הנושא העיקרי ברוב הפסקאות בספר הוא עניין התשובה כמובן, ואילו בפסקה זו עניין התשובה מופיע רק אגב עניין אחר, חשוב בפני עצמו: הרצון הטוב. הסיבה שבכל זאת פסקה זו צורפה לספר, היא משום שיסודה של התשובה הוא שינוי הרצון לטובה. בעל תשובה הוא זה שיש בו חיוניות ורצון קבוע להשתנות לטובה, וכאשר אין בו רצון להשתנות – יש בו כוח גם לשנות את רצונו.
אֵין לְשַׁעֵר אֶת הַצַּעַר שֶׁל חֶסְרוֹן הָרָצוֹן לְטוֹבָה וְלִקְדֻשָּׁה. ביסודו של כל אדם יש רצון לְטוֹבָה – לפעול לפי הסדר הנכון של המציאות, וְלִקְדֻשָּׁה – לקרבה למקור האלוהי. אך לעיתים הרצון קיים רק בכוח ולא בפועל. כאשר אדם מתבונן בעצמו ונאלץ לקבוע בכנות שרצונו בפועל אינו כפי שראוי שיהיה, הוא נתקף בצער שאֵין לְשַׁעֵר את מדתו, משום שזהו צער שהוא בלי גבול: צער על חוסר ברצון טוב אינו על עניין פרטי מסוים שצריך לשנות, אלא על דבר כללי הקיים בכל תודעתו של האדם, בכל מעשיו, שאיפותיו ומחשבותיו. מתוך ההכרה שראוי לאדם לרצות בטוב ובקודש, הוא נמלא אכזבה מעצמו כאשר הוא מגלה שאינו רוצה בהם באופן עוצמתי מספיק.
וְאֵין הַחָכְמָה עוֹלָה אֶלָּא כְּפִי בִּרְכַּת הָרָצוֹן שֶׁבָּהּ. ללא רצון לטובה, גם אי אפשר ללמוד כיצד לפעול טובה וקדושה. הקשר הפנימי שבין החכמה והרצון הוא קשר מכונן, ואי אפשר לזה בלא זה. ללא רצון יכולה אמנם להיות חכמה, אך היא חכמה שאינה מתממשת כראוי.
קיימות שתי שיטות בספרות הקבלה כיצד למְנות את עשר הספירות: האם להתחיל בספירת 'כתר', המייצגת את הרצון, ואזי ספירת 'דעת' מובלעת כדי שלא יהיו אחת־עשרה ספירות;[126] או להתחיל מספירת 'חכמה' ובכך ספירת 'כתר' מובלעת וספירת 'דעת' שבה למקומה. ספירות אלה מבחינה מסוימת משקפות את הבריאה. על כן, המחלוקת היא מהי הבריאה בעיקרה – האם מחשבה וסדר, ואז ספירת 'חכמה' היא הנמנית ראשונה, חכמת המבנה של ההוויה. או שהבריאה בעיקרה היא הרצון, משום שללא רצון לברוא אין בריאה, וספירת 'כתר' צריכה להימנות קודם לספירת 'חכמה'. ודאי שראשיתה של הבריאה היא מחשבה וסדר, אך כדי שתופיע מחשבה זו קדם לה הרצון לברוא. ללא רצון אין כלום. כך גם בנפש אדם: טובה וקדושה יסודן בחכמה, ללא חכמה יש רק ערבוב של תחושות ומעשים לא מכוונים. בלי סדר, מחשבה והבנה – אין תועלת ברצון טוב. אולם כדי שתופיע חכמה שתיטיב את המציאות ותיצור בה קדוּשה, צריך להיות רצון לטובה וקדושה, ואז החכמה תסביר כיצד להופיע טובה וקדושה באופן הנכון. ממילא אם הרצון חסר או שהוא חלש, גם החכמה לא מתממשת כראוי ואי אפשר להגיע אל התוצאות הנכונות.
וְהָעֲווֹנוֹת הֵם מְעַכְּבִים בְּעַד הָרָצוֹן שֶׁלֹּא יִתְעַלֶּה, משום שהתעלות הרצון יכולה להיות רק כאשר אדם מבין שיסוד רצונו הוא הרצון האלוהי, ואילו העוונות מעמידים את הרצון האלוהי כנגד רצון האדם. העוון יוצר הנאה, וכך גורם לאדם לחשוב שאם היה נמנע מהעוון ובכך מקיים את הרצון האלוהי, אזי רצונו־שלו לא היה מתקיים, והייתה נמנעת ממנו ההנאה. כך הולך וגדל הפער שבין רצון האדם לרצון האלוהי.
אחת המסקנות הכלליות של הדתות השונות, היא שיש לעכב את האדם מפעולתו, לעשות אותו נזיר מסתגף ושיוותר על שאיפותיו בחיים – משום שהחיים מלאי עוונות, פיתויים ותשוקות שמביאים לחטא והדרדרות מוסרית. הרצון עובד ללא הרף, ועלול משום כך להכשיל את האדם. על כן, הצלתו של האדם היא שיחשוב שרצונו עיוור, נוגד את החכמה, ויש להשבית אותו עד כמה שאפשר. כאן הרב קוק מלמד שזו טעות. לא הרצון עצמו הוא פסול, אלא העוון, משום שהוא עיוות של הרצון, כאשר אדם מממש את רצונו ללא חכמה. ואילו כאשר מצרפים לרצון חכמה שתממש אותו באופן נכון, אין בו כל פסול. כאשר החכמה מכווינה את הרצון לאפיקים חיוביים, אדם פועל עם הא-ל וכך זוכה באושר.
