בפסקה זו ניתן לראות מעין השלמה לדברים שכתב הרב קוק במאמרו 'הדור',[78] בו הוא מסביר שתופעת המרידה במסורת ישראל בתקופה המודרנית אינה בגלל גסותם של בני הדור או מידותיהם הנשחתות, אלא מבחינה מסוימת כתוצאה מגדולתם ומשאיפותיהם הנשגבות, שבני הדור אינם מוצאים את מקומן בתוך מערכת הערכים הדתית הרגילה והעתיקה.
למרות דברים אלו, כאן הרב קוק מציין שעצם ההשלמה עם היעדרו של ממד האמונה בחיים, של איזשהו יחס כלפי אלוהים בחיים האנושיים והתרבותיים, אֵינָהּ בָּאָה לָאָדָם כִּי אִם עַל יְדֵי שִׁקּוּעַ נוֹרָא בְּגַסּוּת הַחַיִּים הַחָמְרִיִּים. יכול להיות שהמניעים לנטישת המסורת יהיו גם מניעים נאצלים; שמערכות החיים הדתיות המקובלות באמת מציגות את המסורת באופן קטנוני, יבש ולא רלוונטי, וזה יוצר מבוכה והתנגדות – אך מצב זה ראוי שיביא לחיפוש יותר עמוק, לדרישה אמיצה יותר של התחדשות, ולא לוויתור על ממד האמונה בחיים.
בעידן החדש האנושות גילתה שהיא יכולה לפעול בעולם כרצונה, כמעט בחופש גמור, לשלוט בטבע על ידי הפיתוח המואץ של המדע, ולא רק להתגונן מפניו כפי שהיה לאורך ההיסטוריה. כאשר פנה האדם עם אותה תחושת עוצמה ויכולת כבירה אל המרחב הדתי המקובל, הגלוי, הוא לא מצא מענה. הדתיוּת הפשטנית מסבירה בטעות שאין חשיבות באותה שליטה על הטבע, בפיתוח המדע. ממילא הכל נגמר במוות, ועל כן אין לו לאדם אלא להפנות את כל מאמציו לתיקון המידות ולמלחמה ביצרו הרע. סגנון זה עומד בסתירה חריפה, שהיא גם סתירה מוסרית ונפשית, לתחושת העוצמה שיש לאדם המודרני. פיתוח המדע לכדי הרחבת מידת השליטה בטבע, הוא דווקא גילוי תכונה נוספת של צלם אלוהים שבאדם. האדם היוצר והבוחר נעשה דומה לאלוהיו בזעיר אנפין. אולם שִׁקּוּעַ בְּגַסּוּת הַחַיִּים הַחָמְרִיִּים הוא השיכרון שבתחושת העוצמה, היכולת לשנות את העולם ולרדות בו באופן נרחב הרבה יותר ממה שהיה בעבר. אלפי שנים האדם עמד כנוע מול מערכות הטבע, והדת פנתה אליו בשם ההיגיון – אם כבר הוא עבד לתופעות הטבע הכבירות, מוטב שיהיה עבד למי שברא אותן. התפתחות היכולת והשליטה בטבע, מבטלת לכאורה את ההיגיון שבתביעה הדתית. כך נמשך המצב תקופה מסוימת, עד אשר מתרגלים ורואים שהטבע האנושי לא השתנה כל כך, שעדיין האתגרים הרוחניים תובעים מהאדם שיתמודד עמהם באופן ראוי, ושהם מצריכים פתרון שאינו במסגרת הטכנולוגיה החומרית. אין לזלזל בחשיבותם של הישגי המדע המודרני, אך ערכם אינו גדול כפי שהאדם חשב בתחילה. מתוך צימאון נפשי, מצד אחד, והתפכחות מההתלהבות החומרנית, מצד שני, שבים אל מערכת יחסים נכונה יותר כלפי המושג האלוהי. מתברר שהמציאות עמוקה ומורכבת יותר מהרציונל היבש, והצד הרוחני שבאדם, תודעתו ושאיפותיו קובעים באופן נרחב מאוד את מצבו ואת יחסו לעצמו, לזולת ולמציאות.
הַפְּגָמִים הַמּוּסָרִיִּים, שֶׁהַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלָּהֶם הוּא הַנְּטִיָּה מֵהַמּוּסָר הַטִּבְעִי, הִנָּם גּוֹמְרִים אֶת פְּעֻלָּתָם עַל יְדֵי נְטִיָּה מֵהַמּוּסָר הָאֱלוֹהִי שֶׁל נְסִיגָה מֵהַדָּת. אחד מיסודותיו הנפשיים של האדם, הוא שאם לא ישמור על רמת טהרתו המוסרית מבחינת המוסר הטבעי, בסופו של דבר יגיע גם לנסיגה מהדת, נטייה מהמוסר האלוהי. יש כמובן פרקי ביניים, כאשר ישנה השחתה במוסר הטבעי, אך עדיין ציות לחוקי הדת. על זמנים אלו הייתה תוכחת הנביאים – "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי […] שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א, יא; כג) בזמנים אלו הקשר לאלוהים נעשה כמעין נתינת שוחד, כאילו אומר האדם לאלוהים, "אני אשמור שבת ואתה תעזור לי בפרנסה". ממילא יחס כזה מביא לעזיבת חוקי הדת כפי שנעזב המוסר הטבעי.
משום כך, הָעֲזִיבָה וְהַמְּרִידָה נֶגֶד מִצְווֹת ד' הִיא יְרִידָה מוּסָרִית נוֹרָאָה. למרידה במסורת קדמה הידרדרות מוסרית בתחום המוסר הטבעי. האידאליזם העמוק שהיה בדורו של הרב קוק, כפי שהוא מתאר במאמר 'הדור', לפעמים היה מקדש את האמצעים, מה שבפועל השחית את נפש האדם. השאיפות באמת היו נשגבות, היה רצון לתקן את העולם, אך לא השתמשו רק באמצעים כשרים עבור כך וגדרי המוסר נפרצו לגמרי.
זאב ז'בוטינסקי[79] מתאר בזיכרונותיו ויכוח שהיה לו עם ידיד, אדם שהשתייך לאחת המפלגות הסוציאליסטיות, באותן שנים של עזיבה המונית של המסורת. אותו ידיד אמר לז'בוטינסקי, שחשיבות המהפכה עולה על כל גדרי המוסר וצריך לעשות גם דברים נוראים עבורה, כולל מעשי רצח ושוד, ללא כל עכבה מוסרית. כשהבחין בהבעת פניו המסתייגת של ז'בוטינסקי ושאל מדוע אינו מסכים, השיב לו ז'בוטינסקי במילה אחת: "ככה!". לא בכל דבר צריך למצוא נימוק, יש דברים שהם אוטונומיה מוסרית.
יֵשׁ אֶפְשָׁרוּת שֶׁאֵיזֶה מֶשֶׁךְ זְמַן יִסְתַּבֵּךְ דּוֹר, בִּכְלָלוֹ אוֹ בַּחֲלָקָיו, בִּמְדִינוֹת וּבִמְחוֹזוֹת, בִּסְבַךְ עִוָּרוֹן מוּסָרִי כָּזֶה, עַד שֶׁלֹּא יָחוּשׁ כְּלָל אֶת הַיְרִידָה הַמּוּסָרִית שֶׁיֵּשׁ בַּעֲזִיבַת חֻקֵּי ד'. אֲבָל לֹא מִפְּנֵי זֶה יְאַבֵּד הַדָּבָר אֶת עֶרְכּוֹ, חוקי ה' אינם מאבדים את ערכם העצמי כאשר יש מקום שבו חושבים אותם למיותרים, משום שדברים בעלי ערך עצמי אינם מאבדים אותו בגלל סיבות חיצוניות. למדע, למשל, יש ערך רב למרות שאנשים רבים לא מבינים אותו ולא מעריכים אותו.
ניתן להשתית מערכות תרבות וקיום על בסיס המוסר הטבעי, ללא הישמעות לדבר ה', אך בשלב מסוים הדבר כבר לא יחזיק מעמד. מי שבשם ערכים ליברליים שמקובל להציג כערכי המוסר הטבעי, כמו חופש הדעות למשל – מרשה לעצמו לנהוג באופן שסותר את הצו האלוהי, בסופו של דבר יפגע גם בצו המצפון האנושי. העדינות והצניעות שדורשת ההלכה הן ערכים מוסריים. אם אנשים מרשים לעצמם להתהלך מעורטלים ברחובות, זו גם נטייה מהמוסר הטבעי, שכן בכל תחומי החיים: בעיצוב התא המשפחתי, בסגנון הדיבור, באכילה ובשתייה – יש תמיד דברים יותר מוצנעים. ואם פורצים את הגדר, גם אם לא ניתן להוכיח בפריצה זו נזק ברור כבגנבה ורצח, יש בכך חוסר מוסריות. נטיות אלה נובעות מסיבוך של ראייה מוסרית שאינה תקינה.
דוגמא לדברים אלה ניתן לראות בכינונה של ברית המועצות והתמוטטותה לאחר כמה עשרות שנים. ברית המועצות קמה על יסודותיו המוסריים של האידאל הקומוניסטי – רעיונות של שיתוף מלא, חלוקת רכוש שוויונית והשכלה לכל; אך מתוך אתאיזם מוחלט. ואכן, המוסר האנושי נפרץ שם בממדים מפלצתיים, ברציחה של עשרות מיליונים וכליאה של עשרות מיליונים נוספים במחנות עבודת כפייה. כעוצמת הריחוק מן האמונה, כך עוצמת העיוות המוסרי.
הַתְּשׁוּבָה הִיא תָּמִיד מֻכְרַחַת לָבוֹא וּלְהִתְגַּלּוֹת, כִּי הַמַּחֲלָה שֶׁל שִׁכְחַת הָעוֹלָם הָאֱלוֹהִי לֹא תּוּכַל לָקַחַת מַעֲמָד אֵיתָן בְּטֶבַע הָאָדָם. התרופה לירידה המוסרית במוסר הטבעי ובמוסר האלוהי היא גילוי מחודש של העצמיות, חזרה לטבעיות המקורית המגלה לאדם את הקשר לאלוהים שקיים בו באופן מובנה והכרחי. כאשר מגלים את העצמיות מגלים מה חסר, ופונים להביט אל העבר, לתהות מה היה שם שכעת אין. חוסר החיבור אל המוסר הטבעי – אותו איזון פנימי המגדיר צניעות, יושר ודיבור ראוי, ואל המוסר האלוהי – חיי תורה ומצוות, מעורר לתהליך של תשובה ברמות שונות.
בתקופת חייו של הרב קוק ניתן היה לראות שהמפנה הוא לכיוון ההפוך, עזיבת המסורת שבאה מתוך שיכרון תחושת החופש. כיום אנו רואים מפנה לכיוון אחר, יש בו הרבה עננים, הרבה מבוכה וחוסר פרופורציה, אך הוא מסמן תהליך של תשובה. ניתן להבחין שיש יותר מסורת בעם, יותר חיפוש אחר זהות, משמעות עמוקה ותכנים נשגבים. זהו תהליך שכל שלב בו יכול להיות מכעיס או מגוחך, אך בפועל מתרחש בירור רוחני שמגמתו התעלות.
דִּמְיוֹנָהּ כְּמַעְיָן נִרְפָּשׁ וְחוֹזֵר לִצְלִילוּתוֹ. אפשר בקלות להעכיר מעיין קטן, בוחשים בטיט שבקרקעיתו והמשקעים צפים מעלה. אולם מיד לאחר מכן המשקעים מתחילים לשקוע בחזרה. תמיד יש להבחין האם אנו עדים להתגברות הזוהמה או שהיא כבר במגמה של התנקות. ניתן היה להתרשם עמוקות מהקושי העצום, מהניכור והעזיבה הגוברים והולכים ביחס למסורת ישראל שהיו בזמן כתיבת דברים אלה, ולחשוב שאין עוד דרך תקווה לתשובה. התרבות הישראלית הייתה בשיא המבוכה והעיוורון. עד היום כמובן יש טענות רבות שחלקן צודקות, ומעת לעת מתעוררות בעיות קשות. אך נדמה שכעבור מאה שנה אנו יכולים לראות שדברים אלו של הרב קוק מתחילים להתגלות. בישראל ובעולם המערבי בכללו ישנו מפנה של התעוררות לבירורים אינטלקטואליים ורגשיים, ואף התנהגויות מעשיות של הכללת מנהגי המסורת בחיים. יש למצוא פתרונות לאותן הטענות המוצדקות שהופנו כנגד המסורת, לכן התהליך אינו פשוט, אך זהו טבעה של התרבות מאז ומעולם – התקדמות מתוך התנסות, בחינה ויצירת היענות לשאלות ואתגרים.
החזרה לצלילות היא תהליך מורכב שיכול להיות מאוד כואב, אך הוא הכרחי. את זה מבהיר כאן הרב קוק: התשובה מוכרחת לבוא מפני שהיא נובעת מהצורך העמוק ביותר שיש בנפש; הצורך לחיי מוסר, לטבעיות המוסר ולטבעיות היחס לאלוהים שמוסיפה נופך הכרחי למוסר, על גבי התובנות והתחושות הרגילות.
