ישנה אמירה מפורסמת, שבעיקרה יש מן האמת, אך היא מוצגת לעיתים קרובות באופן פשטני ולא מדויק: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". מלבד הקושי המעשי לקיים ציווי זה, מכיוון שהחיים מגוונים ומשתנים ולפעמים אדם נכשל, נעלב וכואב, אמירה זו גם איננה נכונה בפני עצמה, היא מורכבת ולכן טעונה בירור והבהרה. בחסידות חב"ד הבדילו בין מושג העצבות למושג המרירות; בעוד עצבות היא פסולה, מכיוון שהיא משחירה את המציאות, מייאשת ומונעת מהאדם לפעול ולתקן, המרירות חיובית ונחוצה במידה מסוימת, כי היא מביאה לידי מעשה.[125]
מְאֹד צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מִן הָעַצְבוּת, אֲבָל לֹא בְּמִדָּה גְּדוֹלָה כָּזוֹ שֶׁתִּמְנַע אֶת אוֹר הַתְּשׁוּבָה מִלַּחְדֹּר אֶל עֹמֶק הַנְּשָׁמָה. עצבות כבושה, המוסתרת על ידי שמחה מלאכותית, מונעת את האדם מלעבור תהליך של תשובה עמוקה. כאשר אדם מנסה להתעלם מכישלון או עלבון, ממציאות קשה שמתרחשת, הוא עלול שלא לפעול כדי לתקן את הדבר ולהתפתח. הוא ממילא שמח, ואינו מרגיש צורך לשנות את המצב. ואילו כאשר יש באדם מדה מסוימת של עצבות – כאשר הוא מרגיש מרירות על המצב, הוא יכול לשוב בתשובה עמוקה. עומק התשובה הוא כעומק הצער, ועד שאדם לא יגיע לאותה דרגה שהוא כמעט מתייאש מעצמו, שהוא מלא בצער על חטאו, התשובה לא תהיה שלמה ועמוקה כראוי.
שֶׁאָז, כאשר אדם מתעלם מהמציאות כדי להימנע מכל שמץ עצבות, הָעַצְבוּת מִתְפַּשֶּׁטֶת הִיא כְּמַחֲלָה מַמְאֶרֶת בְּכָל קְצוֹת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהַחֵטְא מַדְאִיב אֶת הַלֵּב וְגוֹרֵם לָעַצְבוּת לְהִתְאַזְרֵחַ עַל הַמְּרִירוּת הַקּוֹדַחַת שֶׁל תַּבְעֵרַת הַתְּשׁוּבָה. אם לא מאמצים את העצבות באופן מודע, היא מתפשטת באופן בלתי מודע. כאשר מתכחשים לעצבות מבלי לתקן את הגורמים לה, יכולה להיות רק שמחה מלאכותית, המאפשרת לעצבות לקנן בנפש ולהתפתח בה כמחלה ממאירה. טיבה של שמחה מלאכותית הוא שאין לה גורם עצמי, אמיתי, ולכן על מנת להגיע אליה אדם נזקק לעזרים חיצוניים. "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים קד, טו) וגם סמים, מוזיקה רועשת או דיבורי סרק עם ידידים – כל אלה מסייעים לאדם לשכוח את עצמו ואת בעיותיו. דברים אלה שאינם נבנים מתוכו, חולפים לאחר זמן מה, וכשהם חולפים האדם בעל כורחו שוב נזכר בבעיות ובקשיים ואינו יכול להימלט מן העצב, עד שימצא את העונג הבא, שישכיח ממנו את עצמו שוב. אך בכל פעם שהעצבות חוזרת, היא חוזרת ביתר עוצמה. זהו תהליך נורא, שכדי להפסיק אותו צריך לתת לעצבות לפעול, ולא להפסיק אותה על ידי אמצעים חיצוניים: יש להביט בעיניים פקוחות אל התהום חסרת התחתית של החיים ולשאת את הכאב במלואו. זוהי תַּבְעֵרַת הַתְּשׁוּבָה.
שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲלָקִים עַצְבָּנִיִּים, כלומר – העצבות והצער שיש בתשובה, הקושי להתמודד עם החטאים, הֵם כְּאֵשׁ מְטַהֵר, מְצָרְפִים אֶת הַנְּשָׁמָה, מַחֲזִיקִים אוֹתָהּ עַל הַבָּסִיס שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַטִּבְעִית הַתְּמִידִית הָרְאוּיָה לָהּ. רק אז, כאשר האדם שב אל נשמתו ומתאמץ כדי לתקן מה שיש לתקן, הוא יכול גם למצוא שמחה טבעית אמיתית. מן השמחה הזו כבר אי אפשר להתפכח ולא צריך להתפכח, משום שהיא ראויה להיות תמיד בנפש.
לעיתים תהליך התשובה הוא מהיר וקל, התשובה ממוקדת ונוגעת למעשה מסוים אחד. אדם שבסך הכל הוא ישר טוב, אך נכשל בחטא קל, יכול בקלות יחסית לתקן אותו. ולעיתים, כמו בפסקה זו, תהליך התשובה צריך להיות על ידי מהפכה מוחלטת בחיים שעלולה להיות מלווה בכאב נורא שאין בו שמחה, אלא מאבק קשה של התגברות על החטאים, עד שמגיע סופו של התהליך והשמחה חוזרת לשכון בנפש.
רק שלושת הפרקים הראשונים של 'אורות התשובה' נכתבו מלכתחילה באופן מסודר כדי לצאת לאור כספר. את כל שאר הפרקים ליקט בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, מתוך פנקסים שונים של אביו, וסידר את הפסקאות בפרקים על פי נושאים כלליים (ראו פרק ד, א). כך יוצא שבניגוד לפרקים הראשונים המפרטים סוגים שונים של תשובות, בשאר הפרקים חסרה הקדמה, תיאור באיזה מצב מדובר ועל איזה סוג של תשובה. פסקאות העוסקות בתשובה מסוג מסוים, קלה יותר, עומדות לצד פסקאות העוסקות בתשובה מורכבת. כשם שאם לוקחים יומן של רופא גדול, המתאר אלפי מקרים של חולים שונים שטיפל בהם במשך כל שנותיו כרופא, התיאורים של דרכי הטיפול והתרופות יהיו כמובן שונים לגמרי, אף על פי שהכל אמת.
