תהליך התשובה מתחיל בעצם המודעות לתשובה, בהִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה, שהם עוד לפני מחשבות על היישום המעשי שלה. אחרי הרהורים תיאורטיים, אדם גם מתאר לעצמו בקווים כלליים כיצד תראה תשובתו, זהו צִיּוּרָהּ של התשובה, לפני שהוא מחיל בפועל את הציור על עצמו. ולאחר הרהורים וציור יותר ממשי, אדם גם עוסק במַחֲשַׁבְתָּהּ של התשובה, בחלקים השונים שבה, בהזדמנויות למימושה ובקושי הנלווה אליה, במאפייניה ובפעולתה; זו כבר העלאת המודעות הכללית והציור המופשט למחשבות מעשיות וקונקרטיות יותר, שעל ידן התשובה יכולה לצאת אל הפועל במציאות.
בפסקה זו מתאר הרב קוק את תהליך גילוי המורכבות ורב־הממדיות של אדם בתוך עצמו, שנעשה על ידי התשובה. על פי רוב, נדמה לאדם כי תכונותיו ניתנו לו בגזרת גורל שאין להיחלץ ממנה, לטוב ולמוטב. ואילו התשובה מתארת רובד שונה במציאות – את אפשרות השינוי, עונג ההתגברות על דברים שנדמים כבלתי הפיכים ועומק הניצחון של הרוח והרצון הטוב. המודעות לתשובה מביאה את האדם להכיר את עצמו מחדש, לגלות את אותם הכוחות שעד כה לא ידע שיש לו, מפני שלא היו גלויים. מכיוון שהוא מכיר בכך שיש לו אפשרות לתקן ולשנות לטובה, טִבְעָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הִיא, שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת לָאָדָם מְנוּחָה, כלומר – שלווה שנובעת מביטחון נפשי, מתוך הכרה כי יש פתח לצאת ממסגר החטאים. לכן אותה מנוחה שבתשובה אינה מנוחה של פריקת עול, אלא יש עמה גם כֹּבֶד־רֹאשׁ. תשובה מחייבת התייחסות רצינית ושקולה למציאות. מודעות לאפשרות התיקון היא גם מודעות לקושי הכרוך בו, כי מרכיבי התשובה שכוללים עזיבת החטא, וידוי, חרטה וקבלה לעתיד, אינם קלי ערך. מאמץ אינטלקטואלי, רגשי ולפעמים גם פיזי נצרך כדי לעבור את התהליך כולו בהצלחה. תפיסת החיים משתנה, כיוון שהרהורי תשובה מעמידים את האדם על אחריותו העמוקה כלפי עצמו, כלפי הסביבה בה הוא חי וכלפי ההוויה בכללה.
הִיא מְנַחֶמֶת אוֹתוֹ גַּם בְּהִרְהוּר תְּשׁוּבָה. שכן מספיק לאדם שיגלה שאינו רק אותה אישיות רפוסה שנכנעת לגחמות היצר, כפי שנדמה לו לאחר שהכיר בחטאו, אלא שהוא גם אדם שחושב ומסוגל להחליט ולא להיסחף בזרימת הפיתויים, וזה כבר מנחם אותו במידה רבה. זהו אוצר של כוח ואפשרויות, שעם הבשלת התנאים יוכל להשתמש בו לטובה. בִּנְקֻדָּה אַחַת קְטַנָּה מֵאוֹרָהּ הַגָּדוֹל כְּבָר מֻנָּח אֹשֶׁר רָם וְנִשָּׂא שֶׁל עוֹלָם מָלֵא, על ידי נקב מזערי שעושה התשובה במסך העוונות, מאיר אור גדול מהעולם החדש והמטוהר שאחרי התשובה, כדברי חז"ל: "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (שיה"ש רבה פרשה ה). אף שהתשובה עצמה עוד לא נעשתה בפועל, והאדם עוד לא עבר למציאות המתוקנת שלאחריה – אין להשוותו למצבו קודם שהרהר בתשובה, כאשר חשב שהוא בדרך ללא מוצא. מתגלה לו שהוא יכול להגיע למציאות טהורה, שבה יהיה נקי מעוונו, וממילא הוא זוכה באושר גדול.
וְעִם זֶה הִיא מַצֶּגֶת לְעֵינֵי רוּחוֹ תָּמִיד חוֹבוֹת שֶׁל הַשְׁלָמָה, השלמת המַעֲבָר לעולם שמתגלה בתשובה. נמצאה נקודת מפנה וכעת יש להשלים את המלאכה, למצוא את הכלים והדרכים להרחיב את הנקב המזערי במסך העוונות לכלל פתח רחב מספיק, דרכו יהיה אפשר לעבור ולשוב בתשובה מבחינה מעשית. אותן החובות לבצע את התשובה המעשית הן גם הַמַּצִּילוֹת אוֹתוֹ מִזְּחִיחוּת הַדַּעַת. הרב קוק מדגיש את הצד החיובי שבְּקושי התשובה המעשית. קלות יתרה מביאה לגאוותנות; שורש המילה זְחִיחוּת הוא זו"ח, שמשמעותו – תזוזה מהמקום.[86] אדם שזחה דעתו עליו, מרגיש כי הוא זז ממקומו הרגיל שעוד טעון שיפור, וכעת כבר הכל נעשה, הכל שלם ומתוקן. השורש זו"ח גם קרוב למילים 'צח' ו'זך': נדמה לאדם שזחה דעתו עליו שהכל בהיר וברור, הכל בשליטה ואין עוד צורך להתאמץ ולשנות. לאנשים בעלי עוצמה אינטלקטואלית עלולה להיות תחושה שמספיקה הבנת העניין, שהמחשבה עליו פוטרת מהעשייה שמעבר לכך. ואילו מודעוּת לחובות אינה נותנת לזחיחות הדעת להשתלט. התשובה בהלכותיה תובעת גם לשנות את המציאות באופן מעשי, רגשי ונפשי, עד כמה שאפשר.
חובות אלה נוֹתְנוֹת עָלָיו אוֹר מָתוֹק, המתקה היא תיקון ושיפור, התשובה שמאירה את חייו של האדם ממחשך החטאים גם ממתיקה את החטאים שנעשו, כך שכעת הם טובים ומשאירים מתיקות בחייו במקום המרירות שהשאירו קודם לכן – האדם מתעל לטוב את האנרגיה שהוציא כדי לעשות את חטאיו, וממילא במקום מרירותם נוצרת מתיקות. חשוב שהארת התשובה לא תישאר שכלית בלבד, אלא גם תיגע בצד החושי והרגשי של האדם, שיכול להיות מושפע מן התשובה רק על ידי פעולות מעשיות. כפי שבתהליך הפוטוסינתזה אור הופך לטעם, לסוכרים, אנרגיה נאגרת כפחמימות – כך גם אור התשובה צריך להיות בנפש האדם: גילוי שכלי שנקלט אל תוך המידות, הרגשות והמעשים. תחושת המחויבוּת לתשובה מעשית, היא תהליך הקליטה של אור הדעת ברגש ובחוש. באופן כזה, אור התשובה נוֹתֵן עֵרֶךְ גָּדוֹל וְקָבוּעַ לְחַיָּיו של בעל התשובה, כיוון שזו לא גחמנות או מצב רוח עובר, אלא תהליך מדורג וממושך של התעלות, כמו צמיחה של עץ במשך שנים, ששורשיו מרובים ולכן הוא יציב וקבוע.
כאשר אדם מצייר לעצמו את השלמתו של תהליך התשובה, אין יחסו אל חטאיו מסתכם בסלידה פשטנית, כפי שהיה לו ברגעי ההתעוררות הראשונים של הרצון לתשובה, אלא אדרבא: הַצִּיּוּר שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, צורה היא אידאה וציור הוא אידאל; לעומת האידאה המופשטת של התשובה, ישנו ציור חי, צבעוני – הגשמת האידאה באידאל, ברעיון מעשי, מְהַפֵּךְ אֶת כָּל הָעֲווֹנוֹת וּבֶהָלוֹתֵיהֶם – אנשים שחוטאים בחטאים חמורים, לעיתים נבהלים מעצמם, משפל התהום שאליה הגיעו, יִסּוּרֵיהֶם הָרוּחָנִים וְכִעוּרֵיהֶם, המצפון והבושה המייסרים, והריחוק מן הציור היפה של אדם שאינו חוטא, שמממש את תכונותיו באופן נאה – את כל אלה מהפך רעיון התשובה, לְמֻשָּׂגִים שֶׁל עֵדֶן וְקֹרַת רוּחַ. במבט לאחור שבסוף תהליך התשובה, החטאים עצמם ממלאים את האדם בעדנה, רעננות ושמחה. אדם מכיר אז כי דווקא אותן תכונות שהביאו אותו לחטא, אותן תאווה ולהיטות שהיו לו, הן דווקא יהיו החומר לתשובה שלמה, להוספת אור וטוב בעולם בחשק גדול, במקום חושך החטאים שאפף אותו עד לתשובה, מִפְּנֵי שֶׁעַל יָדָם זוֹרֵחַ לָאָדָם עֹמֶק הַדַּעַת שֶׁל שִׂנְאַת הָרַע. אדם יכול לחוש בשנאה לרע כאשר הוא מבין באופן תיאורטי ומופשט שהרע אינו נכון מבחינה מוסרית, מצפונית או פיזית, אך עֹמֶק הַדַּעַת לעומת זאת, הוא ניסיונו האישי של האדם, שגורם לו להבין כמה הרע שנוא בכלל המציאות, לא מתוך ידע אינטלקטואלי בלבד; האדם חווה את הייסורים והכיעור על בשרו, חש את החיבור המאוס אליהם, וכעת רוצה למנוע זאת מכל העולם כולו. ממילא לעומת שנאת הרע גם אַהֲבַת הַטּוֹב מִתְגַּבֶּרֶת בּוֹ בִּגְבוּרָה אַדִּירָה, שכן מתוך שנאת הרע האדם גם משתוקק לטוב.
התשובה עליה מדובר פה היא תשובה מאהבה, שדווקא היא ההופכת זדונות לזכויות (עי' יומא פו, ב), את יִסּוּרֵיהֶם הָרוּחָנִים וְכִעוּרֵיהֶם של העוונות לְמֻשָּׂגִים שֶׁל עֵדֶן וְקֹרַת רוּחַ, כי בתשובה מאהבה אדם מגיע למסקנה כללית – הוא אישיות שונה. לא הרוע שבעוונות הוא זה שגורם לו לשוב בתשובה, אלא אהבתו לה' ולתורתו. הוא מכיר בכך שהמצוות תואמות את אישיותו, וחש קרבה והזדהות עִמן. כאשר פוגש רבי יוחנן את ריש לקיש בפעם הראשונה, בעוד ריש לקיש הוא ראש השודדים, מלא בעוצמות, פקחות ועֹרמה של שודד בעל ניסיון, רבי יוחנן אינו אומר לו כהדרכה לתהליך התשובה שלו שיחניק את כישרונותיו, יינמק במרתף חשוך ורק כך יזכה להיטהר מחטאיו, אלא דווקא להפך – "חילך לאורייתא" אומר רבי יוחנן לריש לקיש, עליך לקחת את אותם תכונות נפש, כישרונות וכוחות שבהם השתמשת לרעה, וכעת ליישמם באופן אחר ונכון יותר, מתוך הארת התורה (בבא מציעא פד, א). זוהי תשובה מאהבה, כאשר ריש לקיש מבין שאין משמעותה של התשובה שעליו לבטל את החיים או לצמצם אותם, ושחיי תורה אינם מנוגדים לכל הטוב שהיה לו בחיי החטא, אלא דווקא להיפך – מעצימים אותו ומגלים אותו באופן טוב יותר. ואז ודאי שריש לקיש רוצה לשוב.
ישנן שתי דרגות בציור התשובה: הבסיסית היא כזו שנעשית מתוך חֶשְׁבּוֹן וָדַעַת, כלומר, בחשבון נפש והערכה המודדת את הדברים במדויק, "הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" (אבות ב, א). אלו דברים גבוליים וברורים. אחרי חישוב כולל, אדם מבין שמציאות העוון לא משתלמת לו, ומחליט לשוב בתשובה. אך זוהי אהבה שתלויה בדבר, בתועלת שתצמח לו מן התשובה. מעבר לכך ישנה דרגה נעלה יותר – לְמַעְלָה מִכָּל חֶשְׁבּוֹן וָדַעַת, זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. האדם מרגיש בקשר העצמי שיש לו עם הטוב, עם המקור האלוהי, ולכן מוכן למסור את נפשו על התשובה. זהו תהליך שנובע מתוך נשמתו, וממילא אינו ניתן לחֶשְׁבּוֹן וָדַעַת, כי הוא מעל ומעבר להם, על גביהם.
בדרגה זו האדם מִתְעַנֵּג עַל אֹשֶׁר הַנֹּחַם, נוחם הוא גם חרטה וגם נחמה,[87] משום שחרטה מובילה לנחמה – כאשר אדם מתחרט על מעשיו ומתקנם, הוא גם מרגיש בנחמה, בנעימות השחרור ממשא החטאים. ממילא הוא זוכה להתענג על השמחה העצומה שבנחמה זו, שֶׁמַּרְגִּישׁ בּוֹ אוֹתוֹ הַנֹּעַם הָאֱלוֹהִי, שאינו כמו נועם אנושי, רגיל, נעימוּת הבאה בעקבות חוויות של חמשת החושים, אלא זהו נועם שלמעלה מהטבע החושי, משום שהוא מגיע בעקבות התשובה שקדמה לעולם (פסחים נד, א), ועל כן הוא אינו תוצאה של הדברים הקיימים בו. משום כך זהו נועם הַמְיֻחָד לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שבמקום שהם עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים (ברכות לד, ב) – משום שצדיק גמור עומד בגבולות הראויים של המציאות, פועל בה באופן ישר ומתוקן, ואינו נכשל ומנסה לקום בחזרה. ואילו בעל תשובה יצא מן הגבולות, נפל מעבר לדרך המלך, ושב אליה. בכך מראה בעל תשובה כי העולם יכול וראוי להשתנות לטובה. זוהי המגמה האלוהית בבריאה,[88] שדווקא בעל תשובה מגלה באישיותו הפורצת גבולות. לעומת צדיק גמור, שאמנם אינו מזיק לעולם כפי שעשה בעל תשובה בעברו, אך גם אינו מקדם ומעלה את העולם באופן המיוחד כפי שעושה זאת בעל תשובה בתשובתו.
נועם זה הוא נָעִים בְּיוֹתֵר, כיוון שהוא בא עִם הַטַּעַם הַמְעַדֵּן שֶׁל שְׁבִירַת הַלֵּב וְדַכְאוּת הַנֶּפֶשׁ. בשבירת הלב יש נעימות מיוחדת, אותה ניתן לחוש בימים הנוראים. כאשר אדם מעמיק בתוך עצמו ומצטער על חסרונותיו ועל הפער שבין מצבו הנוכחי להיכן שהיה ראוי שיהיה, הוא חש בחוויית היטהרות וזוֹך ונעשה עדין יותר, שזו הרגשה ייחודית בנעימותה.
אותה דַּכְאוּת הַנֶּפֶשׁ, הצער המביא לשְׁבִירַת הַלֵּב, אינה מסתיימת בצער בלבד, אלא מְחֻבֶּרֶת עִם אֱמוּנָה עֲמֻקָּה. מפני שבשלב זה נוצר חיבור מחודש עם המקור האלוהי. אחרי שבתחילת תהליך התשובה נשבר האמון שנתן האדם בעצמו ובמציאות, הוא מפתח אמונה חדשה, עמוקה מהקודמת, כי תפיסתו את המציאות השתנתה והוא נחשף לאפשרות שֶׁל הַצָּלָה וִישׁוּעַת עוֹלָמִים, לגאולה שהיא מעל ומעבר לכוחותיו הרגילים שהכיר עד כה. זהו ציור התשובה בהשלמתה. לכן כאשר אדם פותח בתהליך התשובה חשוב שיעריך את מצבו הנוכחי מול מצבו האידאלי בעיניו, וכך יוסיף חיוניות ועומק בתהליך כולו, נעם ושברון לב הכרוכים זה בזה כשני הפכים משלימים.
