התשובה איננה קיימת רק בתחום הכרתו האישית של האדם, אלא גם בהוויה הממשית, בחלק שכבר ניתק מן האדם ונעשה למציאות אובייקטיבית. אמנם את הנעשה אין להשיב, ולכן נדמה שנחלתה של התשובה היא רק מעתה ולהבא; אך לאמתו של דבר יש קשר עמוק בין שאיפותיו הכלליות של האדם למעשים שעשה בעבר ולמציאות האובייקטיבית, ומשום כך, בכוח התשובה לפעול גם על העבר. ההוויה עצמה איננה סטטית, דוממת לחלוטין, אלא מגיבה לפעולות האדם ורצונו, ולכן הוא יכול להעניק גם לעבר ערך וצביון מסוים.
בפסקה זו הרב קוק קושר שלושה עקרונות זה בזה. הראשון: הקשר שבין הַהֲוָיָה, כלומר – המציאות הממשית, לבין הַמַּעֲשֶׂה הַבְּחִירִי שֶׁל הָאָדָם, שיקול הדעת שלו ביחס למציאות נתונה המוליד את פעולותיו השונות, שבראשו – רְצוֹנוֹ הַקָּבוּעַ. לא רצון מזדמן, המתחלף עם התחלפות התנאים החיצוניים של המציאות, אלא קו האופי הכללי של האדם. סוג אישיותו, תכונותיו, שאיפותיו ודרכו המסוימת. מתוך הרצון הקבוע מתחדשים מעת לעת רצונות מקריים רבים בהתאם לנתוני המציאות החיצונית. שלושת אלה, הִנָּם שַׁלְשֶׁלֶת אַחַת גְּדוֹלָה, שֶׁמֵּעוֹלָם אֵינָם נִתָּקִים אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ. אף שהם תחומים שונים המובחנים זה מזה, יש רצף ואינטראקציה ביניהם, אחדות הכוללת את שלושתם. האדם הוא חלק מן ההוויה ומעשיו הבחיריים אינם מנותקים מרצונו הקבוע. וכמו מבנה של שכבות העוטפות זו את זו: ההוויה היא המעטפת חיצונית, בתוכה המעשה הבחירי, והפנימי ביותר – הרצון הקבוע, כאשר המעשה הבחירי הוא תוצר המיזוג שבין נתונים מזדמנים לרצון הקבוע.
כעת הרב קוק עובר לעיקרון השני: חֵפֶץ הָאָדָם קָשׁוּר בְּמַעֲשָׂיו. רצונו הקבוע של האדם קשור גם במעשים שכבר נעשו בעבר, שאינם תחת ידו ואין באפשרותו לעצב אותם. מבחינה מסוימת אפשר לדמות את הדבר לקשר שבין האלוהים שיצר את האדם והפיח בו נשמה בעבר, לבין האדם בהווה; הרצון האלוהי ממשיך את הקשר ביניהם בכך שממשיך לקיים ולהחיות את הבריאה. כך, בזעיר אנפין, אדם שעשה פעולה כלשהי ממשיך להפיח בה חיים על ידי רצונו בה: גַּם הַמַּעֲשִׂים שֶׁל הֶעָבָר אֵינָם נִתָּקִים מִמַּהוּת הַחַיִּים וְהַחֵפֶץ בִּמְקוֹרוֹ. בניגוד לחיי ההווה המשתנים וחולפים כהרף עין, מהות החיים אינה משתנה. לכן על אף שהעבר הולך ומתרחק מן ההווה, וככל שחולף הזמן הוא שוקע ונעלם בתהום הנשייה – במהות החיים העבר אינו נעלם, אלא מהווה בסיס חי שאליו מצטרפים ההווה והעתיד. מבחינה רוחנית זהו הזיכרון שמשפיע על הבחירה, משכלל ומזכך את הרצון הקבוע, ואף מבחינה גשמית העבר לא נעלם אלא משאיר עקבותיו בנוף, פעולה שנעשתה משאירה אחריה את תוצאותיה. ככל שהרצון הקבוע יותר עוצמתי ונעלה, כך הוא יותר קיים ומדריך את האדם באופנים שונים. כל המעשים המורכבים מרצונות זמניים הנולדים מתנאי המציאות, ומן הרצון הקבוע שמתגלה ברצונות הזמניים – אינם נעלמים לגמרי, אלא משפיעים על האדם ויכולים גם להיות מושפעים ממנו.
מכאן מסיק הרב קוק: כֵּיוָן שֶׁאֵין דָּבָר מִתְנַתֵּק לְגַמְרֵי, יֵשׁ בְּיַד הַחֵפֶץ לְהַטְבִּיעַ צִבְיוֹן מְיֻחָד גַּם עַל הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָבְרוּ. גם למעשים שכבר נעשו ניתן לתת משמעות אחרת על ידי התבוננות מחודשת, לשנות את משקלם ואף להפוך אותם מאבן נגף וקושי למקור של עוצמה וחיות. זה לא תמיד קל, אך הקשר שנותר בין המעשים לרצון מאפשר לאדם להפוך מעשה רע להטבה והארה. אדם שפגע בזולתו, ושב וחושב על פגיעה זו ומתחרט – כיוון שעל ידי הפגיעה נוצרה זיקה בינו לבין האדם שנפגע, הוא יכול לגשת אליו ולשוחח איתו, לפייס ולפצות, וכך להפוך את משמעות המעשה ההוא מפגיעה וריחוק לחיבור וקרבה, ליצירת קשר חדש או העמקת קשר ישן. כך רצונו הקבוע ממשיך להשפיע ולתקן את המציאות, לשנות את העבר ולקדם את ההווה.
וְזֶהוּ סוֹד הַתְּשׁוּבָה, שֶׁבָּרָא אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא קֹדֶם שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם. כְּלוֹמַר: הִרְחִיב אֶת כֹּחַ הַיְצִירָה הַנַּפְשִׁית הָרוּחָנִית בּיִחוּשָׂהּ אֶל הַמַּעֲשִׂים וְהַהֲוָיָה, עַד שֶׁתִּהְיֶה תּוֹפֶסֶת בִּרְשׁוּתָהּ גַּם אֶת הֶעָבָר. קדימות התשובה לַעולם מלמדת על מעלתה וכוחה, שהם למעלה מן העולם (עי' פסחים נד, א). תנאי המציאות החומרית אינם קובעים את המציאות הרוחנית, ולכן אינם מגבילים את פעולת התשובה. אף שלא ניתן לבטל למפרע מכה שפגעה באדם, אפשר לעשות כל מה שמעבר לכך. מכיוון שהתשובה קדמה לעולם היא גם עומדת למעלה מכל תנאי ההכרח שבעולם, גם הכרח של זמן ומקום. לכן מבחינת התשובה אין עבר, אלא הכל הווה; העולם לא רק נברא לפני אלפי שנים, אלא כל רגע ורגע גם עומד להיברא. מבחינה זו, כל עניינה של בריאת העולם הוא ליצור מסגרת ובסיס שבהם יוכל האדם לממש את רעיון התשובה ברצונו החופשי, ולקרב את העולם ואת עצמו לאלוהים.
הנחת היסוד הפילוסופית, ההיסטורית והסוציולוגית בהגותו של קרל מרקס, היא שהסביבה מעצבת את התודעה, את הכוח הנפשי (ראו לעיל פרק ד, 24). אדם חי במציאות נתונה ופועל באופן שיתאים לה, מעמדו הכלכלי והחברתי מכתיב את תפיסת עולמו ושאיפותיו. כאן הרב קוק מציג עמדה בדיוק הפוכה: המציאות אמנם חשובה ויש לה תוקף ומשמעות רבה, משום שהיא הזירה שבה האדם צריך לעבוד ולגלות את סגולותיו, אך מבחינת המשקל הרוחני היא למטה מתפיסת העולם והשאיפות; היא דווקא זו שמשתנה על פי הכרתו ורצונו של האדם. כך גם העבר האובייקטיבי – מבחינה חומרית אי־אפשר לשנות אותו, אך ניתן לשנות את היחס למעשים שנעשו בו, ליצור משמעות חדשה, שהיא הדבר הקובע באמת. ואפילו בתפיסת העולם החומרנית של מרקס, בסופו של דבר גם הוא מוכרח להודות ששאיפות האדם והעמקתו בחוקי הטבע הן שאפשרו לו לגבור על המגבלות שבהוויה, לצלול במעמקי הים כמו דג ולעוף בגבהי השחקים כציפור, ובכך התודעה גברה על תנאי המציאות הרגילים – גם אם המציאות היא זו שהכתיבה את תודעתו.
כיום אנו עדים למאמצים שונים באנושות לנסות ולשוב בתשובה מבחינה אקולוגית – לתקן נזקים שהאדם יצר בכדור הארץ. לא רק לעצור את המשך הפגיעה בסביבה, אלא גם להחזיר את המצב לקדמותו על ידי צמצום פעולות שמזיקות לסביבה, נטיעת עצים וכדומה. לצורך שינוי זה יש להשתמש דווקא בכלים שנוצרו תוך פגיעה בסביבה, אך השתכללו במידה כזו שכיום הם יכולים לשנות את משקלם ומשמעותם. כל זה נעשה מתוך הפעלת הרצון, התבונה והתודעה המוסרית, שאינם מותנים על ידי ההוויה, כי הרוח היא זו שמעצבת את ההוויה. בגלל שמשתנה היחס כלפי ההוויה, משתנים גם הדברים בהוויה עצמה. מי שיאמר את המילה האחרונה זו דווקא הרוח, דווקא הכוח שקדם לעולם ולכן אינו מוכתב ומוגבל על ידי העולם.
העיקרון השלישי בפסקה מושתת על שני העקרונות שקדמו לו: כיוון שיש קשר בין הרצון למציאות ולמעשים השונים, עד כדי היכולת לשנות את משמעותם, אפשר גם לשנות את הרע לטוב: הַפְּעֻלָּה הָרָעָה הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּלְגֶּלֶת, מְסַבֶּבֶת כִּעוּר וָרַע, הֶפְסֵד וְכִלָּיוֹן. פגיעה באדם למשל, יוצרת כעס ופחד, הנפגע עלול להתרחק מהחברה, לנקום, לפגוע באחרים או לאבד את ביטחונו העצמי. וכך בכל פעולה שלילית, ישנן גם השלכות שליליות היוצרות גלים של רוע. אך כל זה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִטְבִּיעַ הָרָצוֹן עָלֶיהָ צִבְיוֹן חָדָשׁ. הניסיון לתיקון, לסליחה ולפיצוי, משיב לנפגע חלק מהאמון, הביטחון והטוּב שאבדו לו. וכיוון שעצם הניסיון הוא מעשה טוב, "מידה טובה מרובה" (סוטה יא, א), וממילא אותה הפעולה כבר גורמת לטוב שיוצר גלים נוספים של הטבה – הִטְבִּיעַ עָלֶיהָ הָרָצוֹן צִבְיוֹן שֶׁל טוֹב, מְגַלְגֶּלֶת הִיא עַצְמָהּ טוֹב וְנֹעַם, במקום רגשות, מחשבות ומעשים קשים, מתהווים דברים חיוביים. חֶדְוַת ד' וְאוֹרוֹ. זו ההתייחדות עם ה', שמביאה לשמחה על הקרבה. כשנעשית תשובה והחושך הופך לאור, מתברר שהבריאה אינה נפרדת מן הבורא. בתשובה, האדם שחטא לא בורח לאלוהים וזונח את העולם שבו נכשל, אלא התשובה פועלת באותו המישור בו הוא קלקל – בעולם, ומתגלה שלא עזב אלוהים את הארץ. אותה פעולה שהסתירה את רצון הבורא, על ידי שינוי ההתייחסות אליה, שָבה ומשקפת את רצונו בבריאה.
הרצי"ה קוק היה אומר שזו סגולת ארץ ישראל, ההופכת חושך לאור וטמא לטהור, כפי שנאמר עליה: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, ח); הכלל ההלכתי הוא ש"היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור" (בכורות ז, ב), ואם כן, חלב ודבש שחכמים אמרו על פי המדע בזמנם, שמקורם הוא טמא – "דם נעכר ונעשה חלב" (נדה ט, א), ודבש המיוצר מדבורים שהן שרץ טמא – היו צריכים להיות טמאים ואסורים; ובכל זאת, הם כידוע כשרים וטהורים. בארץ ישראל ניתן לגלות את השורש הקדוש של כל דבר, אפילו אם בפועל הוא טמא ואסור. זו סגולת התשובה הנוגעת בייחוד לארץ ישראל, בה מתגלה ייחוד ה' על הבריאה כולה.
