בהוויה כולה יש התאמה, שילוב ואיזון בין הכוחות והחלקים השונים, ורק על ידי שילובם ואיזון נכון ביניהם ההוויה יכולה לתפקד. האדם הוא דוגמא טובה לכך: הוא בריא רק כאשר כל איברי גופו מתפקדים כראוי, וכאשר נפשו בריאה ומתאימה לגוף; אם אין הרמוניה בין היכולת והרצון, ההבנה וההוצאה לפועל, יש צרימה וכאב. כך בנויה ההוויה בכללותה, מבחינה פיזית ומבחינה מוסרית. כאשר אדם חוטא הוא יוצא מאותה הרמוניה, וממילא גורם לעצמו ייסורים נפשיים. תשובה עמוקה צריכה להיות ביחס למכלול, לאותה הרמוניה שיש בהוויה, ורק כך היא מרפאת את ייסורי הנשמה שגרם החטא.
הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מָלֵא הוּא הַרְמוֹנְיָה, שאיננה רק חיצונית: הַהַתְאָמָה הַמְּאַחֶדֶת, מְפַלֶּשֶׁת בְּכָל חַדְרֵי הַמְּצִיאוּת וַחֲגָוֶיהָ. ההרמוניה שבהוויה חודרת אל פנימיותו ועיקרו של כל דבר ודבר, אל מגמתו ותכונותיו. הרמוניה בין אנשים למשל, יכולה להיות חיצונית – דמיון במבנה הגוף או במעשים. אך כדי שיסתדרו זה עם זה בנקל, ההרמוניה צריכה להיות פנימית, חודרת לנפשם, כך שיהיה גם דמיון בתכונותיהם. הרב מוסיף שההרמוניה, ההתאמה, צריכה להיות מְאַחֶדֶת. כאשר יש התאמה בלבד אמנם אין הפרעה, אפשר להסתדר, אך כדי שהחלקים השונים גם ישלימו זה את זה צריכה להיות אחדות, מפגש ושיתוף פעולה. ההשלמה מעמיקה ומסובכת יותר מן ההתאמה, כי לעתים היא מצריכה גם ניגודיות, לא רק תכונות דומות.
הַמּוּסָר הַפְּנִימִי וּתְבִיעוֹתָיו הַחֲזָקוֹת הִנָּם נִמְשָׁכִים וּבָאִים מֵהֵד קוֹלָם הַמְאֻחָד שֶׁל כָּל חֶלְקֵי הַהֲוָיָה, שֶׁכֻּלָּם חוֹדְרִים זֶה בָּזֶה. באדם יש תביעה פנימית להעצים את ההרמוניה, האחדות שבהוויה. זהו המצפון, תנועת הנפש להיטיב את העולם המתחוללת כאשר מרגישים שמשהו חורק, מקולקל. יש תחושה עמוקה שהכל צריך להיות מתואם, מאוחד, ועל כן חריגה של חלק אחד בהוויה גורמת לכאב. מכאן הנטייה הנפשית להחזיר את האחדות על כנה, על מנת למנוע את הצער והכאב. וְהַנֶּפֶשׁ כֻּלָּהּ הִיא מְלֵאָה בְּכֻלָּם וּמְאֻחֶדֶת בְּכֻלָּם. אותה הרמוניה פנימית יורדת לחדרי בטן, לכל חגוי הנפש. כמו באורגניזם חי, האיברים השונים קשורים זה בזה על ידי מערכות כלליות, והכל ניזון ומזין זה את זה, ופגיעה במקום אחד בגוף מורגשת גם במקום אחר.
כָּל קְצִיצָה מוּסָרִית, בְּרַעְיוֹן, בעצם השאיפה, באידאל, וּבְמַעֲשֶׂה, בהגשמה של האידאל, הנעשית באופן מצומצם, בִּתְכוּנָה, בניסיון לשנות את האופי העצמי, הפנימי, וּבְמַזֶג, בהשתדלות ליישם בפועל את האופי העצמי כראוי: גּוֹרֶמֶת חֲתִיכוֹת רַבּוֹת, חיתוכים, שֶׁמְּבִיאוֹת יִסּוּרִים רַבִּים פְּנִימִיִּים לְכָל מַעַרְכֵי הַנְּשָׁמָה. הן חטאים שבין אדם לחברו, היוצרים כאב לנפגע, והן חטאים שבין אדם למקום – שניהם יוצרים כאב פנימי לפוגע, לחוטא. שֶׁיְּסוֹדָם שֶׁל יִסּוּרֵי רוּחַ אֵלֶּה הוּא כֹּחַ הַמַּרְעִיד שֶׁל סִלּוּק אוֹר הַחַיִּים שֶׁל הַסִּדּוּר הַכְּלָלִי שֶׁל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ מִצִּנּוֹרֵי הַחַיִּים שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַחוֹטֵאת. נשמת החוטא כמו ניתקת מהכלל, מההרמוניה הבריאה של ההוויה, ומשום כך מתייסרת ומזדעזעת, כמו שאדם מזדעזע כאשר חותכים בבשרו או כשהוא חולה מאוד ורועד מקור.
ישנו איסור מימי הבית השני לגדל בהמה דקה בארץ ישראל (בבא קמא עט, ב; עי' פניני הלכה כשרות ב' יג, יד). העיזים אוכלות את הקליפות של העצים הצעירים, חושפות את החלק התחתון של העץ, והעץ מת. כך מתמעטים העצים בארץ, וחלק פורה נעשה מדברי. לכן אחרי יציאת ישראל לגלות ובמיוחד לאחר הכיבוש הערבי, שתושביו היו בעיקר רועי צאן ולא חקלאים, הארץ נעשתה מדברית וחלקי הארץ שירדו בהם גשמים הפכו לביצות. כך ארץ ישראל הפכה לאחת הארצות מוכות הדלות והשממה. במאה השנים האחרונות ניתן לראות שמקומות שאליהם באו יהודים והתייחסו בצורה נכונה לקרקע, שוב פורחים ומשגשגים. החלוצים שתלו מיליוני עצים, וכך נעשה מחדש ניצול נכון של מים, צמיחה ואיזון נכון בין משאבי הטבע השונים, ואילו מקום שאליו לא הגיעו יהודים נותר באותה שממה, כפי שניתן לראות בארצות ערב הסמוכות לארץ ישראל: ארצות כמו ארם נהריים – אירן ועירק של היום, שבעולם העתיק היו ערש התרבויות הגדולות, בזכות המים המרובים וניצול נכון של הקרקע – נהרסו ונעשו למדבריות צחיחים. כך גם בצד השני של הסהר הפורה – מצרים של היום. הדבר נכון בהוויה בכללותה, בכדור הארץ, בגוף האדם ובנפשו; יציאה מן ההרמוניה על ידי הפרה של האיזון, גורמת לחורבן והרס ויוצרת כאב.
וְכָל מַה שֶּׁהַנְּשָׁמָה יוֹתֵר טְהוֹרָה, הִיא מַרְגֶּשֶׁת יוֹתֵר אֶת הַרְעָדַת מַכְאוֹבֶיהָ. לפני שאדם נכנס לניתוח עושים לו הרדמה, כללית או מקומית, כדי שלא יחוש בכאב החיתוך בגופו. ככל שהוא יותר חי ויותר מודע, הוא יותר מרגיש בכאב. כך הנשמה היותר טהורה, הפחות מסוממת ומזוהמת בחטאים שלא תוקנו, יותר מרגישה כאשר יש כאב של ניתוק מההרמוניה של הוויה, כשיש חטא של טעות או כישלון, איזו התנגשות עם האחדות הכללית.
עַד שֶׁתַּשְׁקִיט אֶת כְּאֵבָהּ בַּזֶּרֶם שֶׁל חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה, הַנּוֹבַעַת מִמָּקוֹר הָעֶלְיוֹן. רק ממקור עליון יש פרספקטיבה רחבה בה ניתן לראות כיצד לחבר את חלקי ההוויה השונים. וככל שהמקור יותר עליון כך הוא יותר כללי, ומאפשר חזרה ואיחוי נכון יותר עם המכלול. לכן תשובה יסודית צריכה להיות כרוכה בלימוד תורה, דבר ה', מקור ההוויה בכללה שרואה כיצד חלקיה השונים משתלבים זה בזה. על מנת שתזמורת של כלים רבים תנגן יצירה באופן מדויק והרמוני, צריך שיהיה מנצח שיעמוד מחוץ לקבוצת הנגנים וינחה אותם כיצד לנגן נכון. נגן שיחליט שאינו נשמע להנחיות המנצח יגרום לזיופים ויקלקל את ההרמוניה.
שֶׁהִיא מְאַחָה אֶת כָּל הַקְּרָעִים כֻּלָּם, וּמַזֶּלֶת טַל חַיִּים הַהוֹלְכִים לְמֵישָׁרִים מִכָּל שְֹדֵרוֹת הַהֲוָיָה, אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ (איוב מא, ח). על ידי התשובה מתחבר חזרה כל מה שקודם הופרע ונקרע, הולך ומתאחה אחד לאחד באופן הרמוני, עַד חֶלְקֵי הַנְּשָׁמָה הַשָּׁבָה לִתְחִיָּתָהּ הָעֶלְיוֹנָה – הנפש, הרוח והנשמה שניתקו זו מזו בגלל החטא, ובזכות התשובה מתכללות שוב בחיים ההרמוניים של ההוויה. הכלליות מרוממת את האדם, ואליה הוא שב כאשר הוא מתנקה מהחטא הגורם לו פירוד וניתוק ממכלול ההוויה, בְּרַחֲמִים רַבִּים, באהבת ה' לברואיו, שנותן להם את דרך התשובה. ואפילו בפשעים נוראים וטומאה שעליה נאמר "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן" (משלי ב, יט) – יש תשובה, כאשר מתאמצים מספיק עבורה. וּבְחֶדְוַת עוֹלָמִים. האותיות ח' וד' שבמילה חדווה מופיעות במילים 'אחד', 'יחיד' ו'יחד' – חדווה זו שמחת ההתאחדות. מנודה שהותר לו נידויו וכעת שב ובא בקהל, נמלא בשמחה שהסתיימה תקופת הבדידות שלו. העולמים השונים, חלקי ההוויה שבים ומתאחדים בתהליך התשובה.
בתשובה מתקיימים דברי משורר התהלים "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהלים ב, יא); בתחילתה של התשובה יש רעדה פנימית של זעזוע מפגמי החטא בנפש, ויחד עמה גם שמחה על התשובה וסילוק החטא. המענה לרעד הפנימי של החטא, לאותו הסילוק והחיתוך, הוא התשובה שמאחה מחדש את קרעי הפירוד מאחדות המציאות. לפעמים השיבה אל ההרמוניה איננה פשוטה, ובעצמה מצריכה לחתוך רקמות וגידולים ממאירים של חטאים שהשתרשו בנפש, באופן שגורם לייסורים קשים, אך המטרה היא התאחדות ולא התנתקות.
