אחד ההבדלים המרכזיים בין דיבור למעשה, הוא שדיבור משמש לתקשורת, ועל פי רוב הוא הדדי ומעורר תגובה שתעורר תגובה נוספת. בדרך כלל אדם לא מדבר בלי שיש אדם אחר ששומע; ואילו מעשה, לעומת זאת, הוא פעולה חד סטרית. הוא נעשה, ומשהסתיים גם נגמר עניינו. בפסקה זו הרב קוק מבאר שזה נכון רק ברובד החיצוני, אך ברובד הנשמתי מעשה הוא כמו דיבור, מפני שבמשמעותו גם הוא מעורר תגובה ממקור אחר: הַמַּעֲשִׂים מְדַבְּרִים הֵם בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה. השפעת המעשים לא מסתיימת ברובד הטכני, החומרי, מכיוון שאדם הוא מציאות אחדותית. מעשה לא נולד מלא־כלום, יש לו שורשים ותגובות בנשמה, ברצון ובמחשבה, מלבד התוצאה הנראית לעין בעולם הגשמי, שהיא כבר דבר נוסף.
כָּל פְּעֻלָּה, שֶׁהִיא מִשְׁתַּלְשֶׁלֶת אַחֲרֵי הִשְׁתַּלְשְׁלֻיּוֹת רַבּוֹת מֵהַטּוֹב, מֵהַקֹּדֶשׁ, כלומר – מתממשת בעולם מתוך מקורה העליון. מעשה טוב נקרא כך משום שמקורו טוב, מתוך אידאה עליונה של ערכים נעלים, מעשה מוחשי מתגשם במציאות. זו משמעות ההלכה שמצוות צריכות כוונה (עי' ברכות יג, א), כוונה מחברת בהכרת האדם בין המקור העליון הרוחני של המצווה למימושו במעשה גשמי. כְּשֵׁם שֶׁהִיא נוֹבַעַת מִמְּקוֹר הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהַמְּצִיאוּת שֶׁל הַקֹּדֶשׁ גָּרְמָה לָהּ אֶת הֲוָיָתָהּ, אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ אֶל הַפֹּעַל וְאֵין קֵץ לַסִּבּוֹת אֲשֶׁר הִתְגַּלְגְּלוּ מֵרוּם חֶבְיוֹן עַד אֲשֶׁר בָּאָה פְּעֻלָּה טוֹבָה זוֹ אֶל הַגִּלּוּי הַמַּעֲשִׂי – כָּכָה בִּהְיוֹתָהּ כְּבָר יוֹצְאָה אֶל הַפֹּעַל הִיא מְשִׁיבָה אֶת הָאוֹר לְשָׁרְשָׁהּ. זהו תיאור של 'אור ישר' בלשון המקובלים, השתלשלות מן המקור העליון עד ללבוש מעשי (ראו לעיל פרק ב), שגורם שיופיע אחריו גם 'אור חוזר'; כפי שדיבור גורם למחשבות או דיבורים נוספים כשהוא מגיע לאוזנו של השומע, כך גם ברובד הנשמתי, אחרי 'אור ישר' מופיע 'אור חוזר'. כשהמציאות מוארת בזכות פעולה טובה שנעשתה בה, ממילא מתגלים בה דברים שלא נראו עד כה כאשר המציאות הייתה פחות מוארת. פעולה אנושית היא סוג של הארה שמוציאה את העצמים האובייקטיביים מסתמיותם למשמעות מסוימת. כאשר אדם ניגש לעץ ומנסר אותו לצרכיו, נח בצילו או קוטף את פריו, הוא נותן לו משמעות, מאיר את העץ שהיה סתמי עד כה. כך נוצרת שרשרת של הארות נוספות במציאות ובנשמת האדם שפעל את המעשה הטוב, בתובנות וחוויות שונות שמשנות את העולם לטובה.
הִיא מַכָּה אֶת הַגַּלִּים לְאָחוֹר וּמַרְחֶבֶת הִיא אֶת פְּעֻלַּת הַקֹּדֶשׁ וּמְגַדַּלְתָּהּ מִמַּטָּה לְמַעְלָה. לפני המעשה, ההשפעה הייתה מן המקור העליון עד למציאות התחתונה, ועל ידי המעשה האור חוזר חזרה למקורו העליון. לתיאור זה של 'אור ישר' ו'אור חוזר' יש משמעות רבה ביחס לתפקידו של האדם ומעמדו בבריאה: בכך הוא מגלה את צלם אלוהים שבו, כאשר הוא יוצר דבר מה במציאות ומפתח אותה. זו הארה שתחילתה בתוכו פנימה, ולאחר מכן גם בסביבתו, במעגלים מתרחבים והולכים עד שהיא משפיעה על ההוויה בכללותה. בכך האדם פועל עם הא-ל, מצטרף לפעולת הבריאה ולתהליך ההשתלמות המתמדת שבהוויה, של תיקון העולם והתעלותו אל השלמות האלוהית.
