לאדם סביר יש מצפון ויושר טבעי, וכאשר הוא נכשל בחטאים הוא עוצר את מהלך חייו ועושה חשבון נפש. פעמים רבות, חשבון נפש נוקב עלול להביא את האדם לעצבות ודימוי עצמי נמוך. אדם היה רוצה להיות ערכי ומועיל, בעל מעמד מכובד בחברה ובעיני עצמו, וכאשר הוא מפשפש במעשיו ומגלה שאינו חי כפי שהיה רוצה להיות, הוא עלול להיכנס לצער עמוק מדי. תחושות הצער שיש בתחילת חשבון הנפש הן חיוניות, שכן לולא הן האדם לא היה שב בתשובה; אולם אם הצער נמשך לאורך זמן הוא עלול להביא את האדם להתייאש, לחשוב שאין לו תקנה ולזנוח את כל תהליך התשובה. כדי שלא להגיע לאותו ייאוש, צְרִיכִים לְהַעֲמִיק מְאֹד בֶּאֱמוּנַת הַתְּשׁוּבָה, לעומת הפגיעה באמונה זו שנעשית בעקבות החטא והרהורי הייאוש לאחריו. שכן כפי שמצהיר הקב"ה, מקור המציאות כולה – התשובה היא מציאות ממשית לא פחות מכל מציאות אחרת. וכדברי חז"ל: "שאלו להקב"ה, חוטא מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב "עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" – יורה לחטאים דרך לעשות תשובה", גם כאשר נדמה שמצד החכמה ואפילו הנבואה והתורה, אין מקום לתשובה (עי' ירושלמי מכות ב, ו, ולעיל ה, ה).
אולם גם כאשר אדם מאמין במציאות התשובה באופן תיאורטי, תהליך התשובה המעשי נדמה לעיתים כשינוי מהפכני בחיים, שבפועל, בלתי אפשרי לעבור אותו. ושוב אדם עלול לחוש שאין לו תקנה. על כן מוסיף הרב קוק, שיש לִהְיוֹת בָּטוּחַ, שֶׁבְּהִרְהוּר תְּשׁוּבָה לְבַד גַּם כֵּן מְתַקְּנִים הַרְבֵּה אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הָעוֹלָם. משום שכאשר אדם מהרהר בתשובה, מחשבתו על עצמו ועל המציאות נעשית כללית יותר, לא מצומצמת בחטא מסוים או במידה לא מתוקנת, אלא מתפרסת על כלל אישיותו, עד שהוא מגלה את רצונו העמוק שתמיד פונה להיטיב, גם אם בפועל, לעיתים הוא מסתבך ומופיע באופן לא נכון. כך אדם סודק את קליפת המציאות הנוקשה, ופותח צוהר לעולם אחר, מתוקן. חושך החטא מתמעט בעקבות אלומת האור שמאירה דרך סדק ההרהור, ו"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" ('חובות הלבבות', יחוד המעשה ה). בדומה לכך מתאר הרמב"ם בהקדמתו ל'מורה נבוכים', שיש נביאים שזכו לנבואה פעם אחת בחייהם, ואותה נבואה היא כברק המאיר את חשכת הלילה, שמופיע ונעלם בהבזק עין – אך בזכות האור שהאיר לרגע את חייהם הם ראו את הדרך ויודעים כיצד להמשיך ולהתקדם בה. לאחר מכן צריכים כמובן לחשוב מה עושים בפועל עם המצב החדש שהתגלה, אך ברור שכעת המציאות שונה מיסודה, האדם כבר לא כלוא במאסר החטא, התגלה לו פתח יציאה ממנו. לכן בהרהור תשובה נִתקן העולם בכללו – נוסף בו אור חדש מן העולם המתוקן, שאותו גילה האדם שהרהר בתשובה.
כאשר מכירים במציאות התשובה ובתיקון שהיא עושה אפילו בהרהור בלבד, נוצרת באדם אופטימיות, וּמֻכְרָח הַדָּבָר שֶׁאַחַר כָּל הִרְהוּר תְּשׁוּבָה יִהְיֶה יוֹתֵר שָׂמֵחַ וּמְרֻצֶּה בְּנַפְשׁוֹ מִמַּה שֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה, משום שהוא מגלה שנפשו אינה אבודה. יכול להיות שעליו לעשות עוד עבודה ארוכה של תשובה מעשית שקשה לבצע, אך יש לו תוחלת, יש אור בקצה המנהרה. וְקַל וָחֹמֶר כְּשֶׁכְּבָר בָּא הַהִרְהוּר לִידֵי הַסְכָּמָה שֶׁל תְּשׁוּבָה. יש הרהור מסופק – אדם תוהה לעצמו אם אולי כדאי לעשות תשובה, אולי יש תקנה; ויש הרהור ודאי, כאשר אדם מחליט לעשות תשובה, גם אם עדיין אינו יודע כלל כיצד יממש החלטה זו. מסופר על פרנץ רוזנצוויג,[101] שלאחר שהתחיל בתהליך של התקרבות למסורת ישראל, פגש פעם ידיד שהתעניין בשינוי שהוא עובר, ושאל את רוזנצוויג האם הוא כבר מניח תפילין. רוזנצוויג השיב: "עדיין לא". אותה שהות, ה"עדיין לא" – הוא שלב חשוב בתשובה, זוהי ההסכמה של הרהור תשובה. תשובה תיעשה ודאי; אך מתי וכיצד, זו כבר שאלה אחרת.
ובהכרח ירווח לאדם מצערו הגדול על חטאיו, כְּשֶׁהוּא מְחֻבָּר בְּתוֹרָה וְחָכְמָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, וּמִכָּל־שֶׁכֵּן כְּשֶׁהַתְּכוּנָה שֶׁל הָאַהֲבָה הָאֱלוֹהִית פּוֹעֶמֶת בְּנַפְשׁוֹ. אז מכיר האדם בעובדה שבנפשו הוא איש מעלה השואף לקרבת אלוהים. ודאי שכאשר הסכמה לתשובה היא במצב כזה, ערכה נעשה רב הרבה יותר, וככל שהשאיפה יותר מבוססת, יימצאו לאדם יותר דרכים לממש את התשובה.
על מנת לשוב בתשובה מלאה, האדם צריך לגבש אופי חזק ואיתנות, כדי שיוכל לעמוד בפני הקושי של הביקורת העצמית, הדחייה והצער שכרוכים בווידוי ובחרטה. הנפש נלאית מייסורי המצפון וההכרה בחטאים, ורוצה להיפטר מהם, לכן הרב קוק מוסיף ומציע פעולה שנועדה לחזק את האדם: וִירַצֶּה אֶת עַצְמוֹ וִינַחֵם אֶת נַפְשׁוֹ הַנַּהֲלָאָה, וִיחַזְּקָהּ בְּכָל מִינֵי חִזּוּקִים שֶׁבָּעוֹלָם. אחד ממנגנוני ההגנה היעילים של הנפש, בו משתמש אדם על מנת להתחמק מהתמודדות עם קשייו, הוא הדחקה, התעלמות מהבעיות (ראו לעיל ד, א). אשר על כן, גם חשבון נפש שאדם מחליט בגבורה לעשות לעצמו, מראה על התקדמות חשובה. כך אפשר להתנחם על ייסורי התשובה, כאשר האדם מכיר בחוזק אישיותו, ביכולתו לעמוד מול עצמו ולא להדחיק כפי שהיה עושה באופן ספונטני. חיזוק זה הוא הכרחי לתשובה, גם מהבחינה המעשית: כאשר אדם חזק יותר, יש לו אפשרות ואמצעים לתקן את נזקיו. הלקאה עצמית לא תעזור לאחרים שהזיק להם או לעצמו כאשר הזיק לעצמו. הסכנה שבחוויית 'התמסכנות' היא שאדם יעשה מעצמו קרבן, וכך יתנער מאחריות. ואילו עניין התשובה אחרי השלב הראשוני של הווידוי והחרטה, הוא תיקון החטא באופן שייטיב לעולם, בנוסף לשיבה אל הדרך הישר. כִּי דְּבַר ד' הוּא "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אֲנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם" (ישעיהו סו, יג). אֵם עושה הכל למען בנה כדי לנחמו, להבריאו ולעשותו טוב וישר, גם על ידי דברי מוסר ותוכחה. כן הוא דבר ה', הנחמה שבתוך הייסורים שבאים לאדם בגלל שלא עמד בדבר ה'. ומכיוון שצד הנחמה גדול יותר מהכאב, אדם יכול להתגבר על הצער שבחרטה ולהמשיך לתקן את דרכיו ולהיטיב.
וְאִם יִמְצָא בְּעַצְמוֹ חֲטָאִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְכֹחוֹ חַלָּשׁ מִלְּתַקְּנָם, שכן בחטאים שבין אדם למקום – אדם יודע שה' פותח שער לדופקים ומבטיח תשובה, ואילו כאשר אדם חוטא לחברו, הלה עלול להיפגע ולכעוס עליו עד כדי שלא יסכים לקבל את התנצלותו. פעמים רבות תשובה על חטאים שבין אדם לחברו עלולה להיות כה קשה, עד שאדם יחוש שאינו יכול לה. אם אדם העליב את חברו בפומבי, וכדי לתקן את פגיעתו מוטל עליו גם לבקש ממנו מחילה בפומבי – הפחד מהבושה הגדולה שתאחז בו עלול להיות כה גדול, עד שימנע מהאדם לבקש סליחה ולתקן את חטאו. לכן מוסיף הרב קוק, שמִכָּל מָקוֹם אַל יִתְיָאֵשׁ כְּלָל מֵהַתַּקָּנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, כִּי הֲרֵי הָעֲווֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם שֶׁשָּׁב עֲלֵיהֶם הֲרֵי הֵם נִמְחָלִים, וְאִם כֵּן יֵשׁ לָדוּן שֶׁהַחֲלָקִים הַנִּשְׁאָרִים שֶׁלֹּא תִּקֵּן עֲדַיִן יִהְיוּ בְּטֵלִים בְּרֹב מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ חֲלָקִים רַבִּים מֵעֲווֹנוֹתָיו עַל יְדֵי תְּשׁוּבָתוֹ. בחטא שבין אדם לחברו, יש גם ממד של חטא שבין אדם למקום. כאשר אדם שהזיק לחברו שב בתשובה שלמה על החלק שבין אדם למקום שבנזק – חלק ניכר מהחטא נמחה. הרב קוק מדמה את תהליך התשובה במצב כזה, להלכות כשרות, בהן יש דין של ביטול ברוב: אם נשפך מעט חלב לתבשיל בשרי, כאשר יש פי שישים בכמות התבשיל ביחס לחלב, החלב בטל והתבשיל מותר באכילה (שו"ע יו"ד סי' צב; פניני הלכה כשרות ב' לד, ג). בדומה לכך, כאשר אדם חטא לחברו, לא אומרים שאין משמעות לרצונו לשוב בתשובה כל זמן שלא ריצה את חברו, אלא התשובה יצאה אל הפועל בחלקה. כמובן, אין הכוונה שהנזק כלפי החבר בטל לגמרי, ודאי שיש לעשות ככל שניתן על מנת לפצות ולתקן; אך למשך זמן מסוים, החוטא יכול להתמקד ברובד שבין אדם למקום, שנִתקן, וכך יוכל להתחזק מבחינה נפשית כדי להמשיך את תהליך התשובה עד לסיומו המעשי הראוי.
וּמִכָּל מָקוֹם אַל יַנִּיחַ יָדוֹ מִלְּהִזָּהֵר הַרְבֵּה שֶׁלֹּא לְהִכָּשֵׁל בְּשׁוּם חֵטְא שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וּלְתַקֵּן כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל מֵהֶעָבָר בְּדֶרֶךְ חָכְמָה וְאֹמֶץ רוּחַ מְאֹד. הרב קוק מדגיש את חשיבות השאיפה לתיקון ממשי – מכאן ואילך ייזהר האדם ביותר כלפי הזולת, ועליו לנהוג בחכמה וברגישות כדי לראות כיצד ניתן לסייע לנפגע, אולי בעקיפין אם לא במישרין, ואפילו רק באופן חלקי, כך שלא יישאר בשאיפה תיאורטית מעורפלת לתקן את הנזק. באופן זה תתרכך עוצמת החטא שחטא ותיסלל דרך לתיקון שלם. "הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ" (משלי ו, ה). כאשר בעל חיים נלכד במלכודת, גם אם סיכוייו להשתחרר ממנה אפסיים, הוא לא יחדל מניסיונות לטפס או לקרוע את הרשת, עד שלפעמים הוא באמת מצליח. אין לו ברירה אחרת. גם החוטא לחברו נלכד במלכודת קשה מבחינה נפשית, מוסרית וחברתית אך אל לו להשלים עם המצב ולחדול מניסיונות לתקן גם כאשר הוא חושב שסיכוייו אפסיים.
אֲבָל בין אם הצליח להשתחרר ממלכודת החטא באופן חלקי ובין אם לא, למרות כל הצער שבחוסר ההצלחה בדרך, אַל יִפֹּל לִבּוֹ עָלָיו עַל הַחֲלָקִים שֶׁלֹּא סִפְּקָה יָדוֹ לְתַקְּנָם, כִּי אִם יַחֲזִיק בְּמָעֹז הַתּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ד' בְּכָל לֵב בְּשִׂמְחָה, בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה. וממילא יוכל להתעלות למקומות נשגבים מעבר למקום בו היה, בין אם יצליח לתקן את החטא המסוים ובין אם לא. כל התעלות והשתחררות מהחטא, אפילו התעלות מעטה – היא חשובה, לכן גם תשובת שכיב מרע השוכב על ערש דווי היא תשובה, אף שתיקון שלם ודאי כבר לא יוכל לעשות בחיים שנותרו לו בעולם הזה.
על הפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד, טו) דורש רבי נחמן מברסלב, שבתהליך התשובה לעיתים יש לסור מהרע, לא לעסוק בחטא ובתיקונו, אלא להתמקד בעשיית הטוב, עד שבהמשך הזמן יתאפשר לשוב ולתקן את הרע. עבודת התשובה היא לעיתים התקדמות איטית מרובת שלבים, שאותה צריכה ללוות לא רק דאגה על החטא שנעשה, אלא גם שמחה על עצם ההתקדמות. לא רק יִרְאָה שמא יישאר במקום, אלא גם אַהֲבָה לאפשרות התנועה וההתפתחות.
דברים אלה הם עיקרון מוסרי וחינוכי חשוב: לא טוב להציב בפני האדם רף גבוה מדי של תיקון מעשי, שאולי לא יתאפשר לו להגיע אליו. זה נראה כאידאל מרומם אך עלול גם להכשיל. כאשר צועדים אט־אט בדרך התשובה ומרבים בהדרגה בעשיית טוב בשמחה, יותר קל ואפשרי לחיות באופן ראוי וטהור, וממילא יותר מתאפשר לתקן חטאים גדולים שלא תוקנו בעבר. "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט); כאשר אדם מתרגל להיטיב עוד ועוד לבריות ולהסתכל עליהן בעין טובה, גם אחרים מסתכלים עליו יותר בעין טובה.[102] כך נעשה לו פחות קשה להתוודות בפני מי שפגע בו, להתנצל, לפצות כמה שאפשר ובסופו של דבר גם לזכות בתיקון החטא באופן שלם.
