להוויה בכללה יש סדר מסוים, כל חלקיה ופרטיה השונים מאורגנים באופן הרמוני. חטא הוא סטייה מסדר ההוויה, סתירה וניגוד לצורתה, וממילא הוא צורם ומכאיב, כמו כל שבירה של סדר מסוים.[104] על כן התשובה אינה רק תיקון לחטא כלשהו, אלא מהלך נפשי בו אדם מגלה מחדש את ההוויה ואת מגמתה, וחותר לגילוי ההרמוניה שבה. היכולת לראות את ההרמוניה שבהוויה תלויה בצורת תפיסת העולם, ישנן תפיסות שמראות רק אי סדר וסתמיות, כאשר הרוע או כוחות עיוורים הם השולטים ומניעים את המציאות.
כָּל חֵטְא מַדְאִיב אֶת הַלֵּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹתֵר אֶת הָאַחְדוּת שֶׁבֵּין הָאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית עִם כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, דיסהרמוניה בין האדם החוטא לכלל ההוויה צורמת וכואבת, וּמִתְרַפֵּא הוּא רַק עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁזּוֹרֵחַ עָלָיו בָּהּ אוֹר הַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָלִיּוּת אֲשֶׁר לַהֲוָיַת הַמְּצִיאוּת, בתהליך התשובה אדם פותח את עצמו בחזרה אל ההרמוניה שבהוויה, אל מגמתה והשפע המזין והמבריא הקיים בה. בתשובה הגופנית, למען שמירת הגוף והנפש יש לאמץ אורח חיים של פעילות גופנית, תזונה נכונה והפגת מתחים, כלומר – להיפתח אל הדברים הטובים שכבר קיימים בעולם; כך גם בתשובה רוחנית ומוסרית – המאמץ הוא לשוב ולהיות מותאם מחדש לסדר המציאות ומגמתה וכך ליהנות מהשפע הרוחני הקיים בה. וּבָזֶה חוֹזֶרֶת הַהַשְׁוָיָה הַכְּלָלִית, האיזון עם כלל ההוויה, וְהַהַתְאָמָה לְהַהֲוָיָה לְהוֹפִיעַ בְּתוֹכוֹ, וְשָׁב וְרָפָא לוֹ (ישעיהו ו, י), כאשר כל מעשיו מותאמים ומכוונים לתיקון העולם, שהוא גם תיקון האדם.
אָמְנָם יְסוֹד הַצַּעַר אֵינֶנּוּ מֵעֶצֶם הַחֵטְא בִּלְבַדּוֹ כִּי אִם מִיסוֹדוֹ שֶׁל הַחֵטְא וּמִתֹּכֶן מַהֲלַךְ הַנֶּפֶשׁ, מהכיווּן אליו הולכת הנפש, ולא ממעשה העברה עצמו. מייסד הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, לימד שפליטת פה שאדם עשה בטעות יכולה ללמד רבות על המצוי בנפשו. כך הדבר בחטא שנעשה בשוגג, ועל אחת כמה וכמה כאשר נעשה בזדון – ישנה מציאות נפשית שמצמיחה את החטא. הרב קוק אומר שמצב נפשי שמביא את האדם לחטא, הוא כזה שֶׁנַּעֲשָׂה הָפוּךְ מִסֵּדֶר הַיֵּשׁוּת, הַזּוֹרַחַת בָּאוֹר הַיָּשָׁר הָאֱלוֹהִי בְּכָל הַמָּצוּי הַמְאֻרְגָּן בְּאַחְדוּת וְכִוּוּן מְעֻלֶּה. סטיית הנפש מסדר הישות, ההוויה, שהוא מכוון ומדויק – היא הגורמת לחטא. אם מתבוננים בטבע בנפרד מהאדם שבתוכו, רואים שיש בו איזון אקולוגי, אמנם דינמי, אך מדויק. נכון שכאשר חוזרים ומתבוננים באדם כפרט בתוך האיזון האקולוגי הגדול, מתגלה שלעיתים הוא חווה מצוקות קשות; ישנן רעידות אדמה, סופות שלגים וצרות שונות לאנושות, אך ההוויה ככלל מתנהלת באופן אחדותי וטוב שמאזן את עצמו. אדם רגיל לראות בעצמו את מרכז היקום, וקשה לו לאמץ תודעה של פרט בתוך המכלול.
חטא אדם הראשון היה בכך שקרע את עצמו מכלל ההוויה. נאמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קהלת רבה ז, א) – והאדם לא עמד בפיתוי, קלקל, נענש וגורש מגן עדן. כעת, כפרט, ההוויה מעיקה ומקשה עליו: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים… אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, טז-יט). חיכוך זה בין האדם לבין ההוויה, נוצר בגלל חטא הניסיון לצאת מן המארג הכללי, והתשובה היא שלב בתהליך הגדול של השבת ההרמוניה של האדם עם ההוויה וההתעלות למציאות משוכללת יותר, הכוללת את הניסיון של אלפי שנות הקיום בקרע מן ההוויה. כך בכל חטא, במקום שהאדם ימלא את ייעודו להיות נפש ההוויה – "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), להיות זה שמניע ומקדם את ההוויה אל מגמתה, הוא מתנתק מההוויה, נדמה לו שהיא לא מספיקה לו וחוסמת אותו, התפקיד מֵצֵר את צעדיו, וממילא ההוויה מאבדת את ערכה בעיניו.
בניגוד לכל שאר יצורי העולם, האדם נברא בצלם אלוהים. מצד אחד, עובדה זו עלולה לגרום לו לחוש גאווה וזלזול בכל העולם הסובב אותו: מכיוון שהוא נעלה מכל, הוא לא צריך להתייחס לעולם ולפעול לקידומו ושכלולו. מצד שני, מכיוון שאלוהים ברא את העולם מתוך מגמה וכוונה מסוימת, ואף הכריז על העולם: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) – האדם שנברא בצלם אלוהים, עם רצון ותבונה כעין מה שיש לאלוהים – ודאי צריך להמשיך את הבריאה האלוהית על ידי השמירה על העולם וקידומו. הדבר הנכון ביותר בשביל האדם הוא לעבוד לפי מה שהוטבע עבורו בתוך ההוויה, להכיר את מגמתה, להשתלב בה ולהוביל אותה.
וּמִפְּנֵי זֶה, אוֹתָם אֲשֶׁר נַפְשָׁם רָעָה מִיְסוֹדָהּ, וְשֹׁרֶשׁ הַחֲטָאִים כֻּלָּם מֻנָּח בְּדֵעוֹתֵיהֶם, בִּשְׁאִיפָתָם וּתְכוּנַת לְבָבָם, הִנָּם רָעֵי־הָעַיִן. משמעות המילה "להרע" היא להפחית (עי' מורה נבוכים ח"ג, י). נפש רעה אם כן, זו נפש שמפחיתה, גורעת – מרעה את היחס לא-ל ואת ההוויה. תפיסת עולם שמתרכזת בחיסרון שבכל דבר ומפחיתה מערכו של כל דבר, מצמיחה את החטא. במקום להוסיף ולקדם את ההוויה, ובכך להתאים לה, האדם חוטא, מפחית מההוויה ופוגם בה ועל ידי כך נעשה קרוע ומנוכר ממנה וממגמתה. על בלעם הרשע אומרים חז"ל שהיה בעל עין רעה (במדבר רבה כ, י), ושידע לכוון לאותו הרגע היחיד ביום בו הקב"ה "כועס" (עבודה זרה ד, א); יש רגע אחד ביום המציין את הפגמים שבהוויה, את היותה עדיין לא מושלמת. ואם ההוויה אינה מושלמת, אז גם כל פרטיה חסרים ופגומים. את הרגע הזה ניצל בלעם כדי לקלל, כלומר – להקל במציאות ולפגום בה, לגרוֹע. בניגוד לצדיק שמביט על הכלל הטוב, ואת הפגמים שבהוויה רואה כאתגר של השלמה, כתמריץ לקדם את ההוויה ולהפחית את הכאב והצער, בלעם רואה שלעולם לא ניתן להתגבר על הפגם המהותי, שכן הבריאה איננה הבורא, ומשום כך באופן מהותי אינה שלמה.[105]
עין טובה רואה את הרע בעולם כאפשרות לרכוש את הטוב על ידי עמל, כדי שהטוב באמת יהיה שלנו, ולא כעניים המקבלים צדקה בבושת פנים;[106] עין רעה מבטלת את כל הטוב לעומת הרע, ונואשת מתקווה ותיקון: אֲשֶׁר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִרְאֶה לָהֶם בְּצֶבַע כָּל כָּךְ שָׁחֹר עַד אֵין תַּכְלִית, ללא מטרה. בעל עין רעה שמעמיק בתופעות המציאות מבטל כל ערך, רואה מיד את הכיליון שבכל דבר; כאשר נולד תינוק, הוא רואה איך ימות; בית שנבנה – רואה איך ייהרס. מי שאינו פועל עם הא-ל, אלא מנסה להיות במקומו, רואה כיצד הכל יִכְלה, ומסיק שכל המאמצים הם לשווא, ורק גורמים סבל. יש בזה מידה של אמת עמוקה,[107] אך היא חלקית, ולכן יותר גרועה משקר פשוט. לעומת זאת, מי שפועל עם הא-ל יודע שהכל יכול וצריך להגיע לרמה של קיום מירבי, ללא כאב, כפי שיהיה באחרית הימים כאשר "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיהו כה, ח).
טעותו הגדולה של אלישע בן אבויה, שאחרי כפירתו נתכנה 'אחר', הייתה שנואש מכל תקווה ומנע עצמו מן הרחמים (ראו לעיל ה, ב, 66). אך בניגוד לטעותו, אנו בעולם הזה לומדים על מעשיו ודעותיו ומשתנים לטובה בזכותם. את הנפש אפשר להכרית, את הרוח – לקלקל, אך מהנשמה ניתן רק לרחוק, והיא אינה נפגמת לעולם (עי' ספר נפש החיים א, יח-יט). לכן "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א), כי הרחמים האלוהיים יותר גדולים גם מכריתת החרב החדה, וגם האיש החוטא ביותר מזדכך ומשפיע לטובה, כך שבסופו של דבר טוב לו שנברא. אלישע בן אבויה היה מאותם ארבעה יחידי סגולה שנכנסו לפרדס וראו דברים שגדולי ישראל אחרים לא זכו לראות (עי' חגיגה יד, ב) – בכך מלמדים חז"ל שההיחשפות לעוצמה ולעומק לא מספיקים, צריך לגבש כיוון נפשי כזה שהדברים לא רק יזעזעו אלא יבנו שלב נוסף באמונה. לעומת אלישע בן אבויה, רבי עקיבא שגם הוא נכנס לפרדס – יצא בשלום, באותה שלמות והרמוניה נפשית שעמהן נכנס. היו לו הכוחות האדירים לאמץ לעצמו עין טובה על המציאות, ולכן כאשר חכמים בכו למראה הריסות חורבן המקדש, רבי עקיבא היה מצחק באופטימיות, למרות כל חייו הרצופים קשיים ומכאובים עד סופו הנוראי (עי' מכות כד, א; ברכות סא, ב). משום שלטוב אין סוף, ואילו לרע יש סוף ויש תקנה, גם אם יתגלו רק אחרי אלפי שנים ובאופן נסתר מאיתנו. נדרשת מהאדם הכרעה היכן למקם את הנפש, כיצד לפרש את חוויות המציאות.
הֵם הֵם הַמִּתְרַעֲמִים עַל הָעוֹלָם וְעַל הַחַיִּים, בַּעֲלֵי עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל, עצבות המיוחסת אל השפעתו היתירה של הטחול בגוף האדם, כפי שהעיר הרצי"ה קוק על פי ספר הזֹהר (פנחס רכ"ז, ב), וכפי שהיה מקובל ברפואה הקדומה. עצבות זו איננה מקרית, כתוצאה מחוויות חיים שונות, אלא מובנית בנפש האדם, בדעותיו ובשאיפותיו. אדם שהוא בעל אותו עֲצִיבוּ דִּטְחוֹל, ממהר להתרעם ואחר כך להתייאש, כי הוא רגיש יותר, ולכן הזיכוך המוסרי שהוא צריך לעשות לעצמו הוא הבחירה בראיית הטוב שבהוויה. במידה רבה, איכות החיים תלויה בבחירה, ובכל מצב אדם יכול לעזור לעצמו ולמצוא דרכים שלא להתייאש. אֲשֶׁר לַעֲגָם מִכָּל הַהֲוָיָה הוּא שְׂחוֹק הַכְּסִיל, חיוך מעיד על סיפוק, על מצב רוח חיובי, ואילו לעג הוא מריר, שְׂחוֹק הַכְּסִיל מבטל את הטוב שבעצמו או שסביבו. לפעמים הלעג הוא המגן האחרון שנותר לאדם השרוי בעצבות עמוקה. היצר הרע נקרא בדברי חז"ל "מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל", על פי הפסוק בספר קהלת.[108] מלוכה וזקנה אלו תכונות טובות, מלך הוא בעל סמכות ויכולת וזקנה זו חכמה, ניסיון חיים. היצר הרע מסיט את האדם לבחור בתכונות טובות אלו שיהיו לרועץ, להכריז שדווקא בגלל היכולת וניסיון החיים האדם כבר יודע שדבר לא שווה. אך האמת היא שהכל תלוי בבחירה, בשאלה האם מביטים על המציאות הסופית והמוגבלת בעין רעה או בעין טובה. לכן היצר הרע גם נקרא "כְּסִיל", בגלל הכסילות לבחור בעין הרעה. אֲשֶׁר לֹא יֵדַע לְהָבִין כִּי "טוֹב ד' לַכֹּל". ולמרות שיש אמנם "רֶגַע בְּאַפּוֹ" (תהלים ל, ו), מכיוון ש"טוֹב ה' לַכֹּל" (תהלים קמה, ט), רגעי הזעם נועדו להמריץ ולהרבות את הטוב, להציב אתגר ורף גבוה יותר של התעלות, וגם הם רק חלק המשרת את ה"חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ" (תהלים ל, ו).
בעלי העין הרעה מלמדים אותנו שלא נהיה תמימים מידי, שלא נחשוב שהכל בסדר; העצמת רגעי הזעם, פגמי המציאות, מדרבנת אותנו להרבות את הטוב וללכת בדרכו של הקב"ה ש"חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ".