תהליך זה מתרחש דווקא כאשר נעשית פעולה ממשית, לא מחשבה מופשטת בלבד. על אף שיכולת המחשבה היא סגולה מיוחדת שזכה בה האדם, המייחדת אותו מבעלי החיים, רק פעולה ממשית היא הארת 'אור ישר'. מכיוון שהפעולה השתלשלה מן המקור בו יש מחשבה וכוונה, היא מאירה ומקדמת את העולם הגשמי. לכן עוצמתה של כל פעולה נמדדת לפי המודעות למקור הקדוש והטוב שלה. יכולה להיות פעולה שאינה אלא 'מעשה קוף', ללא כוונה ומשמעות, ולכן תהיה מצומצמת ביותר וכמעט שלא תהדהד בנפש ובעולם. כאשר הפעולה נעשית בהיסח הדעת, ללא כוונה מראש, אך אדם שם לב בשלב מסוים לעניינה ומהותה – היא עדיפה כמובן מפעולה סתמית לגמרי, ולפעמים גם מאירה את המציאות וגורמת למחשבות ופעולות טובות נוספות בעקבותיה. יש פעולה שנעשית מתוך הרגל ומודעות חלקית; האדם יודע מה הוא עושה אבל לא מכוון לכך באופן עירני. וישנו המצב הטוב ביותר – פעולה שנעשית מתוך כוונה. לכל דרגה כזו ערך משלה גם בתוך האדם עצמו וגם ביחס להשפעתה על המציאות בכללה.
עד כאן היה תיאור תהליך ההשפעה של הפעולות הטובות, אך הדבר נכון גם בצד השני – וְהוּא הַדִּין לְהֵפֶךְ, כָּל פְּעֻלָּה שֶׁמְּקוֹרָהּ מֻשְׁחָת, כְּשֵׁם שֶׁהַמָּקוֹר הַטָּמֵא הוּא מְחוֹלְלָהּ, כָּךְ הִיא מְגַלָּה אֶת חֶלְאָתָהּ בְּתוֹכִיּוּת הָרוּחַ הָעוֹשָׂה אוֹתָהּ, מקור מושחת זהו רצון רע שנובע ממידות רעות, רגשות שליליים ודמיונות שווא. אין עניינו לתקן משהו בעולם, להאיר את המציאות, ומשום כך הוא מגדיל את הרוע בעולם ובאדם. פעולה שלילית מייצרת ערכים שליליים – כאשר נעשית פעולה שלילית שנובעת מציפייה להנאה, אם האדם הצליח להשיג בזכותה את ההנאה המצופה, מתגברת הפעולה השלילית; ולפעמים גם אם האדם לא הצליח להשיג את ההנאה, חוסר הסיפוק מעורר כעס ואכזבה וממילא גורם לפעולות שליליות נוספות. כך הולך ומתרחב גבול הרשעה. מהפסוק "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלוֹהִים" (קהלת ז, יד) לומדים המקובלים שכפי שיש תחום של קדושה במציאות, יש לעומתו גם תחום של רִשעה, הטומאה.[80] אמנם, פעולה ממשית נעשית בהוויה החומרית, אך היא אינה ניתקת מכל הרמות הרוחניות שקדמו לה. ממילא, כשם שפעולה טובה מוסיפה כוח בתחום של הקדושה, פעולה שלילית נותנת כוח לסטרא אחרא, לצד האחר – לתחום של הרשעה.
כמובן, הדברים לא מסתיימים בכך. שהרי אילו הקדושה והטומאה היו שתי ישויות נפרדות באופן מהותי ומוחלט, שתי רשויות שאדם צריך לבחור למי מהן הוא נותן את כוחו, הייתה זו בעיה תיאולוגית – היו עלולים לחשוב בפשטנות שיש שני מלכים, טוב ורע, המתחרים ביניהם. וכמובן, אין הדבר כך, ההוויה בשורשה אחדותית, והודות לכך גם אם אדם החליט לבחור בדרך הטומאה, תמיד כוח התשובה עומד לימינו להושיע אותו. חז"ל אומרים שתשובה קדמה לעולם – קדמה למציאות הסתמית שיכולה לקבל משמעויות טובות יותר או פחות; את אותו ענף של עץ אפשר לעשות גם מדף לספרי חכמה וגם כלי רצח. מכיוון שהתשובה קדמה לסתמיות זו ואינה נובעת ממנה, יש בכוחה גם לשנות את המציאות ולעקור את הרוע. הטומאה יכולה לגרום לנפש להיכרת ממקורה, להגיע למקומות עמוקים בתוכיות הרוח היוצרת אותה ולפגום בהם, אך בנשמה, הנשגבה יותר מהרוח – הטומאה לא יכולה לפגוע. לפעמים מגיעים למסקנה, אחרי שבודקים את כל האפשרויות האחרות, שעבור גופו של אדם שהשחית את דרכו במעשים רעים אין תקנה אלא בשבירתו – בעונש מוות. אך הנשמה תמיד נותרת מעבר לכך, ממעל לעונשי הגוף; היא לעולם לא תישחת, ולכן גם בחטאים חמורים ביותר יש אפשרות לתשובה.
לעיתים גם בחיי האדם בעולם הזה הוא יכול לחוש שרחק מנשמתו, שיצר פער גדול בין מעשיו לבין האידאל העליון שלו. ההשחתה של נפשו ורוחו פוגמת את יחסיו עם כל סביבתו, חבריו ואף בני משפחתו. אצל רשעים גדולים יש גם סבל תמידי של חשדנות ופחדים אפילו מידידים טובים שלהם, אין להם שלווה והנאה פשוטה מן המציאות, מנשימת אוויר צח וריח עדין של פרח. לכן אנשים כאלה לפעמים אפילו מַצדיקים את מעשיהם הרעים, ואינם מבינים שסבלם הגדול נובע מכך שהם בעצמם גורמים סבל לסביבתם. כך החטאים מדברים בנשמה, מכים גלים ומקרינים על כל חייו של האדם, ההשחתה המעשית חודרת עמוק לנפשו ורוחו. לכן כוחה הגדול של התשובה לרפא את החטאים ותוצאותיהם הוא סגולה מופלאה, שאמנם יכולה להיות קשה מאוד למימוש ומחייבת חשבון נפש עמוק, חרטה ונכונות לוותר על דברים רבים; אך אם האדם עובר את כל אלו הוא יכול לרפא את נפשו שהושחתה בגלל הפעולה הרעה שעשה, עַד אֲשֶׁר יַעַקְרָהּ מִמְּקוֹרָהּ הָאִישׁ הַשַּׁלִּיט עַל מַעֲשָׂיו וְעַל רְצוֹנוֹ בַּכֹּחַ הַגָּדוֹל שֶׁל תְּשׁוּבָה, יעקור את הפעולה הרעה ממקורה המושחת, בזכות הקשר הטרום־הוויתי שלו למקור ההוויה, היוצר בעולם 'אור חוזר'; בזכות היות האדם צלם אלוהים שבאפשרותו להצטרף למגמה האלוהית, ולא רק יצור כמו שאר יצורי ההוויה שמסתגל לסביבה ונפעל ממנה בלבד, אך לא פועל בה.
שֶׁאָז, בְּהִתְעַלּוּתָהּ בְּיִחוּד לְמִדַּת הָאַהֲבָה, תִּקְבַּע אֶת מְדוֹרָהּ בְּעֹמֶק הַטּוֹב. וכדברי חז"ל, שלעומת תשובה מיראה, בה זדונות רק נעשים לשגגות, תשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות.[81] אהבה היא היחס האלוהי הבסיסי למציאות, בשונה מיחסם של יצורי הבריאה למציאות. בחיי האדם יש ממד מרכזי של הכרח ביחס למציאות – "על כרחך אתה נוצר" (אבות ד, כב), אולם אצל אלוהים לא היה הכרח לברוא את העולם. ממילא אצלו היחס לעולם הינו מתוך בחירה חופשית ורצון – אהבה.
לאהבה פנים שונות, לפעמים היא מזקיקה תוכחה, לפעמים עונש והסתר פנים, אך בסופו של דבר הכל בא ממנה. לכן תשובה מאהבה היא כמו הצטרפות לעמדה האלוהית כלפי המציאות, בריאה מחודשת של העולם. בתשובה מיראה זדונות נעשים רק לשגגות, משום שהאדם עדיין במסגרת היחס הרגיל לעולם, בו יש ממד של הכרח. לעומת זאת, תשובה מאהבה מהפכת את הזדונות לזכויות על ידי עבודה רוחנית גדולה, משום שהיא יותר כוללת, מתייחסת לשורש המעשה ומתקנת ומאירה גם את אותם דברים שלא הושחתו. בתשובה מאהבה כל האישיות משתנה. האדם כאילו בורא את עצמו מחדש. ממילא, הפעולה הרעה תקבע את משכנה בעומק הטוב במקום בעומק הרע, אחרי שהזדונות נעשו לזכויות. כאשר דבר סתמי יצא לרוע, הושחת – אפשר לזרוק אותו, לסלוד ולהתרחק, אבל אם מעמיקים ליסוד המציאות, מוצאים שימוש טוב ונכון גם לאותו כוח סתמי שהושחת. כך הפעולה הרעה שהפכה לטובה תשוב וְתַכֶּה אֶת הַגַּלִּים מִמַּטָּה לְמַעְלָה, כְּהִלְכוֹת הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת לְטוֹבָה. וככל שהתשובה תהיה מתוך תודעה יותר עמוקה ועוררות יותר חזקה של הרצון לטובה, כך היא תהיה יותר כוללת ובונה עולם, בונה את האישיות המסוימת שעשתה את התשובה, מאירה את העולם בכללו ומרחיבה את תחום הקדושה בעולם.
