ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

ח – מַכְאוֹבֵי הַחֵטְא וְיִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה וּמַרְפֵּא הֶאָרָתָהּ. פסקה יא

הרב קוק מחלק בין היגון עצמו לבין הרגשת היגון. מתוך הבחנה בין שני אלה, מתגלה שמה שמאפשר לאדם להיטהר מהחטאים ולשוב בתשובה הוא החטאים עצמם, המייסרים אותו. כבר כאשר אדם מרגיש שהוא חטא ומתייסר על כך, נוצרת מחיצה תודעתית בינו לבין העוון, שגם משפיעה על המעשים בפועל.

הָעֲווֹנוֹת הֵם עֶצֶם הַיָּגוֹן, משום שהעוון הוא התרופפות הקשר עם אלוהים, מקור הטוב והצדק. העדפה מוטעית של תאווה חולפת על פני המושג הכללי של הטוב והצדק, היא יגון. אלא שכאשר העוון משיג את מטרתו, ההנאה ממנו מסתירה את עוצמת היגון ואדם לא מרגיש בו. וּכְשֶׁהַנְּשָׁמָה מִטַּהֶרֶת, ואדם מבין שטעה בהעדפתו, מתוך הכרה מהי הדרך הראויה, הִיא מַרְגֶּשֶׁת אֶת הָעַצְמִיּוּת שֶׁל הָעֲווֹנוֹת, משום שאז העוון מתגלה בקלונו. קודם הייתה בו הנאה, "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" (משלי ט, יז), מתיקות עטפה את היגון. אך כאשר אדם מבין את המשמעות הכללית של הגניבה, שהיא עוון המרחיק מאלוהים, הוא מרגיש את כל עוצמת היגון שבעוון, שעד כה היה מוסתר. זה מה שנשאר אחרי הסרת הקליפה החולפת של מתיקות החטא. כעת העוון עצמו הוא היגון, לא ההשלכות שיבואו בעקבותיו, העונש או הבושה שמרגיש החוטא כשמתגלה קלונו ברבים. ההיטהרות גורמת לאדם לראות את הקלקלה שבעצם החטא, ולא בדברים המתלווים אליו.

וְאָז הַיָּגוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּבָה מִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ, כאשר יותר ויותר ברור לנשמה מה גודל עוונותיו, וּבוֹעֵר בְּקִרְבָּהּ אֵשׁ הַצַּעַר שֶׁל הַחֲרָטָה וְהַבּוּשָׁה וְהַפַּחַד הָאָיֹם. אדם רוצה למחוק את העבר מתוך צער נורא של חֲרָטָה על הבחירה ברע. הוא מדמיין שלא היה חוטא מסיבה כלשהי, שבדרך לעוון היה נתקל באבן ונפצע, וכך היה נמנע ממנו להגיע אליו – ואז חוזר בצער איום לקדרוּת המציאות האמיתית. אז הוא מתמלא בּוּשָׁה, שהרי באמת החטא נעשה. אכול בושה הוא משחזר בתוכו את כל מעשיו, כיצד תכנן כל צעד או כמה אנרגיה השקיע במעשה העוון, כמה תקוות קשר בו. וכמה הכל בעצם מדומה ושקרי. כאשר עוצמת העוון מתגלה לפניו, הוא אחוז בפַחַד אָיֹם, מפחד מעצמו שמא ייכשל שוב ושמא לא יצליח לחזור בתשובה. הוא מתייחס לעצמו כאל אויב נורא. האמון שאדם בדרך כלל נותן בעצמו מתערער, שכן הוא מבין שהחטא נעשה ברצונו ולוקח אחריות עליו.

ודווקא מתוך כך, כאשר אֵשׁ של צַעַר בוערת בנשמתו, עוונו נמחה: וּבָזֶה עַצְמוֹ הִיא מִזְדַּכֶּכֶת. יש טהרה במים ויש טהרה באש. "כבולעו כך פולטו": אפשר לשטוף במים כלים שהתלכלכו באופן חיצוני ממאכלים לא כשרים, אך כלים שבלעו טעם של מאכלים לא כשרים על ידי חום, אפשר לטהר רק באש, בהגעלה או בליבון. כאשר בליעת העוון בנפש הייתה באופן של הנאה וגם הנטייה אליו הייתה ברצון, אזי גם הטהרה צריכה להיות באש מלבנת של צער על החטא. זהו תהליך של זיכוך – פליטת העוונות החוצה באותה עוצמה שהכניסה אותם, עושה את האדם זך בחזרה, כפי שהיה בתחילה.

וְתוּכַל, אַחַר עֲבֹר הַזַּעַם, לָשׁוּב לְאֵיתָנָהּ. תהליך של תשובה אינו יכול להיות בלי אותו זעם, סערת הנפש.[122] הצער שבהכרת האדם על כך שהעדיף הנאה חולפת ופסולה על פני הטוב והצדק, הוא עצמו מעמיד את הנשמה במקום הנכון. יסוד התשובה זו הרגישות המוסרית, המצפונית והערכית, והיא מתחדדת כאשר מרגישים בחזקה את הגסות ההופכית למוסר. לאחר היגון, ערעור הביטחון העצמי והחולשה הפנימית, הנשמה שבה לְאֵיתָנָהּ, לעוצמה של עשייה וחיים נכונים. גם אברהם אבינו שמכוּנה "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (תהלים פט, א, עי' בבא בתרא טו, א), עבר תהליך של תשובה מסוימת. הוא נולד במציאות נתונה ובשלב מסוים בחייו נדרש לגייס כוחות כבירים, איתנות אדירה כדי לממש חזון גדול.

לאחר תקופת הזיכוך והצער, אדם מכיר טוב יותר את כוחותיו, וכעת מתגבר בטחונו העצמי כאשר הוא רואה שהצליח להתגבר על החטאים. כעת הנשמה יכולה לִהְיוֹת עוֹמֶדֶת בְּחָסְנָהּ, מפני שמה שלא הורג – מחשל. העוון היה כמו חיסון שניתן לאדם, ולאחריו גופו יכול להתמודד בנקל עם המחלה. כמענה לאותו פחד איום שאוחז באדם בתחילת התשובה, הוא מתמלא חוסן ואומץ.

וּבִכְבוֹדָהּ הָעַצְמִי. מושג הכבוד מבטא התפשטות, הרחבה של נוכחות האדם במציאות (עי' לעיל ד, ח). כבודו של שליט אינו הוא עצמו, אלא מה שמושפע ממנו ומבטא אותו. כבודה העצמי של הנשמה הוא יכולתו של אדם לא רק לבטוח בעצמו שלא ייכשל ושיחיה חיים נכונים וראויים, אלא גם לפעול במציאות ולהתפשט מעבר לעצמו לטובה. בעל תשובה אמיתי לא אמור להישאר מכונס בתוכו ולשאת את עוונותיו בצער כל חייו, אלא יכול בהמשך תהליך התשובה גם להשפיע ולהיטיב לרבים, דווקא בזכות תשובתו.

אדם צריך להגיע לשתי דרגות אלה של חוסן וכבוד, אך יש לדעת שאלה שלבים שמצריכים בשלוּת ורמת התפתחות מסוימת. חז"ל גם מזהירים מצד אחד את בעל התשובה שלא יגלה את עוונותיו,[123] ומצד שני את החברה שלא תזכיר לו אותם.[124] לפעמים יש ערך חינוכי בסיפור החטאים לרבים, אך גם פה יש לדעת את הגבולות ולהיזהר בהם.

[122] כמובן, יש גם תהליכים אחרים שנכללים במושג התשובה ואינם מצריכים את הצער הנפשי הקשה. אחד מהם הוא כאשר אדם היה "תינוק שנשבה" ולא ידע שהוא חוטא, וממילא, כאשר הוא חוזר למסורת ישראל ולמוסר מדת חשבון הנפש והאשמה פחות חזקים.

[123] רמב"ם הל' תשובה ב, ה: "בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני הא-ל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו […] וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה". ועי' יומא פו, ב.

[124] רמב"ם הל' תשובה ז, ח: "וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". ועי' בבא מציעא נח, ב.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן