בפסקה זו דן הרב קוק בשאלה מוסרית כבדת משקל: היחס הנכון לפער שקיים בעולם, בין אמצעים לבין מטרות. מטרות חשובות מושגות פעמים רבות רק בדרכים קשות וכואבות. זהו מצב שמעורר שאלה מוסרית – מדוע צריך להצטער כדי להשיג מטרה ראויה? הרב קוק מבאר על פי דברי חז"ל שזו תוצאה טבעית של פגם שמובנה בהוויה מראשית בריאתה. לא ניתן לתקן את הפגם על ידי ניסיון לדלג מעל האמצעים ולבטל אותם, אלא דווקא על ידי מציאת ערכם של האמצעים בעצמם, ולא רק כמכשירים למטרות.
חז"ל מתארים במדרש, כי לפי הציווי המקורי שציווה הקב"ה את האדמה, רָאוּי הָיָה טַעַם הָעֵץ לִהְיוֹת גַּם הוּא כְּטַעַם פִּרְיוֹ. הקב"ה ציווה על האדמה שטעמם של העצים שתצמיח יהיה כטעם פירותיהם, אולם האדמה עברה על הציווי והצמיחה עצים שטעמם אינו כטעם פירותיהם.[82] הרב קוק מסביר שמדרש זה הוא משל לפער הקיים בעולם בין האמצעים למטרה: כָּל הָאֶמְצָעִים הַמַּחֲזִיקִים אֵיזוֹ מְגַמָּה רוּחָנִית גְּבוֹהָה כְּלָלִית רְאוּיִים הָיוּ לִהְיוֹת מוּחָשִׁים בְּחוּשׁ נִשְׁמָתִי בְּאוֹתוֹ הַגֹּבַהּ וְהַנֹּעַם, שֶׁעֶצֶם הַמְּגַמָּה מֻרְגֶּשֶׁת בּוֹ כְּשֶׁאָנוּ מְצַיְּרִים אוֹתָהּ. ראוי היה שבכל סוג של מאמץ למען מטרה עליונה תהיה מורגשת נעימוּת כפי שיש בתכליתו של אותו מאמץ; שהאמצעים למימוש המטרות יהיו משמחים כמו המטרה עצמה. ובייחוד מְגַמָּה רוּחָנִית גְּבוֹהָה כְּלָלִית, היינו מצפים שהדרך אליה תהיה מלאת חוויות חיוביות. אך פעמים רבות מטרה נעלה מושגת רק באמצעים טכניים ואפורים, או אף בדרכים קשות וכואבות. אדם שרוצה להגיע למעלות נשגבות של דבקות בה' צריך להשקיע מאמצים רבים בלימוד תורה מעמיק, לעמול בתמידות על תיקון מידותיו ועל יחסו לזולת, והרשימה עוד ארוכה. הדרך למטרה הנכספת רצופה קשיים והתמודדויות. ישנם מוסדות לימוד ששוכנים במבנים מרשימים, מוקפים בגינות וכרי דשא, שגורמים לרוחב דעת וחשק ללמוד; אך העבודה הקשה שלאחר מכן, העיון המתיש והממושך בספרים, עלול לפוגג את כל הרושם.
אמנם, למאמץ כזה שבו אין עייפות ושעמום אלא שמחה ועונג כפי שיש במטרה שלו, יש דוגמא גם במציאות כיום: אוהבים שקונים מתנות, כותבים מכתבים זה לזה ומשקיעים מחשבה כיצד להביע את חיבתם, נהנים מהאמצעים כמו מן המטרה עצמה. אפילו בגעגועים ובציפייה לקראת פגישותיהם יש מתיקות מיוחדת העוטפת את מרירות ההמתנה. בדומה לכך, יש אנשים שנהנים מעבודתם בעצמה, עד שהיו מוכנים לבצע אותה גם ללא שכר. אשרי אדם שאוהב את העיסוק ממנו הוא מתפרנס, שתהליך העבודה מספק אותו לא פחות מתוצאות העבודה והמשכורת שהוא מקבל עליה. אך מציאות כזו בה טעם העץ הוא כטעם פריו איננה תופעה נרחבת, ואיננה מאפיינת את החיים בכללם. זוהי בעיה מוסרית שיש לברר את שורשיה – מדוע אפשר להשיג מטרה ראויה רק בדרך קשה, והאם אפשר לתקן בעיה זו.
