אדם הוא הוויה אחדותית, הרמונית. פניו, סגנון הדיבור, העיניים ותנועות הגוף – מבטאים את המצב הנפשי שבו הוא שרוי. לכן גם כאשר הוא חוטא בלי שאף אחד רואה, הדבר ניכר עליו ומעצב משהו באישיותו. החטא משאיר צלקות בנפש, ואף שלא כל אחד יכול לראות את הביטוי החיצוני שלהן ונצרכת חכמה ורגישות מיוחדת לשם כך, תמיד נותר רושם. ממילא, גם התשובה שמתקנת את הנפש, מתבטאת באופן הופעתו של אדם במציאות החיצונית.
כָּל חֵטְא מֵטִיל חֲרָדָה מְיֻחֶדֶת עַל הַנֶּפֶשׁ. התורה ודרך ארץ שקדמה לה (ויקרא רבה ט, ג), סוללות בפני אדם דרך ישרה שבה עליו ללכת. הדרך מוארת על ידי המוסר, הצדק, ההשגחה, ומשום כך אדם שצועד בה יכול להרגיש בנוחות. זו דרך רחבה, המאפשרת מסלולים רבים ומגוונים. אולם אם כל המסלולים לא הספיקו, ואדם סטה מדרך הישר, בין בטעות ובין בזדון, הוא מוצא את עצמו במציאות נפשית עכורה, באזור בלתי מוכר, חשוך ומבודד. החושך והבדידות יוצרים חרדה. וככל שהחטא חמור יותר, כך החרדה עמוקה יותר. מבחינה פסיכולוגית, חוויה קשה לנפש היא מצב טראומתי, שיוצר גם קושי נפשי לאחר מכן, פוסט־טראומה. כך גם מבחינה רוחנית, חטא הוא סוג של טראומה לנפש שיוצרת פוסט־טראומה, מין חרדה לא רציונאלית שנותרת לאחר החטא. החטא מעוות את תפיסת המציאות של האדם. אין אובייקט חיצוני מסוכן מבחינה הגיונית, אלא חרדה מופשטת, שֶׁאֵינָהּ מִסְתַּלֶּקֶת כִּי אִם עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה. תשובה היא שיבה לדרך הישר, המקום הנכון והמואר. עם החזרה לדרך הישר, גם החרדה מסתלקת אט־אט. זהו דבר שאפשר לתקן, אך צריך לעבוד לשם כך באופן אינטנסיבי, על מנת להשיב את האדם למקום הנכון.
וּלְפִי עָמְקָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה – הַחֲרָדָה עַצְמָהּ מִתְהַפֶּכֶת לְבִטָּחוֹן וְאֹמֶץ לֵבָב. כל זמן שאדם נמצא בטראומה או בפוסט־טראומה, במקום חשוך ומבודד, הוא חרד יותר ויותר. אך כאשר הוא שב לדרך הישר ונרפא מהטראומה, זיכרון תחושות החרדה הקשות יוצר עוז בנפשו. כעת הוא יודע שהצליח לעבור דברים קשים ולהתגבר עליהם. בתחילה הרב קוק נקט במילה מִסְתַּלֶּקֶת כדי לתאר את פעולת התשובה, ובהמשך במילה מִתְהַפֶּכֶת. אלו שני מושגים שונים. סילוק אינו מחיקה, אלא כמו בשפה הארמית – העלאה. תשובה מיראה מעלה את החטא מהביטוי החיצוני הניכר שלו לעומק הנפש, כך שאינו ניכר והחרדה נעלמת, ואילו תשובה מאהבה הופכת את החטא לזכות, תוספת של טוב, והחרדה עצמה נעשית ליתר אומץ וביטחון. בתהליך התשובה אדם מעבד נכון את החוויה הקשה, מבין את חטאו והשלכותיו והניסיון שרכש מחזק אותו. זו אחת הסיבות לכך ש"מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד, ב); צדיק לא התנסה בקושי ובפחד, ואילו בעל תשובה היה שם ומבחינה מסוימת כעת הוא יותר חכם, דווקא בזכות החטא עצמו. בדומה לכך, רופאים מבקשים ממטופלים שהיו להם בעבר – אנשים שהיו חולים במחלה קשה ולבסוף נרפאו – שיבואו לבתי החולים ויעודדו אנשים שחולים כעת באותה מחלה, משום שיש בכך נחמה ועידוד שהם חזקים הרבה יותר מאשר דברי הרופא או החברים שלא חוו את קשייו של החולה.
וְהָרֹשֶׁם שֶׁל הַחֲרָדָה, הַבָּא מִצַּד הַחֵטְא, אֶפְשָׁר לְהַכִּירוֹ, הנפש משתקפת בהופעתו החיצונית של אדם. כשם שהליכה משונה יכולה להעיד על אירוע מוחי שהאדם עבר, וגוון צהוב בעיניו – על בעיה בכבד, כך גם מבחינה רוחנית ניתן לראות את ההשפעות של החטא. לעיתים הביטוי ניכר באופן בולט ולעיתים באופן עדין יותר, אך כפי שרק רופא או אדם שלמד את התחום יכול לאבחן בעיה רפואית בהופעתו החיצונית של אדם, כך גם מבחינה רוחנית – לא כל אדם יכול לאבחן את החטא על פי מראהו של החוטא.
בֵּין בְּשִׂרְטוּטֵי הַפָּנִים, לפנים יש שרטוטים מסוימים, קווים שהם כל הזמן בתנועה. הקמטים, זוויות הפה ואופן כיווץ העיניים, גורמים לפנים להיות מאירות או קודרות. זוהי 'חכמת הפרצוף'. בֵּין בַּתְּנוּעוֹת, ישנן תנועות גוף נינוחות וישנן תנועות חדות יותר, שלפעמים מלמדות על מידה של עצבנות. בֵּין בַּקּוֹל, נימת הקול משקפת גם אופי וגם חוויות שאדם עבר. יש קול יציב ובוטח, יש קול שבור והססני, יש גם קול של לאוּת, שממנו אפשר לשמוע עייפות נפשית שבה האדם שרוי. גם זמר מעולה, אם ישיר מתוך מצב נפשי קשה ניתן יהיה לשמוע זאת, הוא לא יבצע כראוי שירים מסוימים. בֵּין בַּהַנְהָגָה, בהתנהגותו של אדם, לאלו מעשים הוא נוטה. לפתע חשוב לאדם לתת צדקה, להיטיב עם מישהו, אף שזה לא מאפיין אותו על פי רוב; אלא שכעת הוא מרגיש שזה מציל אותו ממשהו, הוא מחפש דרך לפצות על איזה חוסר. יש כמובן גם מקרים הפוכים, יום אחד אדם נהיה פסיבי לחלוטין, מביע אדישות מוחלטת וכאילו לא נוגע לו כלום. כל אלו הם סימנים של מצב נפשי. בֵּין בִּכְתַב הַיָּד, לא מדובר כאן על גרפולוגיה במובן הפשטני, אלא ביכולת מיוחדת לזהות בכתב היד את מצב הנפש. מסופר על כמה מגדולי החסידות שידעו לזהות את המצב הרוחני של החסידים דרך כתב היד שלהם, ב'קוויטלך', הפתקים שהחסידים היו שולחים לאדמו"ר. בֵּין בְּסִגְנוֹן הַלָּשׁוֹן, שמתחלק לשניים: בַּדִּבּוּר, האינטונציה ובחירת המילים שבהן האדם משתמש כדי להתבטא, וּבְיוֹתֵר בַּכְּתִיבָה, בְּהַרְצָאַת הָרַעְיוֹנוֹת וְסִדּוּרָם. האופן בו אדם בוחר להביע רעיון בכתיבה מגלה את מצבו הרוחני. ישנם צירופים של מילים מסוימות שהחוטא נמנע מלהשתמש בהם, משפטים שיכולים להתפרש בכמה משמעויות שאחת מהן עלולה לחשוף את חטאו לרבים. לעיתים בחירת המילים נעשית בתת־מודע, לאדם יש מנגנון הגנה שעוקף את הבעיות, מדחיק אותן. תמיד הוא יכול למצוא מילים אחרות, להשתמש בסגנון אחר של הבעה, כדי להגיד ולא להגיד באותו זמן. הקורא כמובן צריך להיות בעל כישרון מיוחד כדי לשים לב לכך ולהבין. אמנם, "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלוֹהֵינוּ" (דברים כט, כח); התרבות האנושית בעיקרה בנויה מהדברים הגלויים ובהם יש לעסוק, אך לעיתים צריך להשתמש גם בנסתר.
בַּמָּקוֹם שֶׁהַחֵטְא סוֹתֵם אֶת הָאוֹרָה, שָׁם הַפְּגִימָה נִכֶּרֶת. החטא סותם את האורה האלוהית על הנפש, והדבר ניכר בנטיית האדם לטוב, ליושר, לצדק, לנצח. החטא גורם לאדם לעוות ולהחשיך את האור האלוהי המאיר בו, במחשבתו, במידותיו או במעשיו, בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוהיו או בינו לבין חברו, ולפעמים גם וגם. וּלְפִי מַדְרֵגַת הַחֵטְא, ישנן רמות שונות של חטאים, יש חטאים חמורים ויש פחות, וּלְפִי יִחוּסוֹ אֶל הַנּוֹשֵׂא, יש חטאים שהאדם השתקע בהם לגמרי, ויש חטאים שנעשו באופן חיצוני כמעידה קלה. לכל פגימה בנפש יש קווי אופי משלה, והכל מצטרף ומגדיר את עוצמת הפגימה – כָּכָה יֻכַּר הָרֹשֵֶם לַאֲשֶׁר יַבִּיטוּ בְּעֵינַיִם בְּהִירוֹת. יש אנשים רגישים שיכולים לזהות את מצבי הנפש והרוח, ויש אנשים שאינם רגישים לכך. יש אנשים שגם כאשר הם מביטים על אחרים הם רואים רק את עצמם, ויש שרואים את האחר בבהירוּת ויכולים להבין את תחושותיו, מה גורם לו להיראות כפי שהוא. אנשים אלה יכולים לפתח מערכת יחסים הנגזרת מבהירות הידיעה, וכך לתמוך, לעודד ולסייע לאדם בתשובתו.
