ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה

ו – מְצִיאוּתָהּ וּפְעֻלָּתָהּ הַפְּנִימִית שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בְּעִמְקֵי גִּנְזֵי הָאָדָם וְהָעוֹלָם וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל., פסקה ב

בתפיסה פשטנית, הרואה בתשובה תגובה לחטא אנושי מסוים, מחשבה שנייה שבאה אחרי כישלון או תחושה לא נוחה בנפש – התשובה היא עניין מקרי, כיוון שאלמלא העבירה גם לא הייתה תשובה. כמובן, מקרים אלו מצויים לרוב, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), ואף על פי כן, לפי תפיסה זו התשובה במהותה היא מזדמנת ואינה מוכרחת. ואילו בתפיסתו של הרב קוק התשובה במהותה היא כוח מכונן בעולם: בְּעֹמֶק הַהֲוָיָה שֶׁל הַחַיִּים הַמְּצִיאוּתִיִּים מֻנַּחַת הַתְּשׁוּבָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְמָה לָעוֹלָם, כדברי חז"ל (פסחים נד, א). אף כאשר בהוויה הגלויה לעין יש קלקולים גדולים, בעומקה של ההוויה מונחת התשובה כחוק שאינו משתנה. השאלה אם יתממש חוק זה, תלויה באדם. הנוכחות האלוהית קיימת באדם תמיד, גם אם הוא אינו מודע לה. התייחסות מודעת לכך וגילויה במעשים, הם תשובה, גם כשאינה באה אחרי חטא שאדם עשה או חיסרון שהוא מרגיש בנפשו, כפי שהתבגרות של ילד איננה תוצאה של חטא, אלא מעבר ממצב לא־מודע למצב מודע יותר. מהלך זה של התבגרות, שכולל לימוד והתפעלות, השתכללות והשתלמות, הוא מהלך של תשובה, כי התשובה ביסודה היא התקדמות אל מצב יותר טוב, גילוי של יותר מודעות, רגישות והתפתחות, גם אם המצב הקודם לא היה רע. לא אומרים לילד שלא להתבגר כי טוב לו בשלב זה של חייו. זהו טבעה של התשובה.

לכן הַתְּשׁוּבָה הִיא תָּמִיד שְׁרוּיָה בַלֵּב, ואינה נוצרת רק בעקבות חטאי האדם, שכן תיקון חטאים הוא רק אחת מהופעותיה של התשובה, ואינו טבעה העצמי. אֲפִלּוּ בְּעֵת הַחֵטְא עַצְמוֹ הַתְּשׁוּבָה גְּנוּזָה הִיא בַּנְּשָׁמָה, כי בכל מעשה של חטא ישנה תערובת של כוונות טובות ומעשים לא טובים. הכוונות הטובות הינן רצון להתפתח מעבר לקיים, להיות יותר מאושר, יותר חזק, עשיר או מכובד, ורק האמצעים שבהם האדם בוחר על מנת להגשים מטרות חיוביות אלו, אינם טובים. תמיד קיים באדם רצון לתשובה, כלומר – להתפתחות, ובגלל רוח שטות, טיפשות או פזיזות, הוא בוחר בדרכים לא טובות להגשימה במציאות. בחטאו הוא מכניס את עצמו להזיות ודמיונות שווא כאילו הוא מתקדם, ובכך הוא כורה לעצמו בור של כזב שקשה לחיות בו. וְהִיא שׁוֹלַחַת אֶת קַוֶיהָ, כל הזמן, בין בשעת החטא, בין לפניו ובין לאחריו. אלא שקודם החטא הם מתגלים ברצונו של האדם לפעול על מנת להשיג את אושרו, ולאחר החטא הֵם מִתְגַּלִּים ברצון לתקן את החטא, בְּעֵת שֶׁבָּא הַנֹּחַם הַקּוֹרֵא לִתְשׁוּבָה. אחרי התקף התאווה, כשהיצרים מתקררים, החרטה והבושה שיש לאדם כשהוא מכיר בכך שחטא – הם גילוי של אותה התשובה בלבוש אחר.

המציאות, מה שאנו מוצאים לפנינו בפועל, היא תולדה של התשתית הראשונית של ההוויה. משם באה התשובה, שהיא כוח ראשוני שקדם לעולם המצוי ודוחף אותו להשתלם ולהתפתח. ממילא, טֶרֶם שֶׁבָּא הַחֵטְא כְּבָר מוּכֶנֶת הַתְּשׁוּבָה מִמֶּנּוּ. החטא נולד מתוך מציאות מסוימת. התרבות והצרכים של האדם שהם המובילים לחטא, הם תוצאה של המציאות המשתנה, לעומת התשובה שהיא כוח המוליד את כל המציאויות. באופן דומה, לכל המחלות יש תרופות בטבע, אף שאיננו מכירים אותן עדיין. חולי הוא תוצאה של מציאות, של הרגלים מסוימים, תזונה, חיים חברתיים, אך לַכל יש תרופה. יסוד התקנה לכל עיוות כבר קיים, משום שאותו כוח שגורם לחטא – נטיית השכלול והשאיפה לשלמות ואושר שיש ביסוד ההוויה, הוא גם מה שמביא לתשובה. נותר להתאמץ ולמצוא כיצד להפיק את התרופה לכל חולי, כיצד למצוא את הדרך לעשות תשובה מכל חטא, אך התיקון עצמו כבר קיים עוד קודם החטא.