הרב קוק מציין שלושה גורמים שהביאו לפער שבין האמצעים למטרות: טֶבַע הָאָרֶץ, הִתְנוֹדְדוּת הַחַיִּים, וְלֵאוּת הָרוּחָנִיּוּת כְּשֶׁהִיא נִסְגֶּרֶת בְּמַסְגֵּר הַגּוּפָנִיּוּת, גָּרַם שֶׁרַק טַעֲמוֹ שֶׁל הַפְּרִי, שֶׁל הַמְּגַמָּה הָאַחֲרוֹנָה, הָאִידֵאָל הָרָאשִׁי, מֻרְגָּשׁ הוּא בְּנָעֳמוֹ וַהֲדָרוֹ. בריאת העולם שהפרידה בין הבריאה לבורא, גרמה לכך שהארץ מטבעה היא סופית ומוגבלת, שלא כמו הבורא האינסופי. זהו טֶבַע הָאָרֶץ, וכשם שהבורא נסתר בבריאה, כך בתהליך ההשתלמות לא רואים את השלמות – ישנו פער בין מה שכבר קיים לְמה שמצפים שיתקיים, וממילא אין הנאה בקיים כפי שיש בראוי להתקיים. רוצה האדם לטפס למדרגות נשגבות, אך הגוף תובע את שלו ומביא לאכזבה ותסכול מן המאמצים הרבים. ובגלל טֶבַע הָאָרֶץ ממילא גם לא כל המצבים שווים, ישנם שלבי ביניים ומעברים בין שלב לשלב בחיים – זוהי הִתְנוֹדְדוּת הַחַיִּים, התנודה הקבועה שבין האמצעים והשלבים השונים, שגם נובעת מִטִּבְעה הגבולי של הבריאה. העולם המוגבל לא יכול לקבל את כל השפע האלוהי האינסופי בבת אחת, אלא במנות קצובות, אחרת הוא יתמוסס. משום כך קיימים שלבים בין מצב למצב. כל שלב שאליו שואפים להגיע, הופך להכנה לשלב הבא כאשר מגיעים אליו.
ישנו פתרון לשתי תכונות בעייתיות אלה – הרוחניות. האדם הראשון, על ידי רוחו וחופש הבחירה שלו, יכול היה לתקן את טבע הארץ וכך בהבנתו ושאיפתו גם לצרף זה לזה את השלבים השונים שגורמים להתנודדות החיים. אולם האדם חטא, נִלְאָה מקיום הציווי "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), ועבר על האיסור לאכול מעץ הדעת. זהו הגורם השלישי: לֵאוּת הָרוּחָנִיּוּת כְּשֶׁהִיא נִסְגֶּרֶת בְּמַסְגֵּר הַגּוּפָנִיּוּת. האדם לא עמד בפיתוי הנחש "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים" (בראשית ג, ה), הפיתוי לקפוץ מיד אל השלמות, אל המטרה האחרונה של הדבקות השלמה בבורא, מתוך מחשבה מוטעית שאינו צריך לעבור בדרך הארוכה של העבודה – להרבות את הטוב, והשמירה – לסור מרע. לֵאוּת היא עייפות, את הרוחניות שיכולה הייתה להתגבר על מסגרות הגוף, תקפה חולשה, והיא נכנעה לגופניות. הפיתוי גרם לאדם להכפיף את הרוח לגוף. לולא חטא, אדם היה זוכה שעמלו יהיה כמו "עמלו" של הבורא – יצירה ושכלול מתוך מציאות שלמה ומתוקנת, ולא תיקון פגמים, כפי שהאדם עושה כיום. אך כיוון שחָטָא, גרם לכך שהגבוליות התבלטה, הוא התקלל, ומאז ואילך – "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) ו"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז).
כל אלה הן הסיבות שגרמו שרק טעמו של הפרי נשאר, אֲבָל הָעֵצִים הַנּוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַפְּרִי, עִם כָּל נְחִיצוּתָם לְגִדּוּל הַפְּרִי, נִתְעַבּוּ וְנִתְגַּשְּׁמוּ וְאִבְּדוּ אֶת טַעֲמָם. האדם בחטאו גרם שמסגר הגופניות התגבר והגביר את הפער שבין האמצעים למטרה. חטאה של האדמה נמשך מאז לדורות, ולא נעצר בשלב זה כפי שהיה ראוי לו לולא החטא. יכול היה האדם להתגבר על פיתוי הנחש ובכך למנוע את התממשות קללת האדמה, אך כיוון שחטא – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז), ומאז בכל תחומי המציאות, האמצעים חסרים את קורת הרוח שיש במטרה.
זֶהוּ חֵטְא הָאָרֶץ, שֶׁבַּעֲבוּרוֹ נִתְקַלְּלָה כְּשֶׁנִּתְקַלֵּל גַּם הָאָדָם עַל חֶטְאוֹ. הרב קוק מדגיש שזהו חטא, יציאה מן הסדר הרגיל, משום שאז גם ניתן לתקן אותו ולחזור למצב הראוי. אפילו אם אדם התרגל לחטא עד שהוא נעשה לו כהיתר (עי' יומא פז, א), זהו לא הֶרְגל שנעשה טבע, באופן גמור; זו לא מציאות מוחלטת ונצחית, אלא היא תלויה ברצונו של האדם להתאזר בסגולת התשובה ולשוב ולתקן את החטא. לכן אחרי שהגדיר הרב קוק את המציאות הפגומה, בדרכו האופיינית מוצא הוא גם את העתיד הטוב והתקווה הגנוזה במציאות: וְכָל פְּגָם סוֹפוֹ לְתִּקוּן. כיוון שזהו פגם, מקרה בלבד, הרי שצריכה להיות לו רפואה. זה נוגד את טִבעה המקורי של המציאות וממילא מוכרח להיתקן, כדברי המהר"ל על הגלות, שכיוון שהיא יציאה מהסדר הטבעי של המציאות, היא ודאי תיפסק בשלב מסוים.[83] זו אינה אופטימיות סתמית, אלא היגיון פנימי הכרחי.
עַל כֵּן מֻבְטָחִים אָנוּ בְּבֵרוּר, שֶׁיָּבֹאוּ יָמִים שֶׁתָּשׁוּב הַבְּרִיאָה לְקַדְמוּתָהּ, שתשוב למדרגתה העליונה שקודם הקלקול, וְטַעַם הָעֵץ יִהְיֶה כְּטַעַם הַפְּרִי, כדברי חז"ל: "למה נאמר עֵץ פְּרִי? אלא מה פרי מאכל, אף העץ עתיד להיות מאכל" (ילקוט שמעוני בחוקותי תרע"ב), כִּי תָּשׁוּב הָאָרֶץ מֵחֶטְאָהּ. אותה תשובה יכולה לבוא בדרך נוחה וקלה או בדרך קשה של ייסורים נוראים, אך מכל מקום – היא תבוא ודאי.[84] הבטחה זו היא אינה התערבות חיצונית במציאות, אלא היא־היא המציאות עצמה. המציאות השואפת כל הזמן לתיקון תשוב לאותה מדרגה בה הייתה טרם חטא האדם הראשון, ועם ניסיון העבר תמשיך להתעלות ולהתפתח הלאה, מתוך שמחה בעצם המאמצים להתעלות. וְאָרְחוֹת הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים לֹא יִהְיוּ גּוֹרְמִים לָחֹץ בְּעַד הַנֹּעַם שֶׁל הָאוֹר הָאִידֵאָלִי, הַנִּתְמָךְ בְּדַרְכּוֹ עַל יְדֵי אֶמְצָעִים הֲגוּנִים, הַמַּחֲזִיקִים אוֹתוֹ וּמוֹצִיאִים אוֹתוֹ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. הגוף ותביעותיו לא ייעלמו, אך גם לא יגרמו לאדם להיכנע לפיתוי לקצר את הדרך, בניגוד למגמה האלוהית שבעולם. "אין חכם כבעל הניסיון"; בניגוד לחכם שקרא ושנה, אך עדיין אין לו חסינות מפני טעות – בניסיון יש מן החסינות, הניסיון בן אלפי השנים של יגיעה ועצב ילמד את האדם שלא להיכנע ללאות, וכך הגופניות לא תכשיל אותו בדרך לאידאל. בדומה לכך, לצורך רפואי עושים חיסון לגוף, מחדירים אליו וירוס מוחלש, כך שאם יתקוף אותו וירוס אמיתי היא יוכל להתמודד איתו. מכוח הניסיון, האדם ימצא את הכוח להתמודד עם לאות הרוחניות באופן נכון, וממילא יוכל לחוש גם בעץ את טעם הפרי, גם באמצעים את מתיקות המטרה.
בניגוד לפיתוי הנחש, שהפקיע את ערכה של הדרך; שהרי אם אפשר להגיע ישר למטרה – לכאורה אין צורך באמצעים, הַתְּשׁוּבָה עַצְמָהּ, מַזְרֶמֶת אֶת הָרוּחַ הַפְּנִימִי, כלומר – משיבה את תוקפם של האמצעים, את חשיבות הדרך. התשובה מגלה באמצעים את משמעותם ומתיקותם, אֲשֶׁר נִטְבַּע בִּמְצוּלוֹת תְּהוֹם שֶׁל הַהֶעְדֵּר על ידי החטא. החטא גרם שאין רוח, הנאה ורצון באמצעים, "הטביע" את הרוח בהעדר בכך שהכריז שהיא לא קיימת, שאין ערך לדרך, שהרי אפשר להסתפק באכילה מן הפרי ומיד לזכות במציאות הנכספת: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים" (בראשית ג, ה). זהו הֵפֶךְ הַמְּגַמָּה הָאִידֵאָלִית, שהייתה צריכה להיות לולא חטא האדם – האדם היה צריך לתקן את חטא האדמה ולהשיב את טעם העץ להיות כטעם הפרי.
הרב קוק מוסיף ומסביר כיצד התשובה מחזירה את ערכם של האמצעים: עַל יְדֵי נְתִינַת רֶוַח לְרוּחַ הַצֶּדֶק שֶׁנִּתַּן בַּתְּחִלָּה בְּמוּעָקָה. המועקה היא תחושת הפער שבין המכשירים לבין המטרה. יש צדק בטענה על חוסר המוסריות בכך שאין במכשירים את אותה שמחה שיש במטרה. לכן יש לתת לטענה זו רווח, מקום. רק מסקנתו של האדם הייתה מוטעית, כאשר בחר לעבור על הצו האלוהי ולאכול מן הפרי, וכך החמיץ את ההזדמנות לתקן את חטא האדמה וגורש מגן עדן. אולם מנגד, אם אותו הפער לא היה מפריע לו כלל, אילו היה נשאר אדיש למציאות זו וכך נמנע מאכילת הפרי – גם בכך היה חטא. שני סוגים של עצלות ישנם: האחד הוא אדישות, והשני, בו נכשל האדם, הוא ניסיון לעשות קיצור דרך אסור. שניהם מגונים כי שניהם נובעים מעצלות, רק שהם מבטאים אותה באופנים שונים. לכן צריך לתת מקום לתחושת המועקה, שאיפת הצדק האידאלית חשובה מאוד ויש לבטא אותה, אלא שיש לעשות זאת באופן הנכון. כמו בכל תשובה, חלק חשוב מן התשובה הוא הבירור של יסוד המועקה, לגלות מהו בדיוק היסוד הטוב שגרם לרצונו של האדם בחטא.
כאשר יתברר יסוד הצדק שבהתמרמרות על חוסר הטעם שבמכשירים, התשובה תִּתֵּן עֹז לָרוּחַ הָאִידֵאָלִי לַחְדֹּר בְּתָקְפּוֹ גַּם בְּחֶלְקֵי כָּל הַמַּכְשִׁירִים הָרַבִּים, וּמִכֻּלָּם יֻטְעַם טַעֲמוֹ שֶׁל הַזִּיו הַמְּגַמָּתִי. כאשר אדם יכיר בחשיבות הדרך, ויחפש דרכים נכונות להשיב את הצדק למציאות – הוא ממילא יחוש בטעם המטרה כבר בשלב האמצעים. בתחילה חושב האדם כי המכשירים מיותרים, ולכן הם חסרי טעם בעיניו. אך על ידי התשובה והבירור המגלים לו את חשיבותם של המכשירים עצמם, של ההשתלמות בפני עצמה ולא רק כהכנה לשלמות – יעסוק בהם בשמחה ושאר־רוח כפי שמרגישים במטרה. הרִנה שבקצירה תהיה גם בזריעה ובחרישה, כי העובד יכיר בערכה של העבודה. וְלֹא יִשָּׂא עוֹד הָאָדָם חֶרְפַּת הָעַצְלוּת בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים. עצלות היא עייפות נפשית שנובעת מתפיסת החיים כמסגר, בית כלא המכריח לעבוד עבודות סיזיפיות, ולא כשדה הממתין לעיבוד ופיתוח. כאשר רואים את החיים מהזווית הנכונה אין פיתוי לדלג מעל הדרך והמכשירים, כי כבר בהם מרגישים בטעמה של המגמה העליונה.[85] אדם חסר ביטחון שמטפס על הר, בכל משך הטיפוס מפנה את מבטו בדאגה אילך ואילך לפני כל צעד חדש, ומכיוון שהוא מלא בחששות אינו נהנה כלל מהטיפוס. גם אם יאמין שבסוף יגיע לנוף המרהיב שבפסגה, כל הדרך למעלה תהיה מלאה בתחושות פחד וקושי. אך אם יכיר בחשיבות שבעצם הטיפוס, בערכו של המאמץ כשלעצמו, בכושר הגופני או בהזדמנות לשוחח עם חבריו המטפסים איתו אל הפסגה – יוכל ליהנות מכל צעד שיעשה ולהיות מלא טעם וחדווה לכל אורך הדרך הקשה למעלה.
החיים רצופים מכשירים, הכנות לקראת מטרות, כך שטעמן של המטרות עלול להיות מורגש רק לעיתים רחוקות. הצדיקים זוכים לטעום כבר במכשירים את טעמן של המטרות, ולכן הם חרוצים – חריצות באה לאדם כאשר הוא שמח באמצעים, כאשר הוא רואה ערך גם בתהליך עצמו ולא רק בתוצאתו. או־אז, עצם ההתקדמות ממלאה את האדם בשמחה ויוצרת בו חריצות. האדם בחטאו הוציא את השכינה מחייו, מן הדרך, ולכן אין באמצעים שבחייו את אותה הנאה שיש במטרות (עי' זֹהר ח"א נג, ב); אם יחזיר את השכינה לחייו, אם ידע להבחין בערך שקיים גם באמצעים – יחוש גם בהם קורת רוח. הדבר תלוי במבטו הסובייקטיבי, בפרשנותו למציאות. כך הוא מתקן את חטאו של אדם הראשון בזעיר אנפין, בחייו האישיים. את זאת מביאה התשובה המבררת את היסוד שגרם לחטא, והופכת אותו לכוח ממריץ לחפש את התיקון ולממשו.
