בפסקה זו הרב קוק מאפיין את מהותו של הצדיק: הצדיק מלא בחיוניות ועוצמה של תשוקה לדבקות באלוהים, לגילוי שכינה. זו הסיבה לַכל אצלו – למעשים הטובים, ליושר הלבב, למידות התרומיות ולמחשבות הנעלות. דווקא שם מקור הייסורים שלו, מחד, ומקור האושר מאידך. משום כך הצדיק רוצה כל כך בתשובת הכלל; כל עוד לא מתגלים באופן הנכון והראוי כל הרצונות והמאוויים שגורמים לחטאים השונים אצל בני אדם, גילוי השכינה איננו מלא.
הַצַּעַר הַגָּדוֹל, שֶׁמַּרְגִּישׁ כָּל צַדִּיק בְּעַצְמוֹ עַל מִעוּט הַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹהִית, שֶׁהוּא חָשׁ בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹבֵר אֶת צִמְאוֹנוֹ הַגָּדוֹל, כמו אדם צמא מאוד ששותה לשיעורים – מעט מים ולאחר זמן עוד מעט, וחוזר חלילה. כך אמנם הוא לא מתעלף, אך הצימאון לא מרפה, הוא לא רווי ועדיין מתאווה לשתות, וּמִצַּעַר זֶה כָּל אֲבָרָיו מִשְׁתַּבְּרִים תָּמִיד מֵרֹב כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ, וְאֵין לוֹ מְנוּחָה בְּכָל עֹנֶג וַָנַחַת שֶׁבָּעוֹלָם. הרב קוק מתאר את הרגשותיו האישיות – הוא לא משיג את הדבקות האלוהית הראויה לו לפי מאמציו וגדולתו, והמעט אותו הוא משיג אינו שובר את צימאונו. עם כל כמה שהוא מתנהג באורך רוח עם הבריות ומקבל את פניהם בסבר פנים יפות, נותר בו איזה דוק של צער. שום עונג ונחת שבעולם, סביבה נעימה, מעמד ויכולות, לא משיבים את נפשו לגמרי. אין לו מנוחה בהם.[109]
הצדיק מבין את החוסר בדבקות גם מתוך מיעוט השפעתו בעולם: "כל אדם שיש בו יראת שמים – דבריו נשמעין" (ברכות ו, ב), ואם דבריו אינם נשמעים ואינו מצליח לשנות את העולם לטובה, זהו סימן עבורו שהוא בעצמו חסר עדיין קרבה למקור האלוהי ואינו מסוגל לשאוב ממנו את הכוח, התבונה ויכולת ההשפעה על הדור. צערו הגדול של הצדיק על מעוט הדבקות הוא גם על כך שלא מצא את הדרך הנאותה, את האמצעים והכלים, כדי להשיג קרבת ה' שתאיר ותשפיע טובה על הדור.
לכאורה אפשר לטעון כנגד הצדיק שצערו הוא מעין כפיוּת טובה כלפי שמים, הרי ודאי שגם מיעוט דבקותו עדיין רב הרבה יותר ממה שאחרים משיגים; לכן הרב קוק מוסיף שצערו של הצדיק אינו פרטי – זֶהוּ מַמָּשׁ צַעַר הַשְּׁכִינָה, שמשמעותו היא, שֶׁתֹּכֶן הַחַיִּים שֶׁל כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם הוֹמֶה אֶל הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלוֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁתִּתְגַּלֶּה בָּהֶם. ההוויה מלאה בעולמות, כל רמש ועלה הוא עולם בפני עצמו שיש לו חיים משלו. בכל עולם ועולם ישנה כמיהה למציאות האידאלית – לגילוי השלמות האלוהית. זוהי השראת שכינה, כאשר השלמות האלוהית שוכנת ומתגלה בעולם. ממילא, כאשר השלמות האלוהית לא מתגלה באופן מלא בעולם מסוים, ישנו צער על מיעוט הגילוי, על המציאות החסרה. גם כאשר בית המקדש עומד על תילו ויש נביאים המודיעים את דבר ה', עדיין אין גילוי מלא של השלמות האלוהית, ועל אחת כמה וכמה כשבית המקדש עוד לא בנוי, אין נבואה והשכינה בגלות. הצדיק שתמיד מבקש את קרבת ה', את הגילוי האלוהי במציאות, מזדהה עם צער השכינה ומרגיש אותו בעצמו, ומנסה לתקן את עצמו ואת סביבתו כדי לזכות בהשראת השכינה.
וְהַהִתְגַּלּוּת הַזֹּאת, בְּהַרְחָבָתָהּ וְתַעֲנוּגֶיהָ,[110] מֻתְנָה הִיא שֶׁצְּרִיכָה לְשִׁכְלוּל הָרָצוֹן הַחָפְשִׁי שֶׁל בְּנֵי אָדָם. כדי שתשרה שכינה בעולם יש לשכלל אצל בני האדם את הרצון החופשי מצרכי הקיום החומרי והעליון מהם, זה שיוצר שאיפה לגדלות שהיא מעבר לצרכים. כשאדם מוצא בעצמו את ניצוץ האלוהות, כשהוא כבר לא מוצא מנוחה רק בסידורי החיים הרגילים, אלא רוצה ליצור, לתקן ולפעול עם הא-ל – הוא מצטרף אל הצדיק וביחד הם בונים את המציאות ומגלים בה את השלמות האלוהית, את השראת השכינה בכל דבר, בכל מקום וזמן. וְכָל הַכִּשְׁרוֹן וְהַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהֶהָדוּר הַתָּלוּי בּוֹ, ברצון החופשי. יש מעשה טוב שאין בו הדר, יופי, משום שהוא עדיין מכוון כלפי האדם וצרכיו, נובע מתוך אילוצי החיים, ויש מעשה טוב שיש בו גם הדר של חירות מהשעבוד לצרכי הקיום, יופי של רצון חופשי.
עַל כֵּן מִשְׁתּוֹקְקִים הֵם הַצַּדִּיקִים לִתְשׁוּבַת הַכְּלָל תָּדִיר, וּבְתוֹכִיּוּת לְבָבָם רוֹדְפִים הֵם לְזַכּוֹת לְחַיָּבַיָּא, לזכות את החייבים, החוטאים. זיכוי החוטאים הוא המאמץ להתבונן בעומק המניעים שהביאו לחטא ולמצוא שם את הגרעין של הרצון הטוב, כדי שגם הרצון ההוא לא יישאר מחוץ לקודש. רצון לאושר, לנעימות ונחת, ליצירתיות – יכול להביא בפועל לחטאים, להתנגשות עם הטוב הגלוי, ויש למצוא את הנקודה של הזָכּוּת, שמשם אפשר להצמיח את הטוב בדרך טובה. הרדיפה לזכות את החוטאים נעשית כְּמַאן דְּרָדִיף בָּתַר חַיָּיא (זהר תרומה קכט, א), כמו מי שרודף אחר חיים. אדם שמוצא את עצמו בתוך בור עמוק ומחפש אחרי כל סדק, שביב, שאולי הוא השער לחופש ולחיים, אינו עושה חשבון סטטיסטי מה הסיכוי שיצליח לשרוד, אלא כל חושיו וישותו נדרכים אחר חיפוש הסיכוי המועט לחיות. הצדיק מנסה להבין ולהזדהות עם המניע הפנימי שבנפשו של החוטא, גם כאשר כלפי חוץ מופיעים רק רשע ושִפלות, מתוך ההכרה שהשאיפות לאושר, לתחושות חופש ועוצמה אינן עומדות בסתירה לשאיפות הטוב והדבקות באלוהים, אלא אדרבא – דווקא מעצימות אלו את אלו, מתגלה כי אי־אפשר בלי כל המניעים שנמצאו בנפשות החוטאים; לא שווה נצח בלי אושר, תענוג או שליטה.
לעתים עוצמת הרוע והאסתטיקה שבו מושכת אנשים, ואפילו גורמת להתפעלות, משום שיש באדם תביעה פנימית לחוש בעוצמה של חיים. כך הצדיקים הנראים חלשים, דהויים ונחבאים אל הכלים, יוצרים רתיעה וריחוק, ואילו מועדון לילה, זירת אגרוף או מגרש כדורגל מושכים המונים. צדיק אמיתי שמבטא את עוצמת החיוניות של תביעת הקודש שבו, כובש את לבם של ההמונים, והמתאגרפים נעשים קטנים לעומתו. צדקות אמיתית היא גודל ההשתוקקות, הרדיפה אחר החיים ומציאת הקודש הגנוז בכל.[111]
המילה כְּמַאן בה נוקט הרב קוק על פי ספר הזהר, יכולה להקליש את עוצמת הביטוי, ועל כן הוא מיד מוסיף: כִּי בֶּאֱמֶת הוּא חַיֵּינוּ, החיים תלויים במידת השראת השכינה, בקשר עם המקור האלוהי. כל השאר הוא רק לבושים של החיים, סימנים. לא פעם הטיחו ברב קוק מדוע הוא כל כך עומל על זיכוי החוטאים, על חיפוש הטוב שבהם; כאן הרב קוק משיב[112] לטענות כלפיו – אי אפשר לחיות אחרת. אם הצדיק משאיר את העולם כפי שהוא, מצבו אנוש, הוא נקלע לסתירה פנימית, משבר שהצדיק חש באופן הכי חזק. וְחַיֵּי כָּל הָעוֹלָמִים. זה מה שמחבר את החיוּת של העולמים כולם, כל התכונות והתחומים השונים. החטא מפריד בין הדברים, כל אחד מושך לצד שלו והעולם מבולגן ומבולבל; התשובה משיבה הכל למקום, מוצאת את השורש המאחד והכיוון הישר.
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, 'סנגורן של ישראל', שבעיצומו של צום תשעה באב ראה ברחוב יהודי שאוכל. ר' לוי יצחק ניגש אליו ושאל אם שכח את הצום שחל באותו יום. אותו יהודי השיב לו שלא שכח. "אם כן", ניסה שוב רבי לוי יצחק, "שמא אתה חולה?", אך היהודי השיב שהוא בריא לחלוטין. אחרי עוד כמה ניסיונות כושלים למצוא טצדקאות והיתרים לאכילה של אותו יהודי, פנה רבי לוי יצחק לשמיים ואמר בהתרגשות: "ריבונו של עולם! ראה מהי מידת האמת של בניך!"… אותו יהודי היה יכול להיפטר מהרב בזריזות על ידי איזה שקר, אך הוא דבק במידת האמת. מידת האמת עומדת מול השקר של החורבן עליו צמים בתשעה באב. החורבן והגלות הם שקר נוראי, שאם מקבלים אותם כאמת, אם רואים בהם מציאות נורמלית, אין תקווה. ישנם יהודים שנראים יראי שמים, שמנהגי האבלות על החורבן שהם מקיימים נעשים כמצוות אנשים מלומדה, ללא התייחסות לתוכן ולאמת שבתוכם; מבחינה מסוימת, אפשר לומר שישנה איזו עדיפות לאכילה ביום הצום מתוך דבקות באמת, מאשר קבלת השקר. זהו העומק שבסנגוריה. כך בכל חטא מוצאים הצדיקים את השורש הטוב, גואלים אותו אל הקודש ומרבים את השראת השכינה בעולם.