עַל כֵּן אֵין דָּבָר בָּטוּחַ בָּעוֹלָם כְּמוֹ הַתְּשׁוּבָה, שהיא קדמה לעולם ולכן היא עצמית לעולם, כוח המניע את כל המעשים, ולא מקרה חולף שמשתנה עם תנאי המציאות. וְסוֹף הַכֹּל לָשׁוּב לְתִקוּן, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁיִּשְׂרָאֵל מֻבְטָחִים וְעוֹמְדִים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, כדברי הרמב"ם: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה" (הל' תשובה ז, ה), אך לא לעשות שינוי במנותק מעצמיותם, אלא לְהִתְקָרֵב אֶל הָרָצוֹן הַמְּקוֹרִי שֶׁלָּהֶם. הרצון המקורי שהתקלקל בדרך הביא את ישראל לחטאים, לתוצאות המציאותיות שהן ההפך ממנו. אך גרעין הרצון המקורי נשאר. הרצון השורשי שמביא לכל המעשים, בישראל כבר מודע ועומד, והתגלה מלכתחילה באמירה הנחרצת: "נַעֲשֶֹה וְנִשְׁמַע" (שמות כד, ז). על כן בניגוד לעמים אחרים שיכול להיות שיחדלו מלהתקיים, כפי שקרה רבות לאורך ההיסטוריה, ישראל מובטחים שיבואו לגילוי המקור הטהור של כל חטאיהם, הרצון המקורי לממש את ייעודם להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).

אפילו במעמקיהן של שלוש העבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי ושפיכות דמים, גנוז שורש טוב. עבודה זרה, כפי שביארו פרשנים קדומים, היא ניסיון להתקרב ולחוש את הנוכחות האלוהית המופשטת (עי' כוזרי א, צז); גם כיום במסגרת היהדות האורתודוכסית אנשים מחפשים לעצמם כל מיני דרכים לחוש בקרבת ה' באופן של מעשים מיוחדים וחוויות שונות, בנוסף לתרי"ג המצוות – ודאי שדבר זה אינו שלילי בעיקרו, אך יש להיזהר שדרך הביטוי לא תהיה מעוותת. כך גם בחטא גילוי עריות, זהו רצון לקרבה וקשר עמוק יותר, שעלול להתפתח לזנות, ולפעמים זו מחלה, שיבוש מסוים שנסיבות החיים הביאו אליו. שפיכות דמים היא ביטוי לצורך בשליטה, בנוכחות, ולעיתים יש אפילו רצון לאיזה סוג של צדק במה שמביא את האדם לרצוח. תוצאות חטאים אלה הן איומות ובלתי ניתנות לשום הנחה, ולכן הביאו לחורבן המקדש; אך המציאות הנפשית מורכבת מטוב ורע, כפי שמעידים גם קרימינולוגים על הפושעים הגדולים ביותר, ולכן על ידי עבודה רוחנית רבה ניתן לגלות את השורש הטוב גם בעבירות החמורות ביותר, ולתקנן במידה מסוימת.

גם בנסיבות חורבן בית המקדש השני, הניסיון להעמיד איזושהי אמת צרופה, נקייה מכל סיג של חוסר דיוק – הביא לאותה שנאה שהחריבה אותו. זוהי שנאת חינם משום שהיא הייתה ללא פרופורציה, שנאה ששוללת ופוסלת מכל וכל, לא מותירה דבר חיובי קטן ממושא השנאה, אך היא נבעה מתוך רצון עמוק להגיע לאמת הטהורה, ולבטל כל דבר שנדמה שמעיב עליה, אף בדרך שעוברת כל גבול של היגיון ומוסר.

תשובה היא מאמץ להתקרב לרצון המקורי, לא רק לתקן את מה שהסתבך, שזה רק חלק אחד בתשובה, אלא לְהַגְשִׁים בַּחַיִּים אֶת טֶבַע נִשְׁמָתָם, שהתגשם במציאות באופן מקולקל. זהו החלק העיקרי בתשובה. טבע הנשמה מתגלגל במושגים, מעשים ותחושות, ואם לא שומרים על התנאים, אם לא מקדישים לזה מחשבה מספקת, הצורה המקורית מתעוותת. לאחר העיוות יש לנסות לחזור אל המצב המקורי הראשוני, לַמְרוֹת כָּל קִירוֹת הַבַּרְזֶל הָעוֹצְרִים, כדברי חז"ל, שחורבן הבית בעקבות העוונות החמורים גרם לכך ש"נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב, ב). ברזל הוא חומר חזק מאוד שקשה לשבור, אך גם יכול להיות דק שבדקים. עוונותיהם של ישראל הם קירות הצינוק שבנו לעצמם, הריחוק מגילוי שכינה ותיקון המציאות. אל לנו להתייחס לקירות אלה בקלות ראש, משום שהם חזקים כברזל. מנגד, אל לנו להתייאש מביקועם, כי יכול להיות שהם כה דקים, כך שניתן לשבור אותם, ולגלות שהם רק חוֹצְצִים בְּעַד הִתְגַּלּוּתוֹ שֶׁל טֶבַע אֵיתָן זֶה, שנותר שם כל הזמן, מחכה לשעת כושר להתגלות. אברהם אבינו מכוּנה "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (תהלים פט, א, עי' בבא בתרא טו, א), משום שיצא אל מול כל העולם, מול כל מחיצות הברזל שהועמדו כנגדו, וגם נגד עצמו, ארצו, מולדתו ובית אביו, כדי לבטא את הטבע העצמי הפנימי שלו. איתניות זו של אברהם היא הטבע הגנוז של ישראל, לכן אנו מובטחים שנתגבר על כל מחיצות הברזל.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן