פסקה זו שונה משאר הפסקאות בספר, בכך שעיקר העיסוק בה אינו בעניין התשובה, אלא ביראת חטא. התשובה מוזכרת כבדרך אגב, שכאשר יש סטייה מהמצב התקין של יראת חטא יש לתקן את המעוות ולשוב ולחזק עניין זה.
בתקופת חייו של הרב קוק, משבר החילון והניתוק מן המסגרות היהודיות המסורתיות היה בעיצומו. המשבר לא נותר בתחום האמונה ושמירה המסורת, אלא גרם גם להתבוללות נרחבת, כך שבנוסף לפגיעה במסורת, המשבר פגע גם בלאומיות הישראלית במידה רבה. אצל רבים, עזיבת הגלות הייתה כרוכה בעזיבת היהדות, כאשר רק בזכות היהדות יודעים שצריך לעזוב את הגלות. במקום חזרה לחיים טבעיים שהייתה צריכה להיות בשיבה לציון, התחוללה מהפכה של ניתוק ממקור הטבעיות. לכן משבר הניתוק מן הזהות היהודית הדאיג מאוד את המנהיגים הלאומיים משני הסוגים – גם את הרבנים וגם את אלה שלא ראו את עצמם קשורים לאמונת ישראל, כ'אחד־העם' (ראו לעיל ד, ה, 38) וחוגו.
בספר קהלת מוזכרת הנחת יסוד חשובה, בה נפתחת פסקה זו: "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי – אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט). רוב בני האדם הם ישרים והגונים ולא מעוניינים בחטא. חטא נעשה כאשר אדם נכנע לאיזה פיתוי או אילוץ, הגורם לו לבטא באופן לא נכון את רצונו הפנימי. יִרְאַת חֵטְא הַטִּבְעִית הִיא הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי הַבָּרִיא בְּיַחַס לַמּוּסָר הַכְּלָלִי, כלומר – המוסר הטבעי. זאת בניגוד ליראת עונש, שאף שהיא חלק מחייהם של אנשים רבים, היא אינה היסוד הראשי בחייהם; ובניגוד ליראת הרוממות, שעל מנת לזכות בה נדרשת עבודה רוחנית מסוימת, יִרְאַת חֵטְא היא יראה שיש באופן טבעי לרוב האנשים. כמעט כל אדם שיואשם בכך שעשה מעשה הנוגד את המוסר הטבעי, ייפגע או יכחיש זאת באופן אינסטינקטיבי. אף אחד לא מעוניין להרגיש חוטא. אותה יראת חטא הטבעית קיימת בישראל גם ביחס למצוות שבין אדם למקום, שבפשטות אינן חלק מן המוסר הטבעי: וְהִיא הַטֶּבַע הַיִּשְׂרְאֵלִי הַמְיֻחָד בְּיַחַשׂ לְכָל חֵטְא וְעָווֹן מִצַּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד); לישראל שנקראים קְהִלַּת יַעֲקֹב, ישנה מוֹרָשָׁה, התורה והמצוות שקיבלנו בהר סיני ועברו במסורת הדורות, כך שיראת חטא הטבעית אינה נוגעת רק למוסר הכללי, אלא גם לענייני התורה והמצוות. באופן טבעי, יהודי אמור לחוש חוסר נוחות לחטוא נגד המסורת הייחודית של עם ישראל, גם במצוות שאינו מבין את ערכן וטעמן, משום שהתורה היא ירושה שעברה אליו, וכפי שאדם צריך לכבד את סבא שלו – לא רק מפני שהוא אדם מבוגר שראוי לכבד, אלא בגלל הייחוס המשפחתי שלו אליו. כשם שאם אותו אדם יזלזל בסבו, הוא מזלזל בחלק מזהותו האישית, כך גם אם ישראל אינם נאמנים לתורה ולמסורת, הם מאבדים את זהותם.
לפני שהחל משבר החילון, עדיין רובם הגדול של היהודים היה קשור לאורח החיים המסורתי. לא כל היהודים שמרו מצוות תמיד בקפדנות, אך לרובם הקשר לתורה ומצוות היה מרכזי וחשוב. ככלל, המסורת הייתה כה מוטמעת בטבעיוּת החיים של הקהילות היהודיות השונות, עד שהיה מוזר ומגונה בעיני יהודי לסטות מאורח החיים המקובל. היו כמובן יהודים שחטאו, אך זה לא היה בנינוחות כפי שזה כיום, אנשים הרגישו צורך להמציא לעצמם סיבות ותירוצים ממינים שונים ורק אז הרשו לעצמם לחטוא. כיום המצב שונה מאוד, ויהודים רבים כבר לא מרגישים צורך לתרץ. דבר זה גורם לנזק גדול; שלילת מאפיינים מרכזיים מהזהות היהודית יוצרת בעיות קשות, ונעשים משום כך ניסיונות מוזרים לייצר מאפיינים מלאכותיים חדשים לזהוּת, שפעמים רבות מגוחכים בעיני אחרים ואף בעיני מי שיוצר אותם. חלק ניכר מהבעיות הקיימות במדינת ישראל קשורות לניסיון ליצור זהות ישראלית שונה, שאינה קשורה לאורח החיים היהודי. אדם שהולך לתיאטרון 'הבימה' וחושב שבזה הוא מחזק את הזהות הישראלית שלו, ירגיש במוקדם או במאוחר שיש איזה פער בין פעולה זו לבין הזהות הישראלית העיקרית.
למרות המשבר הגדול, אפשר לתקן את הריחוק מהקשר הטבעי למסורת ישראל: וְאֵין טֶבַע זֶה חוֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל כִּי אִם עַל יְדֵי תַלְמוּד תּוֹרָה בְּהָמוֹן, תלמוד תורה אינו רק עניינו הפרטי של האדם שלומד, אלא נושא השייך להמון, ומתחלק לשני ממדים: תַּלְמוּד תּוֹרָה לְגַדֵּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁל קְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה לֶהָמוֹן הָרָחָב. ממד אחד, הוא הכשרת תלמידי חכמים לעיסוק יותר אינטנסיבי ועמוק בתורה. ממד שני, הוא תלמוד תורה באופן של קביעות עיתים לתורה לצבור הרחב, כך שיחזק את אורח החיים היהודי אצל אנשי מעשה אשר אינם מקדישים את רוב יומם לעיסוק בתורה. אי אפשר להסתפק רק באחת משתי מערכות אלו. מערכת הלימוד העיוני של היחידים המעמיקים ומערכת הלימוד הקצוב של הציבור הרחב, קשורות בקשר מחייב האחת בשנייה.
תלמוד תורה להמון עבר תמורות גדולות בזמן החדש. במשך הדורות בעבר, מצוות תלמוד תורה הייתה מצווה שבנסיבות החיים היה מאוד קשה לקיימה במשך זמן משמעותי בכל יום, משום שאדם רגיל היה נאלץ לעבוד במשך כל שעות היום כדי שיוכל להשיג מזון ושאר צרכי קיום בסיסיים עבור משפחתו. לכן רק בשבתות התאפשר זמן של תלמוד תורה להמון, שעיקרו היה בקריאת התורה, בדרשתו של הרב המקומי ובלימוד של הילדים. במאה וחמישים השנים האחרונות, בשל תמורות כלכליות וחברתיות בייחוד באירופה, נוסדו ישיבות – מסגרות ללימוד תורה מעמיק, אך לא על בסיס קהילתי. לשם כך היה נדרש מאמץ כלכלי עבור צרכי הקיום של תלמידי הישיבה שבאו מרחוק, וממילא גם מספר התלמידים שהיו יכולים לחיות על חשבון הישיבה היה מאוד מוגבל. כך נוצר פער בין ההמון לבין תלמידי החכמים; במבנה הקהילתי שקדם לישיבות, תלמידי החכמים למדו גם לפסוק הלכה, משום שחוו את האינטראקציה היומיומית שבין רב הקהילה לבין הציבור הרחב, ואילו מאז שנוסדו ישיבות במנותק מהקהילות, נוצר פער בין הלימוד לבין הפסיקה. מצד אחד, הישיבות הגדילו את כמות תלמידי החכמים, אך מצד שני, אותם תלמידי חכמים היו חסרי כישורים להועיל לקהילה כששבו אליה לאחר כמה שנות לימוד בישיבה, משום שלא למדו לפסוק הלכות מעשיות, אלא לעיין בדברי התורה באופן תיאורטי ומופשט. הקהילות מצִדן התקשו לפרנס אדם שאינו רב ודיין, אינו מועיל לכלל באופן ישיר, ומצד שני רוצה ללמוד תורה. בנסיבות אלה הלימוד הפך להיות מנותק מן המציאות הרגילה ונתפס כעיסוק לאנשים מיוחדים, שיש להם כישרון ופנאי לשעשועים אינטלקטואליים, שהם אמנם בעלי ערך, אך אינם משרתים את צרכי הקהילה הפשוטים. כך למרות שהתרבו הישיבות, ההשפעה וההקרנה על כלל העם הייתה פחות גדולה. בניגוד למצב שהתפתח, הרב קוק קורא כאן להגדלת תלמוד תורה להמון, שהוא המפתח להשבת הטבע הישראלי של יראת חטא על כנו.
הרב קוק עצמו היה אינטלקטואל מהסוג העליון ביותר ביחס לעשרות הדורות האחרונים, ועם זאת, כיהן גם כרבן של מספר קהילות שונות, והיה מחובר בכל נימי נפשו להוויית עמו ועולמו. מעבר לממד ההקרבה שהיה בחיבור ובעשייה לצרכי הקהילה (כפי שנהג להוסיף לחתימת שמו בחלק מאגרותיו: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש"), הבין הרב קוק את החשיבות והתועלת העצומה שבהקשבה לצרכי הצבור, המאתגרים אפילו בדברים שנדמים כפעוטי ערך, משום שאלו דברים שבעומקם נובעים משורשי הקיום המרכזיים ביותר.
מבחינה מסוימת, דברים אלה נוגעים למחלוקת שהייתה בהסתדרות הציונית בראשית קיומה, אודות ה"קולטורה", התרבות – האם ההסתדרות הציונית צריכה לעסוק בתרבות או שמא היא צריכה לעסוק רק בפתרון הפוליטי של היישוב היהודי בארץ. כפי שעולה מן הדברים כאן, הרב קוק היה בעד עיסוק בתרבות במסגרת ההסתדרות הציונית, מתוך הכרה בחשיבות הנחלת העיון הרוחני לכלל האוכלוסייה, כמובן בדגש על תלמוד תורה.
וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵיתָנוֹ לִחְיוֹת חַיִּים טִבְעִיִּים, כִּי אִם כְּשֶׁיָּשׁוּב לוֹ גַּם טִבְעוֹ הָרוּחָנִי בְּכָל מִלּוּאָיו. הרב קוק מדגיש את החזרה לחיים טבעיים משום שבכך הוא עונה לשיח מושגי שהיה בימיו: התנועה הלאומית בכללותה דיברה על חזרה למצב הטבעי, שכן הגלות היא מצב מוזר, לא טבעי. רוב העיסוקים היהודיים בגלות היו מלאכותיים, לא מחוברים לאדמה וללא יצירה. הרב קוק מקבל תפיסה זו בעיקרה, אך היא חסרה בעיניו: אין להסתפק בטבעיות הגשמית, בחיי טבע, ארץ ושפה, אף שגם הם חשובים, אלא יש לעסוק בשיבה אל הטבע הרוחני. חיים טבעיים מיוסדים על הכרת הטבע העצמי, והטבע הישראלי כולל את מורשת התורה, את מאפייני הזהות היהודית, שֶׁאֶחָד מֵהֶם, וְהַיּוֹתֵר חָזָק שֶׁבָּהֶם, הוּא זֶה הַטֶּבַע שֶׁל יִרְאַת הַחֵטְא, הַסִּלּוּד מִמֶּנּוּ, וּתְבִיעַת הַתְּשׁוּבָה הַקְּבוּעָה אִם נִזְדַּמֵּן חָלִילָה לְיָדוֹ אֵיזֶה דְבַר עֲבֵרָה וְעָווֹן. תחושת אי־נוחות כשסוטים מאורח החיים המקובל והמסורתי, סלידה מחטאים ונטייה טבעית לשוב בתשובה ולתקנם, מונחים בבסיס הטבע הישראלי.
וּבְהִתְגַּבְּרוּת כֹּחַ הַחַיִּים שֶׁבָּאֻמָּה, בְּהַקִּיפוֹ אֶת כָּל צְדָדָיו, כל הביטויים של חיי האומה – הצדדים הלאומיים, הרוחניים והאישיים של קיום תורה ומצוות, תִּפָּסֵק הַתְּסִיסָה הַמַּעֲכִירָה אֶת הַדַּעַת, כלומר – משבר החילון, הכפירה ההמונית שנגעה לכלל שאלת ההשתייכות לעם היהודי, וְהַמַּכְשִׁירִים הַלְּאֻמִּיִּים, כל מוסדות התרבות והשלטון, ההשכלה הגבוהה, החינוך, המשפט והאומנות – יָשׁוּבוּ כֻלָּם לְהִתְעַסֵּק גַּם כֵּן בִּדְבַר הַקְּבִיעוּת שֶׁל הַהַחֲזָרָה אֶל הַטִּבְעִיּוּת הַמּוּסָרִית הָעֲמֻקָּה וְהַמְּיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל, הכל יחזק את תרבות התורה, שֶׁהִיא מְדַקְדֶּקֶת כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה בֵּין אָסוּר לְמֻתָּר, כפי שאחד מדיני המלך הוא שעליו להקפיד שכל הזמן ספר תורה יהיה מונח בחיקו, על מנת שילמד בו (דברים יז, יט); הכהן בבית המקדש כמובן צריך לפעול לפי ההוראות ההלכתיות המדויקות; חכמי הסנהדרין מממשים את משפטי התורה, ויש נביא שמעצים את הקשר לאלוהות ומגלה את דברו לעם. וְכָל דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים יֻכְּרוּ לְמַהְלְכֵי חַיִּים עַצְמִיִּים – אז פרטי ההלכה והמוסר לא יֵרָאוּ מוזר, לא יתקבלו בכפייה, אלא מתוך אהבה והזדהות אישית כחלק חשוב ואהוב בחיים. וכשם שכל אב אוהב את ילדיו ולכן רוצה שיהיו מחונכים ויתנהגו כראוי, כך כל אב ירצה שגם הצד של פרטי ההלכה אצלם יהיה מדוקדק, מתוך אהבה ולא בכפייה. שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלַל לְחַיִּים לְאֻמִּיִּים רַעֲנַנִּים מִבַּלְעָדָם. חיים רעננים הם חיי יצירה מתוך הלאומיות וההזדהות עמה, בניגוד לניתוק מהמסורת, שיצר דלדול בתרבות הישראלית המקורית. ללא חיבור עמוק לזהות ולמורשת, סממנים לאומיים נחלשים; החיבור לארץ מתערער, טיפוח החזון והאמונה בו נחלשים, מוסד המשפחה מתפרק ואובדת האמונה בצדקת הקיום היהודי בארץ ישראל – מה שגורם להתפוררות השורות והיחלשות כוח העמידה מול האויבים. כל זה נוגע לתלמוד תורה בהמון, כחוויה כוללת המכוננת תרבות שמושתתת על ערכי המורשת העשירה שיכולה להחיות ולהדריך כל דור ודור.
