בפסקה זו מעמיק הרב קוק לחדור אל עולמו הנפשי של הרשע, לברר מהן חוויות היסוד שלו, הרגשות המניעים אותו. הדבר קשה במיוחד לרב, שבטבעו היה רחוק מכל סוג של רֶשע, וקשה לתאר במה ובמי התבונן, וכמה אירע לו בחייו שפגש פושעים או רשעים. כנראה שגם לא קרא רומנים שמתארים את נפשו של הפושע. אך הוא רוצה להבין את הרָשע כאדם, כטיפוס שיש לו עולם רגשי ואפילו אינטלקטואלי וערכי מגוון, בו עמוד התווך הוא הרֶשע בעצמו.
יסוד המחלוקת בין הצדיקים לרשעים אינו על עובדות המציאות, אלא על היחס אליה. העובדות מוסכמות: לעיתים החיים הם כים סוער וזועף, מלא בסכנות וקשיים, אך יש בו גם איים. השאלה היא במה בוחרים. האם קובעים שלאִיִּים אין קיום, שגם הם עתידים לשקוע מתחת לגלים; או שרואים בהם אפשרויות לתיקון העולם, יסודות להטיל בהם עוגן ולבנות מציאות טובה יותר.
מַה הוּא מְקוֹר הָרֻגְזָה שֶׁל רְשָׁעִים, מַהוּ הַקֶּצֶף עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ? הרב קוק פותח ברצף שאלות המתארות זוויות שונות בנפשו של הרשע. הָרֻגְזָה היא מצב פנימי, נפשי, ואילו הַקֶּצֶף הוא ביטוי חיצוני, מילולי או מעשי לאותה רוגזה, כמו בועות רתיחה העולות מעל פני המים. במקרים רבים של פריצות לדירות וגנבות, מלבד נזקי הפריצה עצמה הגנב גם שובר רהיטים, מפזר חפצים ויוצר נזקים שונים בבית; משום שבנפשו של הגנב יש איזה רוגז פנימי שמתבטא בקצף ההרס שהוא משאיר אחריו.
מַה הוּא יְסוֹד הָעַצְבוּת הַמָּרָה, הָאוֹכֶלֶת אֶת הָרוּחַ וְאֶת הַבָּשָׂר? הכעס והביטויים הגסים שלו נובעים מחוויה עמוקה של עצבות מרה. אולי לפעמים הרשעים פועלים מתוך תחושת עליונות ושמחת חיים, אך היסוד הנפשי הקבוע הוא עצבות. רשע שיהיה מוכן לספר על רגשותיו בכנות יתאר עולם מאוד בודד. הוא רואה את עצמו כנפגע ואכוּל עלבון ומרירות, ואת תחושותיו הקשות הוא מנסה להשכיח בבזבוז כסף, הימורים, ומעשים שכרוכים בסכנה לסביבתו ולעצמו. פעמים רבות רשעים מכאיבים לעצמם, שותים לשכרה ומשתמשים בסמים. רק באופן שטחי הרֶשע נועד כדי להשיג הישגים חומריים; באופן עמוק הוא נועד לפצות את האדם מבחינה נפשית על תחושות העצבות המרה, הבדידות, החיים רצופי הכישלונות ואי היכולת להגיע לאושר ושלווה, להיות מקובל, אהוב ומוערך. אותה עצבות, הַמְמַלֵּאת אֶרֶס אֶת הַחַיִּים, הַמְצוּיִם אֶצְלָם, כאילו בכל מצב בו הם נמצאים נזרק ארס; חברוּת, בילוי, מזון – בכל יש איזה ריקבון מערער ומרתיע. בינו לבין עצמו הרשע בז גם לתאוות השונות שאינו מונע את עצמו מהן: "גַּם זֶה הֶבֶל" (קהלת ו, ט). הכל תפל, מלא בחשד וחוסר אמון.
מֵהֵיכָן מָקוֹר מֻשְׁחָת זֶה נִמְשָׁךְ? – בְּבִטָּחוֹן פְּנִימִי בָּרוּר אָנוּ מְשִׁיבִים עַל זֶה: מִמְּקוֹר הָרִשְׁעָה כָּל זֶה נוֹבֵעַ, "מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע" (שמואל א' כד, יג). לרשעוּת שבמעשים ושבתחושות יש יסוד בעומק הנשמה. כמו נביעה של מעיין שהונח בה רעל, וכעת כל המים שבמעיין רעילים, כך יש בכל אדם איזו השחתה ראשונית במקור חיותו והכרתו. כמובן, יסוד נפשי זה אינו גורל הכפוי על האדם, אלא תלוי בבחירתו: חָפְשִׁי הוּא הָרָצוֹן, וְלִהְיוֹת גִּבּוֹר וּבֶן חוֹרִין אֲמִתִּי בָּאוּ הַחַיִּים – כדי שהרצון יהיה באמת חופשי, יש בנשמה גם מקום של רשע לצד המקום של הטוב, ונתונה לאדם הבחירה החופשית לבחור בטוב או ברשע, להחליט האם לכבוש בגבורה את יצר הייאוש של הכניעה לרע ולפתח את הטוב שבנשמה, או להיכנע לרוע וכך לפתח את הרשע: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, טו; יט).
וְהָרִשְׁעָה הַשְּׁרוּיָה בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה, דווקא שם הרשעה שרויה, כי זהו המקום הקשור למקור האלוהי – היכן שנפסק האינסוף האלוהי ומתחיל הנברא החסר. הגריעה מהאינסופי לסופי, המרחק הרב של ההוויה מהצורה האידאלית שלה, של הטבע ושל האדם, הוא הפער המאפשר את הרשע. ביחס לשלימות האלוהית העולם לא ראוי לקיום, אלא רק להתכלל חזרה במקורו האלוהי, להימס בהוויה הגדולה ממנו. הניתוק של הבריאה מהבורא הוא מקור הבדידות שבתוך העולם, הפער בין הבורא לבריאה הוא מקור הכעס שבתוך העולם. כאן ישנה בחירה בין שתי דרכים: או דרך הכיליון, איוּן והתמוססות במקור האינסופי, או דרך ההטבה והתיקון, קרבת אלוהים של השתלמות.
כְּשֶׁהָרָצוֹן אֵינֶנּוּ חָפֵץ לְעָזְבָהּ, והאדם איננו בוחר בגבורה בדרך התיקון, אלא נכנע לרוע שבהוויה, הֲרֵי הִיא סוֹתֶרֶת אֶת הַמִּשְׁקָל הַשָּׁוֶה שֶׁל הַחַיִּים, אֶת הַיַּחַשׂ הַיָּשָׁר שֶׁיֵּשׁ לְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם עִם כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ בִּכְלָלוּתָהּ וּבִפְרָטֻיּוֹתֶיהָ. היחס הישר לעולם, הוא יחסו של אדם שנוהג בטוב וגורם שיהיה יותר טוב בעולם. מי שמבטל את היחס הישר לעולם, מי שנואש מהעולם – בוחר ברע וניתק מהעולם. אין להתעלם מהרע שקיים גם הוא במציאות, התעלמות זו רק תוסיף קושי לתקן, זוהי היתממות שאיננה טובה; לשם כך קיים מקור הרשעה של הנשמה – כדי להיות מודע לחסרונות שבעולם, לקחת אחריות עליהם ולראות כיצד לתקנם ולהפיק מהם טוב. כל כישלון יכול להיות נפילה סופית שלא קמים ממנה, או הזדמנות להתעלות ולהתפתח לטובה. "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (משלי כד, טז): ההבדל בין צדיק לרשע אינו בכך שצדיק לא נופל, אלא שלמרות שהוא נופל פעמים רבות, הוא תמיד קם ומנסה ללמוד מהנפילה כיצד להיטיב הלאה, ואילו הרשע מתייאש ולא קם.
וְהֵרוּס הַהַרְמוֹנְיָה – מַכְאוֹבִים רַבִּים הוּא מְסַבֵּב. לפני החטא, אדם מרגיש שהוא בשיווי משקל עם ההוויה, חלק מהמציאות. כשהוא נוטה אל צד הרשעה, היחס הבריא לעולם מתקלקל, ויסוד הרשעה יורד מן הנשמה אל הדרגה הנמוכה ממנה, הרוח – וּכְשֶׁהוּא חוֹדֵר אֶל הָרוּחַ, עֲצוּמִים יִסּוּרָיו שֶׁהֵם מִתְגַּלִּים בְּצוּרָה שֶׁל זְוָעָה, שֶׁל קִצָּפוֹן, שֶׁל חֻצְפָּא, שֶׁל קָלוֹן וְיֵאוּשׁ. הרוח אלו שאיפותיו של האדם, התדמיות שהוא מעצב לעצמו, התובנות מהי המציאות. אם הרוח טובה גם המעשים יהיו טובים. על שאול המלך מסופר שתקפה אותו רוח רעה: "וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה" (שמואל א' טז, יד), ולכן הכל היה נראה לו רע, הוא חשש מבגידה וכישלון האורבים לפתחו בכל רגע.
וְלָזֹאת קוֹרְאִים הֵם הַצַּדִּיקִים, אַנְשֵׁי הַטּוֹב וְהַחֶסֶד, שבחרו בגבורה בטוב למרות שהוא חסר, וממשיכים לחזק אותו, כמידת החסד המשפיעה שפע בכל מצב, ולכן הם אַנְשֵׁי הָאֹשֶׁר שֶׁל הַחַיִּים, שגם אם הוא מועט אינם בזים לו. כל גילוי קטן של טוב, גם אם הוא כמו אי בודד בתוך ים סוער של ייסורים, אומללות ומלחמות, נתפס בעיני הצדיקים כעיקר וכיסוד היציב שעליו נבנית המציאות הבאה, הטובה יותר. זהו יסוד האחריות המוסרית על העולם. קוראים הם אֶל הָרְשָׁעִים הָאֻמְלָלִים: בֹּאוּ וִחְיוּ, "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ" (יחזקאל לג, יא), המוות הוא תופעה בעלת עוצמה אדירה, יש בה אובדן, עצב, חרדה, ולכאורה מחיקת הכל. אולם גם החיים הם תופעה אדירה, שאפשר וצריך לבחור דווקא בה. אפילו במיתתם צדיקים קרויים חיים (ברכות יח, א), כי גם לאחר שנפטרים מן העולם הם משאירים אחריהם שובל של אור ותקווה, דרך להמשיך את תיקון העולם עד התגשמות חזון הנביא: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיהו כה, ו). ואילו רשעים כבר בחייהם קרויים מתים, כי כבר בחייהם נואשים מהחיים, מהטוב והתקווה. הִתְעַדְּנוּ עַל טוּב ד', קוראים הצדיקים אל הרשעים האומללים, אל תהיו גסי רוח כלפי טוּב ה' בקביעה שהוא רק אשליה, שכל העונג הוא רק מיעוט של צער. הָבינו שגם מיעוט הטוב הוא בניין העתיד, וּרְאוּ חַיִּים שֶׁל עֹנֶג וְשֶׁל אוֹרָהּ, שֶׁל שָׁלוֹם וְשֶׁל שַׁלְוַת הַשְׁקֵט, שֶׁל בִּטָּחוֹן וְשֶׁל כָּבוֹד, ולא מלחמת קיום בלתי פוסקת. "כְּטַל מֵאֵת ד', כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" (מיכה ה, ו). הטל אלו מים המצויים באוויר, שיורדים לארץ כאשר האוויר קצת מתקרר. אז הטל מתגלה בהפתעה כרביבים על העשב, למרות שכבר היה באוויר. האמונה בטוב שכבר יש בעולם, אף אם הוא מועט וכמעט לא מורגש, כמו טל שמתאדה אחרי זמן קצר – יוצרת שלווה, עונג ואורה. הגאולה האחרונה משולה לטל (עי' רד"ק תהלים קלג, ג), כי גם היא תהיה מתוך דברים שכבר קיימים במציאות, שצריך רק לדעת לארגן את הנפש כך שהיא תופיע ואפשר יהיה לחוש בה.