למעשה, עצם הניסיון לבטל את הרצון הוא כושל, מפני שכמה שאדם ישנן לעצמו שרצונו עיוור ורע, הוא לא יוכל שלא לרצות כלל. מנגד, הרי לימדו אותו שרצונותיו הם רק תאוות שפלות. כך אדם מתייאש מעצמו. הוא לא מפסיק לרצות להיות מאושר, ולכן נכשל וחוטא. הכישלון מאכזב וגורם לאדם להיות פסימי ורע מזג. נזירים שמצליחים להגיע לאיזו אפתיה, אדישות ביחס לעולם, חייהם אפורים ותפלים. לחילופין, הם מצויים במלחמה מרה כל חייהם נגד רצונם, או נכשלים ועושים את כל העוונות בהיחבא וחיים בשקר.
וְצָרִיךְ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי לְבָרֵר אֶת הָרָצוֹן, כְּדֵי שֶׁתִּתְעַלֶּה הַחָכְמָה כָּרָאוּי. עיקר התשובה הוא בירור הרצון, לא רק שינוי המעשים. על ידי הבירור מה עצמי ומה לא, מה נצחי ומה זמני, גם החכמה מתעלה. כיוון שהרצון מתבהר, גם האמצעים לממש את הרצון נעשים טובים יותר. בחכמה מצומצמת אדם טועה לחשוב שדבר מסוים בלבד יעניק לו אושר, ועל ידי הבירור הנכון של הרצון, מתגלה שיש עוד הרבה דרכים הרבה יותר טובות להגיע לאושר.
על יעקב אבינו נאמר שהיה "אִישׁ תָּם" (בראשית כה, כז) ופירש רש"י: "מי שאינו חריף לרמות". יעקב היה חריף וחכם, רק שבניגוד ללבָן דודו שהיה חריף לרמות, יעקב היה חריף כיצד לפעול נכון ולתקן את העולם. זו החכמה הגדולה. חכמת הרמייה זו חכמה שלא התעלתה. היא מקומית, זמנית, ובהמשך היא מסתבכת כי לשקר אין רגליים, אי אפשר לבנות עתיד על שקר.
בְּיִחוּד צָרִיךְ לָשׁוּב מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מפני שבעבירות שבין אדם למקום נצרכת רק מחילה של הקב"ה, הקורא לאדם לשוב אליו ומבטיח לו מחילה אם יתאמץ כראוי. ואילו בעבירות שבין אדם לחברו אדם נצרך לרצות את חברו, שכל עוד אינו מתרצה ומתפייס, התשובה לא יוצאת לפועל והעוון עוד מעכב את הרצון מלהתעלות. וְרֹאשׁ לַכֹּל – מֵהַגָּזֵל, שֶׁהוּא מְעַכֵּב אֶת עִלּוּי הָרָצוֹן. משום שהגזל הוא מימוש הרצון ללא חכמה, ללא פיתוח וזיכוך. אדם רוצה בטוב מסוים, ובמקום למצוא דרך טובה להשיג אותו, הוא לוקח אותו בדרכים לא ראויות. כך הרצון נשאר נמוך, חייתי. במקום ליצור, לפתח את המציאות הקיימת או את מה שכבר יש לו, הגזלן מנצל את הקיים. מבחינה מסוימת, כל פגיעה בזולת היא גזל – גזל של זמן, של בריאות, הרגשה טובה או מעמד.[127] רצונו של אדם מתעלה כאשר הוא מתאמץ וחושב כיצד להביא אותו לידי ביטוי בדרכים נכונות, בחכמה.
וְצָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בָּזֶּה מְאֹד, וּלְקַוּוֹת לִתְשׁוּעַת ד' לִזְכּוֹת בִּשְׁלֵמוּת לַחְדֹּל מֵעֹשֶׁק יָדֵינוּ. דווקא בזהירות מגזל צריך להתחזק מאוד, משום שזהו עניין מרכזי, שורש תפיסת העולם: האם רוצים ליצוֹר במקוריות, להרבות את הטוב ולשכלל את העולם, או שרק מנצלים את מה שכבר ישנו מבלי לתרום ולחדש לעולם. הידיים יכולות ליצור ולפתח, ואם אינן עושות כך, הן עושקות. כל שימוש בהוויה בלי יצירה מסוימת, הוא מעין עושק. חז"ל אומרים שממונם של צדיקים חביב עליהם יותר מגופם (סוטה יב, א) – גופו של אדם כבר נתון במציאות, ואילו ממונו הוא יצירה, מה שאדם מחדש מעבר למה שכבר קיבל בלי מאמץ. לכן גם "חביבים דברי סופרים מדברי תורה" (ירושלמי ברכות ד, א), דברי תורה ניתנו לישראל בהר סיני ואילו דברי סופרים – נוצרים על ידי חכמים בכל דור במאמץ מחשבתי מקורי.[128] יסוד הצִדקוּת הוא הרצון ביצירה עצמית, כאשר אדם אינו רק חלק מהטבע, אלא חושף את צלם האלוהים שבו – הא-ל ברא את ההוויה וקרא לאדם להצטרף אליו ולפעול עמו, ו"כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו" (ירושלמי שבת ו, ט). יצירתו של אדם אמנם היא מזערית ביחס לבריאה האלוהית, אך בכך שהוא יוצר הוא עובר ממחלקת בעלי החיים שרק מסתגלים למציאות, משתמשים בה על מנת לשרוד – למחלקתו של אלוהים הפועל ויוצר.
