אנו תופסים את החיים כתהליכים של סיבה ותוצאה, פעולות ותגובות. אך לעתים מתגלה מצב אחר, כאשר המציאות ריקה מכל אפשרות להתקדם, ואין גם זיז קטן לאחוז בו כדי להמשיך ולעלות. מציאות זו עלולה להביא לייאוש וכניעה מוחלטת לנטיות הרעות, לקושי ולרוע שבחיים. הרב קוק מלמד שדווקא הריקנות והיובש יכולים להיות בסיס להפיכה, החלפת המציאות הרגילה במציאות אחרת לגמרי, טובה יותר.
מצבים רגילים של צער וכאב הם מקור לרעיונות וחידושים בחיים, להתחדשות הקשר עם ה' בתפילה עמוקה או הבעת געגועים וכמיהה, ליצירה אומנותית, לשיח ושיתוף עם אנשים אחרים שחווים צער דומה. אלה דרכים נכונות וטובות, מכיוון שעל ידי כך האדם מזדכך, מגיע לתובנות חדשות וצומחת לו ישועה. אולם, כְּשֶׁהַצַּעַר הָרוּחָנִי, מִמַּעֲמַד הַחַיִּים הָרוּחָנִים שֶׁל עַצְמוֹ, שֶׁהוּא כְּאֵב הַתְּשׁוּבָה, וְשֶׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, גָּדוֹל עַד מְאֹד, עַד כְּדֵי סְתִימָתָם שֶׁל הַמְּקוֹרוֹת אֲשֶׁר לְרַעְיוֹנוֹת, לְדִבּוּרִים, לִתְפִלָּה וְלִצְעָקָה, לְהַרְגָּשָׁה וְשִׁירָה; אחרי תקופות ארוכות של מצב רוחני ירוד או אחרי נפילות בחטאים קשים, אדם שלפתע מגלה את שפל מצבו הרוחני ורוצה לשוב בתשובה, לתקן ולהיטהר – עלול שלא לראות כל נקודה להתבסס עליה ולהתעלות. הוא לא מוצא רעיון כיצד לשוב בתשובה ולא דיבור אמיתי שיוכל לרומם אותו. השמיים נדמים לו אטומים ודוממים, אין תפילה שיזדהה עמה ואף לא ביטוי מכל סוג שהוא לכאבו. הוא שכח לגמרי מהי הרגשת התשובה, ההיטהרות.
במצב כזה כבר אי אפשר להתעלות בדרך הרגילה, עומדים מול מציאות שנדמה שאי אפשר לשנות, ועל כן – מִתְרוֹמְמִים בִּדְלִיגָה לַחְשֹׂף אוֹרוֹת מְלֵאֵי חַיִּים, מִמְּקוֹר הַדּוּמִיָּה. במקום לעשות את הצעד הקל יותר, להתייאש וליפול, מתרוממים ומדלגים מעל התהום כדי לחשוף אורות אחרים. לא מתחשבים במציאות הקיימת, שלא מראה כל סימן לתקווה. יש התפתחות שנעשית על בסיס הקיים, 'יש מיש', וכאן נצרך דילוג, 'יש מאין'. מציאות שהושחתה, אך עדיין יש בה שורשים שאפשר להשתמש בהם כדי להצמיח מחדש, מצריכה תיקון של 'יש מיש', עיצוב וסידור מחדש של אותם חיים. ואילו במציאות שהושחתה לגמרי צריך מתוך הרִיק להוליד מציאות חדשה. תשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א), היא לא תלויה בעולם, ולכן יכולה להיות גם מקור להולדת מציאות חדשה, 'יש מאין'.
ויקטור פרנקל [116] היה פסיכולוג יהודי שבתקופת השואה נלקח עם שאר היהודים למחנות הריכוז. הוא הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ, בו המציאות הייתה אותה עמידה מול דומיה נוראה ואכזרית, רִיק מכל תקווה. בספרו, 'האדם מחפש משמעות', מתואר כיצד במשך כל השהות במחנה הוא לא פסק מלהיות אדם חושב. הוא ראה את המצב הקשה שהגיע אליו כהזדמנות לחקור את הנפש האנושית במצבים הקשים ביותר, והשאיפה לפרסם בעתיד את מחקריו, אף שנגדה את ההיגיון ואת המציאות הריאלית סביבו, היא שסייעה לו לשרוד בחיים את התנאים הפיזיים והנפשיים הנוראיים שהיו במחנה. אדם שלא איבד את משמעות חייו ועוד נותרה בו תקווה קלושה לעתיד טוב, הצליח בכך לדלג מעל ההיגיון הטבעי הפשוט, ובזכות זאת שרד. מי שהצליח לשמור על אנושיות וחמלה וגמל חסד בשארית כוחותיו עם אסירים גוססים לצדו, אף שלכאורה לא היה בכך היגיון, מאחר והם היו על סף המוות – היה בעל סיכוי גבוה יותר לשרוד מאשר אלה ששמרו לעצמם את מזונם הדל ואת כוחותיהם. השאיפה לפעול ולהיטיב לעולם מתוך אמונה בעתיד טוב יותר, גם כאשר ההווה שרוי בדומיה שאין דומה לה מכל בחינה, היא דליגה שחושפת חיים חדשים, אחרים וטובים יותר.
לדברים אלה הרב קוק מצרף את חזון הגאולה של הנביא ישעיהו: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם" (ישעיהו לה, ז). זהו תיאור של מהפך מן הקצה אל הקצה. לא מדובר על אדם שהלך צמא בחום הכבד ולפתע מצא כוסית מים, אלא היובש המוחלט מכל לחלוחית נעשה לאגם שלם, הצימאון עצמו – למקור של מים. ההתחדשות היא מן היסוד. מן הדומיה, הדומם – יפרצו חיים, צומח, חי ומדבר.
חז"ל אומרים על יום הכיפורים שעיצומו של היום מכפר (עי' שבועות יג, א). לא תמיד התפילות בימים הנוראים מרגשות את האדם. לעיתים הוא כלל לא מזדהה עמהן, לא חש ביראה ובאהבה כפי שחשים המתפללים סביבו, מסתכל בעצמו ורואה שכולו חטאים. מרגיש שהוא רק חושך ותהום, רחוק מכל לחלוחית של קודש. על כך אומרים לו חז"ל שעיצומו של היום, הדומם שנדמה שאין דבר מעבר לו, הוא עצמו המכפר ומתוכו יצמחו חיים חדשים. הקב"ה "מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים" (שיר השירים ב, ח) בכוחה של התשובה, דווקא על ידי הצער השומם שאין לו ביטוי. האדם המודע בכל מלוא האכזריות לנגעי עצמו, המכיר בהם וכואב אותם, זוכה בישועת התשובה ביום הכיפורים בזכות הדליגה מעל המציאות הפשוטה.
