ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

ח – מַכְאוֹבֵי הַחֵטְא וְיִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה וּמַרְפֵּא הֶאָרָתָהּ. פסקה טו

בפסקה זו הרב קוק מנתח את הייאוש, אחד הרגשות העמוקים והקשים ביותר. עיקרו של תהליך התשובה הוא המודעות לחטא. אולם במצבים שונים, כאשר אדם מתחיל להתבונן בעצמו בכנות ונזכר בכל חטאיו, הוא עלול להגיע לייאוש. בתחילה אפשר להתעלם ולהדחיק, אך בשלב מסוים אדם כבר לא יכול יותר להתעלם מהחטא, לא יכול להמשיך בחייו כאילו לא קרה דבר. מנגד, גם הרצון לתקן את החטאים נראה כבר לא אפשרי. הר העבירות שנערם נראה בעיניו כה גדול, שנדמה שאין כל תקווה לתיקון. אדם מביט לאחור ורואה כמה פתחים לתשובה היו לו, כמה הזדמנויות לתיקון הוא פספס, וכשהוא מביט לפנים הוא רואה רק חושך, חומות בצורות ללא כל פתח מילוט מהחטא. לחזור אחורה בזמן אי אפשר, וגם להתקדם אין לאן. זהו הייאוש.

לכאורה אין דבר יותר מנוגד לתשובה מאשר הייאוש; תשובה בנויה על תקווה, רצון, חיפוש ומאמץ, ואילו ייאוש הוא ההפך הגמור מכל אלה. אך מכיוון שהתשובה קדמה לעולם (פסחים נד, ב), היא יותר נעלה מן הייאוש, ויכולה לצמוח אפילו ממנו. אדם שהתייאש מרגיש שהוא נמצא בתחתית ואין לו מה להפסיד. על כן דווקא אז הוא יכול לשוב בתשובה – כעת הוא כבר לא תלוי בכלום. השחרור מכל מעמד, תפיסה או דרך מסוימת, מאפשר להתחדש, להביט אל האידאל הנכסף מרחוק, ולשוב בתשובה לאורו. תשובה כזו היא מהפכנית לגמרי, מחושך מוחלט של אבדון לאור ההולך וגובר.

הַיֵּאוּשׁ שֶׁבָּא בְּתוֹךְ הַלֵּב, הוּא בְּעַצְמוֹ מוֹרֶה עַל מַרְדּוּת פְּנִימִית עֲדִינָה. מרדות היא ההפך ממרד – המורד מתקומם נגד המצב, לא מוכן להשלים איתו, ואילו מרדות היא הכנעה, השלמה גמורה.[129] אדם מיואש מרגיש כנוע לגמרי לחטאים. אך הרב קוק מוסיף שזו אינה מרדות גסה, השלמה עם המצב מתוך תפיסה שטחית ומעומעמת, זלזול וחוסר עניין, אלא עֲדִינָה, כזו שיש בה תפיסה רגישה וזהירה של המציאות, כאשר יש שקיפות והבנה עמוקה. אנשים עמוקים ועדינים ממהרים להתייאש, כי הם רואים את גודל האידאל. העדינות נותנת את הפרספקטיבה של העוצמה, השלימות והעליונוּת של הדברים, ולכן דווקא היא מייאשת. אנשים פשוטים לא מכירים בגודל וברוממות ולא מרגישים סיבה להתייאש. מרדות כזו נוֹבַעַת מִתּוֹךְ הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל מוּסָר וְשֶׁל קְדֻשָּׁה, ולא מתוך הכרה רגילה, המנמיכה את המוסר והקדושה לדברים שקל להגיע אליהם. מתוך הכרה עליונה של מוסר וקדושה אדם מרגיש כאילו הוא בתחתית הר, שקוע בחטאיו עד צווארו, מביט בחוסר אונים לעבר הפסגה הזוהרת של המוסר והקדושה – ומרגיש שאין כל כוח בעולם שיכול להביא אותו עד אליה.

עַל כֵּן רָאוּי הוּא שֶׁהַיֵּאוּשׁ בְּעַצְמוֹ יְחַזֵּק לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, בזה שיש בו ציור אידאלי של המציאות ושל עצמו ביחס אליה. בגלל המרחק העצום מהאידאל, אדם לא שואף בתשובתו לאיזה מעמד מסוים, אלא לעצם ההתעלות. דווקא הייאוש גורם לו שֶׁלֹּא יִפְחַד כי אין לו מה להפסיד. גם אם לא יצליח בתהליך התשובה, אין לו לאן לרדת נמוך יותר. נותר לו כעת רק לעלות. וְיָשׁוּב מִכָּל חֵטְא בִּתְשׁוּבָה מְלֵאָה שַׁלְוָה, כי אין לו מתח, הוא יודע כמה הוא רחוק מהפסגה, וכעת כל מעלה קטנה שישיג יקרה בעיניו, כי היא מקדמת אותו והוא מגדיל את המרחק מהתחתית. משום כך גם הוא יכול לשוב באֹמֶץ רוּחַ. רוב האנשים לא מספיק אמיצים כדי להתייאש, ועל כן מסתפקים גם בתנחומים של הבל. הפחד מהמקום החשוך, האבוד, מוליד איזו אופטימיות נאיבית. גם זו דרך טובה, שמחת חיים היא תכונה חשובה ונפלאה, אך איש רוח שמזהה את ציור השלמות ומבין כמה רחוק הוא ממנו, מתאזר באומץ רוח ומבין שציור הקודש העליון אינו בר השגה באופן פשוט, מחד, אך הוא יכול להתעלות לקראתו, לשוב בתשובה אט־אט, מאידך.[130]

מבחינה מסוימת הדבר נכון לא רק לאדם שהתייאש מהקודש בגלל חטאיו, אלא כל אדם צריך לשאוף לעצם ההתקדמות, שלא מתוך ציפייה להגיע למציאות שלמה. בספר הכוזרי (א, כא), ממשיל רבי יהודה הלוי את האמונה באלוהים להכרת מלך הודו, מלך שמעולם לא ראו ולא שמעו עליו. אם אדם יקבל מתנות נפלאות מאותו מלך, מתנות שמוכח מאיכותן וגדלן שרק המלך יכול לתת אותן, הוא יאמין במציאותו של המלך. את המלך עצמו לעולם לא יכיר, אך לפחות יוכל לשמוח במתנותיו ולכבד את מציאותו. כך גם בתשובה – יש לשמוח בעצם ההתעלות אל ההכרה העליונה של המוסר והקדושה, גם אם נראה שלעולם לא יהיה ניתן להשיג אותה במלואה.

הדבר נכון גם ביחס לתפיסת האמת. בניגוד לפוסטמודרניזם הכופר בעצם מציאותה של אמת, היהדות איננה מכחישה שיש אמת, אך אומרת שהיא עליונה ורחבה, כזו שלא כל אחד יכול להשיג אותה. תפיסה כזו יכולה לייאש – אי אפשר להשיג את האמת במלואה. מנגד, דווקא מתוך ההבנה שהאמת כשלעצמה איננה מושגת לאדם מן השורה, אלא רק חלקים ממנה, עוברים לעמדה אחרת, של התפתחות איטית בתפיסת האמת. כעת אין צער על חוסר הידיעה המלא, אלא התענגות על ההתבוננות וההתקדמות המדורגת. עצם החקירה וההגות מזככת ומעדנת.

תשובתו של רבי עקיבא הייתה כזו. בגיל מבוגר, כאשר כבר יש לו מעמד חברתי מסוים, משפחה, עבודה ואורח חיים, הוא נדרש למשימת התשובה. הוא רחוק מכל קודש, שונא תלמידי חכמים, ולבו לב אבן (עי' פסחים מט, ב). מֵי התורה שהוא יכול לספוג אל קרבו אינם אלא טיפות קטנות. אולם לאחר שנים רבות של טפטופים, המים חורצים את האבן הקשה, יוצרים בה בקיעים ומחלחלים לתוכה. רבי עקיבא מתבונן במים ובאבן, מבין שאפילו מתוך מצבו הנמוך הוא יכול להתעלות אל הקודש ומחליט לשוב בתשובה למרות שלכאורה הוא לא יגיע רחוק. הוא הולך הרחק לבית המדרש למשך עשרות שנים, בשביל טיפות המים המועטות שיטפטפו עליו מדליי תלמידי החכמים. שם הוא מתחיל ללמוד בין הילדים קרוא וכתוב, תוך מאמץ בלתי נתפס לעשות שינוי מהפכני בחייו – הוא רגיל לעבודת כפיים, וכעת הוא צריך לשבת כל היום, לשנן ולהגות. כך נעשה רבי עקיבא לאחד מגדולי ישראל שבכל הדורות (עי' אבות דרבי נתן א, ו). לכן כאשר הוא רואה את פועלו של בר־כוכבא, שבעיני חכמי דורו היה מוקצה מחמת ריחוקו הגדול מהמוסר והקדושה, רבי עקיבא מצטרף אליו (עי' ירושלמי תענית ד, ה; רמב"ם מלכים יא, ג). לאור האידאל הנשגב, הוא מסתפק גם בהזדמנות הקלושה למרוד ברומאים ולהתקרב בכך אל המציאות האידאלית. ואף כאשר הוא מוּצא להורג וסורקים את בשרו במסרקות של ברזל, רבי עקיבא אוחז במעט הטוב שעוד נותר לו לעשות וקורא קריאת שמע, מתוך אותה תפיסה שמלווה אותו כל חייו – לשמוח גם במעט שניתן לקיים: "מתי יבא לידי ואקיימנו" (ברכות סא, ב).

מתוך התבוננות מעמיקה במציאות נפשית שנדמה שהיא כבר מוכרת, ואין ממנה כל תקווה – הייאוש, מוצא הרב קוק את הטוב הקיים גם ברע הגמור; בעצם זה שהוא גמור. כאן רואים את מקוריות מחשבתו של הרב קוק, כאשר הוא מבצע ניתוח של היפוך המשמעויות ומוצא את השלמתם של שני הפכים זה בזה.

[129] ברכות ז, א: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות", ופירש רש"י: "לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאליו".

[130] ראו לעיל פרק ה, ו; וכדברי חז"ל: "אין בן דוד בא – עד שיתייאשו מן הגאולה" (סנהדרין צז, א). המשורר אורי צבי גרינברג (ה'תרנ"ז-ה'תשמ"א, 1896-1981), שהיה איש רוח גדול שמיהר להתייאש, הכיר במעלת הייאוש וכתב: "המנוסה בנסיונות יודע זאת: האדם המדוכא, שסיים את כל הקוים והגיע כבר בדרכו עד מעבר לייאוש – יכול שנית להתחיל מבראשית באורחות חיים. כי מעבר לייאוש אין ייאוש עוד, אלא קרקע בתולה, המוטל למרגלותיו של איזה מחר מסתורי ומחכה לחורש. בדומה לזה – עַם היהדות… עם כמונו – די און בו ותבונה למצוא לו אפילו בקושי־דרכים לגאולה. יש להתחיל תנועת השחרור הישראלית מאלף־בית". מתוך: "סדן" א-ב, עמ' טו.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן