כל מעשה הבריאה "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) במבט ראשון אינה מובנת כלל, אל מול כל הצער והייסורים בעולם. אולם כאשר על ידי התשובה מתגלה אותו נהר הרצון הטוב שמופיע לאורך דורות, שזורם מגן העדן הראשיתי עד גן העדן העתידי על ידי הלימוד מכל הזדונות והייסורים ומציאת הטוב והיופי שבהם, הפסוק חוזר להיות מובן. "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד" (איוב ח, ז) – גם מה שהיה נדמה בתחילה כמִצְעָר, באופן של צמצום וצער, מתגלה על ידי סקירה כללית של רצף הדורות כשגיא וגדול, מלא בהוֹד של הודאה על האמת של הטוב האלוהי, ומתוך כך הודיה עליו. כאשר מסיקים מסקנות נכונות מהחטאים והכישלונות, מבינים שראוי להודות ולשמוח אפילו על המצער, משום שאז מתגלה תועלתו וחיוניותו עבור התעלות העולם.[140]

[140] רמח"ל, 'דעת תבונות' קנ"ח: "ותראי שכבר תכלית סיבוב הגלגל הסובב והולך, הלא הוא גילוי הייחוד העליון, במה שהרע עצמו ישוב להעיד על יחודו יתברך, בשוב הרע עצמו לטובה, דהיינו עניין אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי, שפירשתי כבר למעלה. והנה אין דבר זה נעשה אלא בכוח ההשפלה הזאת שנשפל מציאותו של האדם, שעל ידי כן הנה הרע שולט בו. וכשהוא מתקן את עצמו ומתעלה, אז מחזיר את הרע לטוב, כי היצר הרע עצמו הוא גורם לו הזכות, ונמצא קלקלתו – תקנתו. כי אם היה תמיד בעילוי, שלא היה הרע שייך בו, גם הוא לא היה מגיע לו תיקון החזרת הרע לטוב, שהוא עיקר שלמות הבריאה".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן