יסוד התשובה הוא שינוי הרצון. ברצון ישנם שלבים שונים – רצון יכול להיות חיצוני יותר, מוגדר ומסוים, ולכן גם עלול להיות מוטעה. אך הרצון העליון הקודם לכל הוא רצון לאושר, שהוא תמיד רצון טוב, משום שתכלית האושר היא קרבת אלוהים: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלוֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח). השאלה היא כיצד לממש את הרצון הטוב. רק בתהליך מימוש והתפרטות הרצון העליון לרצונות נקודתיים יותר מתחילים הכישלונות, החטאים שהם החְטאות – כאשר מכוונים למטרה אחת וקולעים לאחרת.
על ידי התעמקות בשורש הרצון ושינוי הרצונות החיצוניים יותר, אדם יכול לשנות גם את משמעות המעשים שכבר נעשו בעבר, וכך לשנות את המציאות בכללה. בתשובה מתברר שהמציאות נזילה, שהיא פוטנציאל שתמיד יכול להתממש ולא רק דבר מוגמר ועשוי. כמובן, בעולם המוחשי את הנעשה אין להשיב, וכאשר אדם עומד בבית הדין למשפט על מעשיו הרעים הוא אינו יכול לטעון שרצונו השתנה ולכן ראוי לפוטרו מעונש, משום ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, א). אך תשובה היא בעיקרה עניין נפשי, ומשום כך חשובה אף יותר מגזר הדין שיינתן לאדם במציאות המוחשית, הדבר האמיתי הוא מה שמתרחש בנפשו ואינו תמיד מוצג כלפי חוץ. שם יכולה להיות חלוּת גמורה של התשובה, שאינה תלויה בעיני המתבונן. מכאן מקומו המרכזי והעיקרי של הרצון בתהליך התשובה.
קְבִיעוּת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הִיא מְיַסֶּדֶת אֶת אָפְיוֹ שֶׁל הָאָדָם עַל יְסוֹד הָאֲצִילוּת. כאשר מחשבת התשובה קבועה באדם, אופיו נעשה אצילי, נעלה ומעמיק יותר, הוא בוחן תמיד את מעשיו על פי יסודות אישיותו – על פי הרצון הטוב. לכן ראוי שמחשבת התשובה תהיה קבועה באדם, אדם צריך באופן תדיר לשוב אל המעשים שעשה, המחשבות והכוונות שהיו לו, להתבונן בהם ולבחון אם הם תואמים לרצון השורשי הטוב. ולמרות התופעה הייחודית הקיימת בלוח השנה היהודי, שאינה קיימת בתרבויות אחרות – מציאותו של זמן מסוים הראוי לתשובה יותר מאשר בשאר השנה, כבר קבעו חכמי הדורות שראוי לאדם לערוך חשבון נפש במשך כל ימות השנה.[131]
המקובלים מחלקים את ההוויה לארבעה עולמות רוחניים, זה למעלה מזה, הכוללים זה את זה בהדרגה: העולם המוחשי שאותו אנו חווים מכוּנה 'עולם העשייה'. למעלה ממנו קיים 'עולם היצירה', שהוא חומר הגלם שממנו נוצר 'עולם העשייה' – כמו מידותיו של האדם הגורמות לו לנהוג כפי שהוא נוהג. למעלה מ'עולם היצירה' קיים 'עולם הבריאה', שנברא "יש מאין", ללא חומר הקודם לו,[132] בניגוד ל'עולם היצירה' שהוא כבר "יש מיש"; וכמו המחשבות, הלימוד והכוונות, שמעצבות את אופיו ומידותיו של האדם. העולם העליון מכולם הוא 'עולם האצילות', המסמל את ההאצלה, ההעברה מהמקור האלוהי להוויה. כמובן, ישנו הבדל תהומי בין ההוויה למקורה האלוהי. את ההבדל הזה מסמל 'עולם הבריאה', המכוּנה בשל כך "יש מאין", מקור ההוויה הוא "אין" לעומת ההוויה. אך יש גם קשר בין ההוויה למקורה, זהו 'עולם האצילות'. הקשר הוא רצון, הא-ל רוצה שתהיה הוויה. קביעות מחשבת התשובה גורמת לאדם לעמוד על יסוד האצילות, המקום הגבוה ביותר בנשמתו, הקשר שלו למקור העליון שממנו מתהווים מחשבתו, דיבוריו ומעשיו.
במונח יְסוֹד הָאֲצִילוּת, הרב קוק רומז לספירת 'יסוד', הנקראת "צדיק", כפי שנאמר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה).[133] חז"ל אומרים כי ב"מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד, ב) – ואילו צדיק שכן יכול לעמוד במקומם של בעלי תשובה הוא צדיק שעומד על יסוד האצילות, שנזהר שלא להיות "גמור", שלא יהיה כבר עשוי ושלם בצדקותו, אלא תמיד יהיה בתשובה. בעל תשובה כזה, צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, אינו מסתפק ב'עולם העשייה' – כי הוא צדיק לא רק במעשים; הוא גם אינו מסתפק ב'עולם היצירה' – כי צדקותו אינה רק במידות; ואפילו לא ב'עולם הבריאה' – כי צדקותו אינה עוצרת אף במחשבות וכוונות. כל אלה טובים, אך צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם שייך ל'עולם האצילות' הנשגב מכולם. הוא נקרא יְסוֹד עוֹלָם כי לא העולם יסודו, אלא הוא המניע אותו לפי מטרותיו, מטרות הצדק והגאולה, ולכן מחשבת התשובה קבועה בו. משם, מעולם האצילות, הוא שואב את כוחותיו, רצונות שמיתרגמים אחר כך למחשבות, מדות ומעשים.[134]
הצדיק מראה לדורות את הדרך בה אפשר להתגבר על התנאים החיצוניים, הנדמים כהכרח מוחלט – על ידי הרצון שיכול להפוך את הכל לחומר גלם עבור עולם אחר. "וְכִיתְּתוּ חַרְבוֹתַם לְאִתִּים" (ישעיהו ב, ד), החרב היא מוצר מוגמר שתפקידו מוגדר – להרוג, עבור זאת נעשה כל תהליך ייצורה. ובכוח הרצון, שאינו מוגבל לתנאי המציאות החיצונית, אפשר לשנות אותה מן הקצה אל הקצה.
וְהוּא סוֹפֵג אָז תָּמִיד אֶל תּוֹכוֹ רוּחַ עָדִין, וּמַעֲמִידָתוֹ הִיא בָּזֶה עַל הַבָּסִיס הָרוּחָנִי בַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת. מכיוון שמחשבת התשובה קבועה בו, הוא חי במציאות שתמיד רק עומדת להתממש, עומדת לקבל צורה, ואיננה מקובעת בקשיחות. העולם פחות מוגבל בפניו, הוא תמיד ניתן לשינוי. מכיוון שאלו חיים שמבוססים על הרוח, הגבולות שבהם – שלרוב האנשים נדמים כמוחלטים ובלתי חדירים – אינם קיימים, אלא נמוגים בפני רמה יותר גבוהה של רצון, מחשבה ורגש.
הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁרוּיָה בַּלֵּב תָּמִיד, מְוַדֵּאת לָאָדָם אֶת הָעֵרֶךְ הַגָּדוֹל שֶׁל הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים. בתפיסת המציאות הרגילה הדברים המוחשיים הם הקבועים. מה שמופיע על פני השטח הוא הדבר הוודאי שניתן להסתמך עליו. ואילו השאיפות, התקוות והמחשבות הן תמיד מעורפלות, מסופקות, "ואין ספק מוציא מידי ודאי" (חולין י, א). יש תמיד עדיפות למה שבטוח. אולם כאשר התשובה שרויה בלב תמיד, מתהפכות היוצרות – החיים הרוחניים הם הקבועים, הוודאיים, והרוח היא המעצבת את החומר, בניגוד לתפיסות המטריאליסטיות (ראו לעיל ו, ה). האדם בוחן את המציאות מתוך הנחת יסוד של חירות, לפיה המציאות יכולה וראויה להשתנות. בתפיסת מציאות כזו אדם בוחן כל הזמן כיצד יוכל בדרך רציונאלית לשנות את המציאות לטובה.
כאשר פגש רבי יוחנן את ריש לקיש לראשונה, בעודו ראש השודדים, רבי יוחנן לא חיפש רק כיצד להימלט משם ולהשאיר את ריש לקיש במצבו המפוקפק, אלא מתוך שהכיר בכך שכוחו הגדול של ריש לקיש יכול להיות מנוצל לטובה, מצא דרך ריאלית לגרום לו לשוב בתשובה ולגלות את כוחותיו באופן חיובי (עי' בבא מציעא פד, א). לא המציאות המוחשית בלבד הכתיבה לרבי יוחנן את התנהגותו, אלא התשובה השרויה בליבו, חיפוש תמידי אחר הדרך הטובה ביותר לממש את הרצון העליון, העצמי, שקיים במציאות.
וְהַיְסוֹד הַגָּדוֹל, שֶׁהָרָצוֹן הַטּוֹב הוּא הַכֹּל, וְכָל הַכִּשְׁרוֹנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם אֶלָּא מִלּוּאָיו, נַעֲשֶׂה תֹּכֶן מֻטְבָּע בְּנַפְשׁוֹ עַל יְדֵי אוֹר הַתְּשׁוּבָה הַקָּבוּעַ בּוֹ. מקור חייו הרוחניים של האדם, אופיו, מחשבותיו, שאיפותיו וערכיו – הוא רצונו, ועל ידי כישרונותיו השונים, החיים הרוחניים מעצבים גם את החיים החומריים. כך יוצא שהכל יונק מהרצון הטוב, והכישרונות אינם אלא כלים למימושו. כמובן, אין להסתפק ברצון ומתוכו צריך גם לעשות את המעשים הראויים בפועל, אך המניע לכל תהליכי התיקון הוא הרצון. כאשר יש רצון טוב, הכלים הנצרכים יימצאו. להכרה זו יש השלכה מוסרית עמוקה: מקובל לשפוט אנשים על פי כישרונותיהם, כי בדרך כלל זהו הדבר הבולט יותר באדם. אולם מבחינה מוסרית ראוי לשפוט אדם על פי טהרת רצונו. מכיוון שהתשובה מעמידה את האדם על מרכזיות הרצון, הוא נוטה יותר לשפוט את עצמו ואת סביבתו על פי הרצון הטוב.
וּמִמֵּילָא חָל עָלָיו שֶׁפַע גָּדוֹל שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּתְדִירוּת. רוח הקודש זו היכולת להתבונן תמיד על העיקר – על הרצון הטוב, השאיפות והערכים הנכונים. על ידי קביעות מחשבת התשובה אדם מתעדן ומסוגל לזהות בעצמו, בזולת ובמציאות בכללה את הרצון הטוב. רוח הקודש זו רוח שמתמקדת בקודש, ברצון האלוהי הטוב שהוא מקור ההוויה וערכיה. היא באה לידי ביטוי בלימודו של אדם וביחסיו עם הזולת, הנעשים אחרים ונעלים מהרגיל. לאחרים זה נראה כמו דבר פלאי, אך אצלו הדבר מובן מאליו, הוא יותר רגיש וקשוב לרצון הטוב שבכל דבר וכך מצליח לזהות דברים שאחרים לא רואים. הדבר קיים גם באופן הופכי, כאשר אדם שחי ברוע מזהה על ידי רוח טומאה אדם רשע ונוכל כמותו.
וְרָצוֹן נִשְׂגָּב בִּקְדֻשָּׁה, לְמַעְלָה מֵהַמִּדָּה הַקְּבוּעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם רְגִילִים, הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בּוֹ. לכל אדם יש רצון בקדושה, אך אצל אנשים רגילים הוא נתקל במגבלות החיים, שגרת המציאות והֶרגלים חוסמים אותו. בימים מיוחדים כמו יום הכיפורים, בו אדם מתנזר מהרגלי החיים, השגרה נשברת, והוא יכול לחוות חוויה רוחנית שמרוממת אותו ומאפשרת לו לפתח את רצון הקדושה שבו. אולם כאשר התשובה קבועה באדם, חוסר הרגילות קבוע אצלו, ותמיד העיקר בעיניו אינו החיים הרגילים, התנהלות מוחשית יומיומית, אלא עניין רוחני, רצון בקדושה שהולך ומתפתח מדי יום.
וְהוּא בָּא לְהַכִּיר אֶת הַטּוֹב הָאֲמִתִּי שֶׁל הַהַצְלָחָה הַגְּמוּרָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה כִּי אִם בָּאָדָם עַצְמוֹ, וְלֹא בְּשׁוּם תְּנַאי חִיצוֹנִי, וְהוּא רַק הָרָצוֹן הַטּוֹב. "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קידושין מ, א), משום שמעשה תלוי בתנאים חיצוניים, בחברה ובחומרי גלם – דברים שונים שאדם לא תמיד שולט בהם. לעומת זאת, הרצון נתון כולו תחת ריבונות האדם. אדם ריבון על פנימיותו ויכול להחליט אם לעשות מצווה או לא. כאשר מחשבת התשובה קבועה באדם, הוא רואה את עיקר חייו ברוח, ברצון, ולכן הוא מכיר ומרגיש בכך שהצלחה אמיתית תלויה רק ברצון, שרק האדם קובע מה הוא יהיה. המניע הוא העיקר, ממנו באים המחשבות והמעשים. בעולם החיצוני הדברים לא תמיד יוצאים אל הפועל כפי שמצופה, אך ברצונו אדם יכול להצליח באופן שלם, בטוהר הכוונה וקדושתה.
וְהַצְלָחָה זוֹ הִיא הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל מִכָּל אוֹצָרוֹת וּסְגֻלּוֹת, וְרַק הִיא מְאַשֶּׁרֶת אֶת כָּל הָעוֹלָם וְאֶת כָּל הַמְּצִיאוּת. הצלחת הרצון לבחור בטוב היא האושר הגדול, כאשר מעבירים את המשקל מן המעשה המוחשי שאינו תמיד בידי אדם, אל החיים הרוחניים. לכן חז"ל אומרים שהגדרת העשירות תלויה בשמחתו של אדם בחלקו, ולא בסך מסוים של ממון או רכוש (אבות ד, א). אושרו של אדם תלוי בו בלבד.[135] דברים חיצוניים יכולים להקל ולהקשות על האושר, ודאי שיש להם השפעה עליו, אך הוא תלוי בעיקר ברצון, במשמעות שאדם מייחס לחייו.
בעל פירוש 'הסולם' על ספר הזהר, הרב אשלג,[136] מסביר כמעט את כל מערכת העולמות והספירות בקבלה על בסיס עיקרון פשוט – רצון לקבל אל מול רצון להשפיע. הרצון לקבל הוא יסוד האומללות, משום שהוא לעולם לא בא על סיפוקו. בכל מצב אדם יכול להרגיש שחסר לו משהו, גם אם יעניקו לו מכל טוב שיעלה על דעתו. בנוסף, בעצם תחושת הקבלה יש חוסר נוחות. בדברי חז"ל ישנו מושג המתאר את תחושת הבושה שבקבלת מתנות חינם – "נהמא דכיסופא", לחם של בושה. גם כאשר מעניקים לאדם ברוחב לב ומאירים לו פנים, יש בו בושה מהותית לקבל (ראו הערה 106 לעיל). לעומת זאת, אם אדם יסביר לעצמו שכאשר הוא מוכן לקבל הוא עושה טובה למי שנותן לו, תחושת הבושה תעזוב אותו. כך הופך הרצון לקבל – לרצון להשפיע, וברצון להשפיע יש הנאה מעצם הנתינה. בעוד ברצון לקבל מתרכזים בתוצאה – האם מקבלים שפע או לא, ברצון להשפיע יש הנאה מעצם פעולת ההשפעה. רק הא-ל לעולם רק משפיע ואינו מקבל. אדם הוא חסר במהותו, ולכן לעולם צריך גם לקבל. אך אדם יכול להתדמות במשהו לא-ל, לדבוק בו על ידי רצון להשפיע כמה שאפשר, ובכך לזכות באושר.[137]
הרצון לקבל תלוי במה שמחוץ לאדם, וכבר דרשו דרשנים – "קִלְלַת אֱלוֹהִים תָּלוּי" (דברים כא, כג); אין קללה חמורה שמקילה ומפחיתה מערכו של אדם, מאשר הגדרתו כתלוי באחרים. ממילא, המצב ההופכי הוא המפתח היחיד לאושר, כאשר האדם ותחושותיו אינם תלויים בסובב אותו.
כִּי הָרָצוֹן הַטּוֹב, הַשּׁוֹרֶה בַּנְּשָׁמָה תָּדִיר – כי הנשמה תמיד שלמה, קיימת במלאוּתה. הנשמה היא האישיות כפי שהיא באופן אידאלי, מבלי כל כישלון ופגם, והרצון הטוב יכול לנבוע רק מתוך שלמות, ללא חיסרון. רק כלי שהתמלא עד גדותיו גם משפיע. לעומת זאת, הדרגות הנמוכות יותר שבאדם – הרוח, הנפש והגוף, אינן שלמות, ומוּנעות גם מתוך חסרונות. כאשר אדם מצליח להתחבר לנשמתו ולהופיע את הרצון הטוב גם ברוח ובנפש ובגוף – מְהַפֵּךְ הוּא אֶת כָּל הַחַיִּים וְהַמְּצִיאוּת לְטוֹבָה, כלומר, מוצא את הנשמה – הטוב והפוטנציאל שבכל דבר, כפי שהוא מחובר לטוב ולפוטנציאל של עצמו, לנשמתו. כאשר הופכים את החפצים המונחים בחלל מגלים מה שיש בתוכם ומתחתם; כך כאשר הופכים את המציאות מגלים את הפוטנציאל הגנוז בה. גם על התורה חז"ל אומרים "הפוך בה והפוך בה" (אבות ה, כב), כדי לגלות את נשמתה, את המשמעויות שגנוזות בה. בניגוד לזאת, הרצון הלא־טוב הופך הכל לרע, מוצא את החיסרון, הפגם והסכנה שבכל דבר (כבלעם הרשע, ראו לעיל ח, ג).
וּמִתּוֹךְ הָעַיִן הַטּוֹבָה, שֶׁהוּא מַבִּיט אָז עַל יָדָהּ בַּאֲמִתַּת הַמְּצִיאוּת, פּוֹעֵל הוּא עַל הַמְּצִיאוּת וְעַל אָרְחוֹת הַסִּבּוּךְ שֶׁבַּחַיִּים שֶׁיֵּצְאוּ מִכְּלַל קִלְקוּלָם. חז"ל אומרים שתלמידי אברהם אבינו רואים את היסודות הטובים במציאות (עי' אבות ה, יט), את הרצון האלוהי המחולל אותה, ומתוך כך פועלים כדי להיטיבה.[138] כך גם נאמר לאברהם עצמו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד) – ברכה היא ריבוי של טוב, הישרת הסיבוכים שבחיים. וְהַכֹּל פּוֹרֵחַ וְחַי בְּאֹשֶׁר, מִתּוֹךְ הָעֹשֶׁר וְהַשֹּׂבַע הַנִּשְׁמָתִי שֶׁבָּרָצוֹן הַטּוֹב. כאשר אדם רעב, לעיתים הכל נראה לא טוב בעיניו, גם דברים חשובים נדמים לו כמיותרים ופגומים, ולאחר ששבע הוא נעשה רגוע ונינוח, וממילא יותר סבלני כלפי חסרונות. כאשר אדם רואה ברצון הטוב ובחיים הרוחניים את עיקר חייו, יש לו "שובע" בנשמתו, ביטחון עצמי וביטחון במציאות, אורך רוח לתקן את העולם שלב אחר שלב. כמובן, גם כאשר יש שובע נשמתי רוצים שהדברים הטובים יקרו ולא מסתפקים במציאות החסרה, אך לא מתנים את המציאות בדברים הטובים, לא בועטים בכל בזעף אם הדברים לא יוצאים אל הפועל.
וְתוֹרָה זוֹ, שֶׁכָּל שְׁאֵלוֹת הָעוֹלָמִים תְּלוּיוֹת רַק בָּרָצוֹן הַטּוֹב, מִתְפַּשֶּׁטֶת בָּעוֹלָם עַל יְדֵי מָרֵי דִּתְיוּבְתָא, שֶׁתֹּכֶן הַתְּשׁוּבָה הִיא מַשְׂאַת נַפְשָׁם הַתְּדִירָה. מארי דתיובתא, כלומר – אדוני התשובה שמחשבת התשובה קבועה אצלם, אינם מוכנים להסתפק בתקינות החיצונית, כי מצד עצמם הם רוצים תמיד לקדם ולשכלל את המציאות. דווקא על ידם מתפשטת אותה השקפה שעיקר המציאות הוא הרצון הטוב, משום שהם דוגמא חיה לכך שהכל תלוי בשאלת הרצון הטוב. בזכות עוצמת הרצון הטוב שלהם, הם יכולים לתקן ולשנות לטובה את ערכם ואת מעשיהם גם באותם תנאים חיצוניים שבהם חטאו.
וּמִתּוֹךְ כָּךְ הוֹלֵךְ, בֶּאֱמֶת, הָרָצוֹן וְנַעֲשֶׂה עָדִין וָטוֹב. הניסיון המתמיד לתקן את המציאות על פי הרצון הטוב גורם בחזרה לרצון עצמו שיתעדן ויהיה טוב יותר. עדינות היא חשבון נפש וזהירות, הסרת שכבות מיותרות, ואילו הטבה היא תוספת ברכה. שני הדברים נצרכים, אם הרצון רק מתעדן – אדם נעשה פאסיבי ואינו פועל במציאות מרוב חשש שמא יזיק, ומנגד, ריבוי הטוב צריך להיות על בסיס של עדינות, טהרה מדברים שליליים. לכן בגן עדן, במציאות עדינה, אדם הראשון נצטווה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו) – להרבות את הטוב בגן עדן ולעשות את זה בעדינות, בזהירות שלא לפגום ולגרוע. אך העיקר הוא ההטבה, לכן היא קודמת בפסוק.[139]
וְהָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְבַּסֵּם. בחטא אדם הראשון מוזכרים כמעט כל החושים – היו ראייה, מישוש, טעימה ושמיעה, ואילו חוש הריח לא מוזכר (עי' בראשית ג, ו). רק הוא לא היה שותף בחטא ולכן לא נפגם. לכן דווקא הקטורת הריחנית יכולה להציל מהמוות, שנגזר על אדם בעקבות חטאו בגן עדן (במדבר יז, יא), וזו הסיבה שמברכים על בשמים במוצאי שבת (טור רצז, א) – דווקא בחוש הריח שלא נפגם הנשמה יכולה להתנחם על עזיבת השבת שהיא מעין עולם הבא: "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו – הוי אומר זה הריח" (ברכות מג, ב). לכן במילים הוֹלֵךְ וּמִתְבַּסֵּם, אותן הרב קוק מזכיר במספר מקומות, יש רמז לגן עדן – העולם הולך וקרב בחזרה לגן עדן, למציאותו האידאלית.
הָרָצוֹן הַבָּא מִכֹּחָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הוּא הָרָצוֹן הֶעָמֹק שֶׁל עֹמֶק הַחַיִּים, לֹא הָרָצוֹן הַשִּׁטְחִי שֶׁהוּא תּוֹפֵס רַק אֶת הַצְּדָדִים הָרָפִים וְהַחִיצוֹנִים שֶׁל הַחַיִּים, כִּי אִם אוֹתוֹ הָרָצוֹן שֶׁהוּא הַגַּרְעִין הַיּוֹתֵר פְּנִימִי לִיסוֹד הַחַיִּים. בתשובה מתגלה רצונו העצמי של אדם, שנטוע מתחת לכל הרצונות שבחלקים חיצוניים יותר של חייו, הנראים רק במבט שטחי, והם רגעיים וחולפים. כסף למשל, נחשב לדבר חשוב, על ידו אדם יכול לחולל שינויים גדולים במציאות, ועל פיו שופטים את מעמדו. אך ודאי שערכו הגדול של הכסף קיים רק בתוך מערכת מוסכמות מסוימת, שכאשר היא משתנה כבר אין בו שום ערך. כך, רצון שטחי יכול להיות חזק בביטוי שלו, אבל רפה מצד המשכיותו וכוחו הממשי לדורות.
יסוֹד הַחַיִּים הוא המקום בו החיים נובעים. כוס מים מרווה לזמן מסוים, עד שהמים שבתוכה אוזלים. נביעה של מעיין לעומת זאת, יכולה להרוות לאורך זמן ולאפשר פעולות רבות, כי המים שבה תמיד ממשיכים ומתחדשים. זהו ההבדל בין רצון שטחי שיש בו כמות מסוימת של חיים ואנרגיה, לרצון עמוק, עצמי. התשובה מגלה לאדם את יסוד החיים – מי שאמר והיה העולם, שרצונו הוא עצמיותו של אדם. כך אדם יכול לחשוב באופן מלא על מעשיו ומידותיו ולבחון אותם לאור אידאלים יותר גדולים, להתחרט ולהשתנות באופן עמוק.
וַהֲרֵי הִיא הָעַצְמִיּוּת הַגְּמוּרָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה, של הרובד הגבוה שבאדם, הקרוב ביותר ליסוד החיים. מים שעל פני מעיין מתחלקים למי השקיה, בישול, רחיצה ועוד, אך כל אלה מגיעים מהמים שבפתח הנביעה, הפוטנציאל שיכול להתממש באופנים רבים. הרצון העמוק שמתגלה בתשובה מתממש ברצונות שטחיים יותר שקיימים ברבדים חיצוניים יותר של החיים, ולכן תמיד יש לשוב אליו כדי לזקק את הרצונות השטחיים.
וּמִתּוֹךְ שֶׁהָרָצוֹן קָבוּעַ לְטוֹבָה עַל יְדֵי עָמְקָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה, נִקְבַּע הַטּוֹב בַּאֲמִתָּתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה וּמַהוּתָהּ, וּמִמֵּילָא כָּל הַהַמְשָׁכוֹת הַתּוֹלַדְתִּיּוֹת, כָּל זֶרַע שֶׁבַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁל אֱמֶת מֵבִיא לָעוֹלָם, נִשְׁאָב אוֹר הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם מִיסוֹד הַטּוֹב. תולדותיו של אדם הן גם בניו ובנותיו וגם תלמידיו ותוצאות מעשיו בכלל. אחת התשובות שנִתנו לשאלה כיצד זה שיש צדיק ורע לו, ולהפך, רשע וטוב לו – היא שצדיק שרע לו הוא צדיק בן רשע, ורשע שטוב לו הוא רשע בן צדיק (ברכות ז, א). אף שלכל אדם יש בחירה חופשית, יש גם איזו השפעה של הדור הקודם, של זכויותיהם או חובותיהם של אבותיו. לבעל תשובה ישנם שני צדדים, לפני התשובה הוא רשע ולאחריה הוא צדיק, אם כן, לא ברור מה יירש הדור הבא שלו – את זכות הצִדקות או את חוב הרִשעה. על פי דברי הרב קוק כאן, הדבר תלוי בסוג התשובה שנעשה: כאשר אינו בעל תשובה של אמת, אלא תשובתו היא תיקון פרטי וממוקד לחטא, ללא בחינה עצמית מתמדת לאור האידאל של נשמתו, לאור הרצון הטוב, אזי תולדותיו של אותו בעל תשובה הן תולדותיו של אותו אדם שהיה קודם התשובה. ואילו אם תשובתו קבועה בליבו והוא בעל תשובה של אמת, שכל הזמן בוחן את עצמו ביחס לאידאל, הוא זוכה שתולדותיו יורשים תכונה זו.
וְהֵם הֵם בַּעֲלֵי הַנְּשָׁמוֹת הַמְאִירוֹת, שֶׁהָאוֹר הָאִידֵאָלִי שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה סָפוּג בָּהֶן. כשיש אור עוצמתי וגדול מאוד, העין אינה יכולה לקלוט אותו, אדם מסתנוור ומוכרח לעצום את עיניו או להסב את מבטו. כך יוצא שאור גדול יוצר חושך. לכן אמרו בעבר שכדי לראות את השמש יש להביט אליה דרך זכוכית מפויחת, שתסנן את האור החזק. כך היא נשמה שמחשיכה – אדם מלא באידאלים נשגבים, שמרוב גובהם העולם נראה לו עלוב ומיותר. הפער העצום בין הרצוי למצוי גורם לו לבעוט בכל. לעומת זאת, אדם בעל נשמה מאירה מתרכז במעט הטוב שכן קיים ומנסה על ידו לקדם את המצוי אל הרצוי, למרות הפער האיום ביניהם. זהו זרעו של בעל תשובה של אמת, שבירושה מאביו נטוע בו רצון תמידי לקדם את המציאות, להתאים את כלי המציאות לאורות הגדולים של האידאלים, בכל מצב וזמן.
