ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה

ח – מַכְאוֹבֵי הַחֵטְא וְיִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה וּמַרְפֵּא הֶאָרָתָהּ. פסקה ו

מגמתו של צדיק ששב בתשובה היא כללית ועמוקה יותר מאשר בתשובתו של אדם רגיל (ראו לעיל ד, ה). על כן, הצדיק בתשובתו חודר לשורש חטאיו והיסוד הנפשי שהביא להם, ומגלה דרכים חדשות בנפש ואפשרויות נוספות לשוב בתשובה. זאת בניגוד לאדם רגיל, שעל פי רוב מסתפק בתיקון חיצוני יותר לחטאיו ועל כן אין בתשובתו חידוש של דרכים ואפשרויות נוספות. במצבים מסוימים, גם אדם שאינו צדיק יכול להשתמש בעצות שהצדיקים חידשו בתשובתם, או אף למצוא דרכים חדשות לתשובה כפי שהצדיקים עושים, אם תשובתו יסודית ועמוקה כך שיהיה בה דמיון לתשובתם של הצדיקים.

כְּשֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה, בניגוד למחשבה הפשטנית שצדיקים אינם עושים תשובה, שהרי אם הם צדיקים – אין להם על מה שישובו, נקודת ההנחה בדברי הרב קוק כאן היא שתשובה קיימת גם אצל צדיקים. אלא שישנם שני סוגים של תשובה: אדם רגיל ששב בתשובה עושה זאת מתוך התוודעות לכישלונותיו – חטאים או מידות רעות שקיימות בו והוא מבין שאינן טובות. תשובה כזו היא טובה וחשובה, אולם תשובתו של צדיק נובעת מתוך מקור אחר – מתוך שאיפת ההתעלות שלו. יסוד הצדקוּת הוא המסירות ואף הנכונות להסתכן מבחינה רוחנית כדי לגלות פסגות חדשות ולהיטיב לָעולם. ממילא, התשובה היא חיפוש מעמיק אחר הכישלונות שיש בהתעלות, בין אם אלו נפילות כמו של אדם רגיל ובין אם אלו נפילות המיוחדות לצדיק, שנובעות מתוך הסיכון שבהליכה למקומות שאדם רגיל אינו מגיע אליהם.

בגלל הייחודיות שבתשובת הצדיקים יש בה הארה מיוחדת: מְאִירִים הֵם אֶת אוֹר הַקְּדֻשָּׁה, לא אור רגיל של תיקון, שגם שהוא דבר גדול, אלא אור הקדושה, הנעלה מההארות של דרכי התיקון הרגילות. הצדיק מבין שאם לא ישאב ממקור עליון יותר – לא יוכל לשוב בתשובה, כי גם כישלונו נבע מתוך רצון להגיע לאותו מקור עליון. בְּכָל דַּרְכֵי הָעַרְפִלִּים וְהַפְּגָמִים שֶׁהֵם מוֹצְאִים בְּנַפְשָׁם, במידות ותכונות אופי שמעכבות מלהגיע למטרות הגדולות, ונחשפות בנפשו של אותו הצדיק כפגם. הָעַרְפִלִּים הם גם כל המציאויות והמצבים הנפשיים שמחוץ לתמונה הבהירה. הצדיקים רוצים לצרף גם אותם אל הקודש, "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' יד, יד).

ישנה עבודה רגילה, שאדם עושה בבית חרושת או בשדה, וישנה עבודת המקדש. ההבדל בין העבודות הוא שהמטרה בעבודת המקדש היא השראת שכינה, ואילו בעבודה הרגילה המטרה היא לייצר את המוצר הרצוי, לקצור את היבול. כמובן, אפשר וצריך גם בעבודה רגילה לגרום להשראת שכינה, אך זה לא מחויב, ניתן להסתפק גם במטרות הרגילות, שהן לגיטימיות. זהו ההבדל שבין עבודתו של צדיק לעבודתו של אדם רגיל, שנשמר אמנם מעבירות ועושה כראוי את המצוות לשם קיום חובתו, אך אינו שואף לתיקון העולם באופן כללי יותר. צדיק לעומת זאת, מכוון גבוה ועמוק הרבה יותר מהמודעות הכללית. עבודתו הנפשית היא עבודת הקודש, שכמובן גם בה יכולים להיות כישלונות כמו בעבודה הרגילה, אך קנה המידה אינו רק האם הדברים נעשו באופן תקין, אלא האם הייתה השראת שכינה, האם יצאה השפעה לכלל העולם מעבודה זו. לכן בתשובת הצדיקים ישנה הארה מיוחדת למקומות החשוכים והנידחים שאין בתשובתם של אנשים רגילים, מתוך השאיפה המתמדת של הצדיקים שבמעשיהם יוכלו להיטיב לכלל ההוויה.

וְהָעֵצוֹת שֶׁהֵם מְחַדְּשִׁים לְעַצְמָם, לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ הַנְּפִילָה וְהַיֵּאוּשׁ שֶׁבִּלְבָבָם, פעמים רבות חטאיהם של הצדיקים לא נחשבים כלל כחטא בעיני הסובבים אותם, לכן הרב קוק מציין שמדובר דווקא בנפילה שֶׁבִּלְבָבָם. כלפי חוץ מעשיהם נראים בסדר גמור, אך אדם שרגיל להתחדשות, לרוממות רוחנית, לעולם פנימי עשיר – כשהם אינם, הוא עלול להיות בייאוש נוראי וצריך להעמיק למצוא בעצמו דרכים להתגבר.[113] אותן עצות הן דרכים להתעלות לְתוֹךְ הָאוֹר הַבָּהִיר שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה וְהַיֹּשֶׁר הָעֶלְיוֹן, להארת הקדושה בכל מחשכי הייאוש שבלבבם. זוהי התעלות שאינה באמצעות דברים אחרים, אינה סוג של העתקה, אלא כזו שיש בה יֹשֶׁר, ולכן היא יחידאית באופן הקשר שלה עם המקור העליון. הדרכים שהצדיק מצליח למצוא כדי לתקן, לשוב לגובה הדבקות בו היה ולא לקמול בתוכו, הן חידוש עבור כל העולם: הֵן עַצְמָן נַעֲשׂוֹת אוֹרוֹת גְּדוֹלִים לְהָאִיר לָעוֹלָם – בנוסף לתשובה שנעשית בפועל, גם העצה שמביאה אליה היא כאור גדול, מכיוון שהינה תוספת של כלי נוסף בו אדם יכול להשתמש כדי לשוב בתשובה, כמו לעבור מעולם בו האדם משנע את עצמו בסוסים, לעולם של כלי רכב ממונעים. אותה מידת מקוריות, קדושה וגדוּלה, בה משתמש הצדיק בעבודת הקודש שלו, במאמציו לתיקון העולם, קיימת גם באמצעים ובעצות כיצד לקום מהחטא ולשוב בתשובה, בהם הוא משתמש. לאורך כל התקופות, לעתים באופן כולל ולעתים באופן נקודתי, חכמי ישראל הגדולים עסקו בחידוש עצות לתשובה; בהדגשת פסוקים, הסברה מחדש, אופן הבטה נוסף בו אדם יכול להביט בו על עצמו, עולמו ונפשו. לעתים עצות אלו היו מתאימות רק לדורם של הצדיקים או גם מעט יותר, ולעתים הן עצות שמתאימות לכל הדורות, והן הולכות ומאירות יותר ויותר.

דברים אלה מלמדים עיקרון חשוב: לפי דברי הרמב"ם, כל תכליתם של האנשים שאינם חכמים, שאינם עוסקים במושכלות, היא לשמש את החכם, הצדיק, ולהיות לו לחֶברה (הקדמתו למשנה; ראו שבת ל, ב). יכול להיות מבנה ענק ומפואר שנבנה במשך שנים וחיים בו עשרות אנשים, שכל תכליתו היא שכאשר יום אחד צדיק יהיה נתון בסכנה, הוא יוכל להתחבא בו ולהינצל. כאן הרב קוק מראה את הצד השני: מעשי הצדיקים משפיעים ברכה לעולם, וכשם שהצדיק משתמש בעולם ונהנה ממנו, כך הוא גם מביא תועלת לעולם. ודווקא ממקום של תשובה, מפני שכל אדם חווה כישלון, גם צדיק וגם זה שאינו צדיק, וההתמודדות עם עוצמת הכישלון ומציאת העצה לתיקון שמתחדשת אצל הצדיק מרוממת את כל בני האדם. הצדיק אינו רק לעצמו, אלא משרת את כלל המציאות, הן בפועלו הטוב והן בכישלונותיו ותשובתו.[114] חז"ל דורשים על דברי דוד המלך: "נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל" (שמואל ב' כג, א) – "שהקים עולה של תשובה" (מועד קטן טז, ב); לאחר שנכשל בחטא, התוודה עליו ועשה את כל תהליך התשובה, וכך לימד את העולם דרך לשוב ולתקן חטאים. התמודדותו עם הכישלון ועם דברי התוכחה של הנביא, ההתמודדות מול עצמו ועם המשבר העמוק שפקד אותו בעקבות החטא, הקללות שהטיחו בו והמרידות של בניו – את כל אלה דוד קיבל כדי להקים עולה של תשובה. לתת לעולם דוגמא ומופת להתמודדות עם כישלון וחטא, שאותה כל אחד יכול לאמץ.

בניגוד לתשובתם של הצדיקים, תשובה הנעשית רק מתוך רצון לסלק ייסורי מצפון ומועקה שיש בנפש בעקבות חטא, נותרת ברובד חיצוני יותר של הנפש ואינה מזעזעת את שגרת החיים. אולם גם אדם רגיל יכול לשוב בתשובה באופן שדומה לתשובתם של הצדיקים: וְכָל הַמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ עֹמֶק נֹחַם הַתְּשׁוּבָה, הנחמה שיש בעצם הידיעה שיש אפשרות לתיקון החטא. גם אם דרך התיקון קשה וארוכה, ההתוודעות אליה מנחמת ומרגיעה. כמו אדם שגילה שהוא חולה במחלה חשוכת מרפא, ולאחר זמן מה אמרו לו הרופאים שמצאו לה טיפול – הוא יתמלא בנחמה, גם אם יגידו לו שהטיפול כואב ומסובך. זהו צד אחד בתשובה עמוקה. והצד השני: וְהִתְמַרְמְרוּת הַמַּחֲשָׁבָה לְתִקּוּן פְּגָמָיו, המרירות שבהכרה שהחטא עוד לא נתקן, שהתשובה עוד לא נעשתה במלואה ונפשו עוד מלאה בפגמי החטא, בֵּין אוֹתָם שֶׁתִּקּוּנָם כְּבָר עוֹלֶה בְּיָדוֹ, הפגמים שאדם רואה שהוא כבר מתחיל לתקן, אך עוד לא תיקנם לגמרי ומשום כך חש עדיין במרירות החרטה והסלידה מהחטא, בֵּין אוֹתָם שֶׁתִּקּוּנָם אֵינוֹ עוֹלֶה עֲדַיִן בְּיָדוֹ וְהוּא מְצַפֶּה עֲלֵיהֶם לְרַחֲמִים, כאשר מסיבות שונות הוא אינו יכול לעזוב את חטאו, למרות הידיעה על חומרתו וטומאתו. על כך אומרים חז"ל שאם הוא בכל־זאת רוצה ומתאמץ לשוב בתשובה, "בא ליטהר – מסייעים אותו" (שבת קד, א); אותו אדם מקבל את המרץ והעצה כיצד לתקן את מה שהוא יודע שצריך לתקן. אך גם קודם שזכה להסיר מעצמו את החטא: יִכְלֹל אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה בִּכְלַל הַצַּדִּיקִים, שֶׁמִּמַּחְשְׁבוֹת הַתְּשׁוּבָה שֶׁלָּהֶם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִתְחַדֵּשׁ בְּאוֹר חָדָשׁ. מכיוון שתשובתו נוגעת בעומק נפשו ורגשותיו, הרי שיש בה איזה דמיון לתשובת הצדיקים; על כן, כפי שהצדיקים מחדשים בתשובתם דרכים חדשות לתיקון החטאים, כך ינסה אותו אדם למצוא דרך חדשה לתיקון החטא שתאיר לעולם כולו ותוכל לשמש דרך לרבים, או לפחות ישתמש בעצות שחידשו הצדיקים בתשובתם אם אינו יכול לחדש דרך בעצמו. כלומר, אף שהוא אינו צדיק בשגרת חייו, בגלל עומק תשובתו הוא נהיה צדיק לעניין זה, ויכול לפעול בתשובתו כצדיק.[115]

[113] אחד מגדולי המלחינים של המאה עשרים, סרגיי רחמנינוב (1873-1943), היה גם פסנתרן מבריק שניגן באופן מופלא. באחד הקונצרטים בהם ניגן לבדו, קבע עם ידיד שיחכה לו מאחורי הקלעים. ידידו סיפר שכשנפגשו בסיום הקונצרט, פניו של רחמנינוב היו חיוורות כסיד, והוא אמר לידידו שפספס תו אחד. תשואות הקהל היו אדירות, אף אחד לא שם לב לתו החסר, אך מבחינתו של רחמנינוב נחרב העולם. הנפילה שרק הוא היה מודע אליה, היסח הדעת לשבריר שנייה, הביאה אותו לאכזבה עמוקה ביותר ולייאוש נוראי מעצמו, בגלל עוצמת הדיוק שאליה היה רגיל. מבחינה מסוימת כך צדיק מביט על עבודת הקודש שלו.

[114] שמונה קבצים ד, עה: "אין שום אדם יכול להבין את עומק הנשמה של האצילים הגדולים, אנשי השמים, שחיי הרוח הוא כל תוכן חייהם. סוברים העולם שהם אריסטוקרטים, אוהבי עצמם, או בטלנים ועצלים, בשעה שכל העולם כולו נהנה אך מאורם […] ומתוך שהם יודעים את ערכם, ואת ערך חייהם לעולם, הם מכירים את האחריות הגדולה שיש עליהם בשמירת מהותם, כשרונם וכבודם, עד שבאמת כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, והם הם יסודי העולם הרוחניים, עד שאם היה נפסק לרגע הרצון האידאלי שלהם, המתנשא למרום הקודש העליון, היה העולם כולו הולך ושוקע בהבוץ המגואל של הזוהמא שבחיים ורשעתם המנוולת".

[115] ראו לעיל פרק ב והערה 15. רבי אלעזר בן דורדיא כל ימיו היה חוטא, ובכל זאת נתכנה "רבי", ולאחר שנפטר אף יצאה בת קול והכריזה שהוא מזומן לחיי העולם הבא (עבודה־זרה יז, א). זאת מכיוון שהעמיק בתשובתו עד לנבכי נפשו, כך שגילה דרך חדשה לתשובה; חייו הזדעזעו באופן כה מוחלט עד כדי כך שמת מתוך תשובתו, ובכך דמה עומק תשובתו לזו של צדיקים.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן