כאשר אדם רוצה לשוב בתשובה שלמה מתוך חרטה אמיתית, הוא צריך לפתח מודעות עמוקה לגודל הכישלון וחומרת העוון, השלכותיו הקשות על סביבתו והנזק הנפשי שגרם לעצמו בעקבותיו. על מנת שלא להתייאש למראה ההשחתה הגדולה שגרם האדם בחטאו, עליו להתבונן בִּיסוֹד הַתְּשׁוּבָה, במקורה של התשובה בעולם ובמהותה, בגילוי פנימיותו הטהורה שמתחולל בתהליך התשובה ובהזדמנות להתחדש ולתקן, גם כאשר הגשמתה המעשית של התשובה נראית לו כמעט בלתי אפשרית.
לְהַעֲמִיק הַרְבֵּה צְרִיכִים בִּיסוֹד הַתְּשׁוּבָה, כך שהיחס לחטאים יתהפך מן הקצה אל הקצה – אם בדרך כלל זיכרון החטאים מעורר צער ואף ייאוש, פנייה להעמיק כראוי ביסוד התשובה תגרום לתוצאה הפוכה: עַד שֶׁאוֹרָהּ יָאִיר כָּל־כָּךְ עַד שֶׁזִּכְרוֹן כָּל חֵטְא יְעוֹרֵר בּוֹ רֶגֶשׁ שִׂמְחָה עֲצוּמָה. ניתן להמשיל את ההיזכרות בחטאים לאחר התשובה, לפגישה עם ידיד טוב, המתרחשת דווקא במצב של כישלון וקושי. מתוך מציאות קודרת בה שרוי האדם, הוא מרגיש שמישהו בא ומושיט לו יד, מסייע לו למצוא דרך להאיר את חייו, והוא מתמלא בתחושות שמחה והודיה לאותו ידיד. כך גם כאשר אדם נזכר בחטאיו לאחר ששב בתשובה, תחושת הייאוש מתחלפת בשמחה עצומה כאשר מתגלה שבזכות התשובה ישנה אפשרות למציאות חדשה, והמצב שאחרי החטא אינו רק חזרה לחיים שקודם החטא, אלא התחלת חיים חדשים, הכוללים את החוויה הקודמת באופן מתוקן. תשובה מאהבה מהפכת את הזדונות לזכויות (יומא פו, ב), משום שבה האדם אינו רק נמלט מחטאיו, אלא מעמיק ומגלה את שורש רצונו בהם, ואז מביא אותו לידי ביטוי ראוי במציאות. מִפְּנֵי הַיְדִיעָה שֶׁל הַזְּכוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁמְּאִירָה בָּהֶם עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת הַתְּשׁוּבָה. דווקא בזכות החטא והתשובה, האדם מרגיש בקרבה גדולה לריבון העולמים, שאינו חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. לגילוי זה לא היה זוכה ללא החטא, ומשום כך דווקא זיכרון החטא מביא לשמחה עצומה.
קְדֻשַּׁת הַתְּשׁוּבָה, זהו ביטוי דו־ערכי – קדושה היא נבדלוּת, ייחודיות מעבר למציאות הרגילה; ואילו תשובה היא התנועה המתמדת שבתוך ההוויה, התפתחותה הבלתי פוסקת אל עבר השלמות האידאלית (עי' לעיל ד, א; אורות הקודש ח"ב, מאמר חמישי). לכן התשובה מתגלה בקדושתה – במציאותה הייחודית, הנבדלת, דווקא בתשובה מאהבה המאירה את החטאים באופן שיהפכו לזכויות, כאשר אדם לומד על עצמו ועל העולם ומתפתח דווקא בזכות חטאיו, כאשר הוא מתקן אותם כראוי.
שֶׁהִיא אוֹר ד' הַפּוֹעֵל בְּתִקּוּן הָעוֹלָם, יְסוֹד הַבְּרִיאָה. חז"ל אומרים שתשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א). תהליך הופעת העולם נקרא 'בריאה', פעולה המוכרת לנו על ידי המוצר המוגמר שלה – העולם. העולם, המציאות המוחשית לנו, מיוצג על ידי ספירת 'מלכות' בקבלה. ספירת 'יסוד' הקודמת ל'מלכות', מכונה גם 'צדיק' – הצדיק הוא הכוח הפועל לתיקון העולם. זהו כוח השייך למציאות מחד, אך מאידך, גם קודם לה ולכן מעבר לה. כאשר מסתפקים בתפיסת המציאות כפי שהיא, עלולים להגיע לייאוש. גם כאשר קורים דברים משמחים, לידה של תינוק או ייסוּד מפעל גדול – אפשר שלא לשמוח מכך ולבטל הכל במחי יד, שהרי ידוע שסוף התינוק למות וסוף המפעל להיסגר, ואם כן בטלות כל ההתרגשות והשמחה. תפיסת המציאות כפי שהיא, על מגבלותיה וחסרונותיה, היא יסוד הפסימיות. אולם תפיסה עמוקה יותר, הכוללת את הרבדים שקודמים למציאות – את היסוד, הצדיק שפועל לתיקון העולם ושכלולו עד לביטול המוות, מביאה לתקווה וביטחון. הקב"ה מכונה "צדיקו של עולם" (ברא"ר וירא, מט) – שמייסד את העולם ומשפיע בו אור שמתקן ומשכלל אותו תדיר. ההכרה במציאותו של כוח הפועל לשכלול ושיפור המציאות עד להסרת מגבלותיה וחסרונותיה, מאפשרת את השמחה והאופטימיות למרות המגבלות, את העונג מההטבה וההנאה מהתיקון.
החטא ביסודו הוא תוצאה של מגבלה וחולשה, מוגבלותה של המציאות מביאה לטעויות וחטאים; ואילו התשובה קודמת למוגבלות זו. יסוֹד הַתְּשׁוּבָה, מקורה, הוא ביטוי של רעיון ההשתלמות התדירית של ההוויה, המובנית בה מראשיתה, ואינה תוצאה של חטאי האדם. אמנם, בהופעתה הגלויה, ההשתלמות באה רק לאחר חטא, כאשר נזקקים לה בעקבות חטאים. בכך דווקא החטא מקשר את האדם ליסוד ההשתלמות שטבוע בו ובעולם. כשם שראוי להעמיק ולהכיר בכך שלכל אדם יש גם נפש, רוח ונשמה, מעבר לממד הגופני המוחש, והם אלו שמחיים ומניעים אותו, כך גם ביחס לעולם – רק גופו, הרובד הגלוי שבעולם, נתפס בחושים הרגילים. אולם גנוזה בעולם גם נפש, רוח ונשמה, יסודו הקיים בעוצמה לא פחותה, שהוא זה שמחייה את העולם ומקדם אותו – ההשתלמות המתמדת של ההוויה.
רבי אריה לוין סיפר פעם לרב אברהם־יצחק נריה, בנו של הרב משה־צבי נריה, שמצד אופיו היסודי של הרב קוק – הוא היה איש קנאי ותקיף מאוד. אולם הוא העמיק לברר תכונות אלה והצליח לבטא אותן באופן אחר מן הרגיל, בכך שהשתמש בהן ליצירתיות עצומה, עד שהצליח להיות טוב ומטיב אף לאויביו. בכך התבלט הרב קוק בשבירת המידות הייחודית שלו. זהו לא שינוי ביסוד האופי – דבר שאי־אפשר לעשות, אלא רק בהופעתו. וכדברי הנביא בנבואת אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב, ד) – לא ישליכו את החנית או ישמידו אותה, אלא יעצבו אותה מחדש ככלי עבודה, כדי לזרוע ולהיטיב למציאות. היסטוריונים רבים רואים את המלחמות כיסוד המציאות האנושית; המאבקים על משאבי העולם וההתגברות עד לניצחון, אופייניים הם לאדם. אולם הניצחון האולטימטיבי של האדם הוא ההתגברות על המוות, הצער והמחלות, מתוך אחווה ושלום באנושות.
בספר 'אורות הקודש' מתאר הרב קוק חוויה נפשית עמוקה: האדם מקנא באלוהים על שלמותו המוחלטת. זו קנאה מוזרה ונסתרת, אך קיימת ומשפיעה על האדם באופנים שונים. גילוי בוסרי של אותה קנאה, מביא את האדם לחיי אומללות וכפירה, ואילו גילוי בשל של הקנאה מביא את האדם להליכה בדרכי ה' וחיים אידאליים (אורות הקודש ח"ב, עמ' תיא). כך כל עבירה היא מעבר של גבולות המותר והאסור, מתוך שאיפה לשינוי הסדרים הקבועים. אם מעמיקים ביסוד התשובה מגלים שאותה העברה, שהייתה בתחילה שלילית, יכולה להוות גם התגברות על המגבלות, הרוע והקושי, אל עבר מציאות טובה יותר. מכאן יסוד האושר הנובע דווקא מכוח העוונות – על ידי התשובה.
