פסקה זו דנה בתשובה משלושה היבטים שונים: התשובה האידאלית, שהיא תשובה פנימית נפשית; התשובה המינימלית, שהיא תשובה חיצונית מעשית; ותשובה ציבורית, שעיקרה תשובה נפשית פנימית.
יֵשׁ תְּשׁוּבָה נַפְשִׁית פְּנִימִית, שפירושה – הֲטָבַת הַחֵפֶץ הַפְּנִימִי, לא הטבת המעשים הנראים לעין, אלא שאיפות האדם וחזונו. למשל, אנשים רבים הם הגונים וטובים, אך אין להם שאיפות גדולות. גורל העולם, עתיד האנושות או מצב העם לא מעסיקים אותם. לכל אדם יש רצון טוב, אלא שישנם שהרצון הטוב שלהם דומיננטי וכללי וישנם כאלה שהרצון הטוב אצלם עמום יותר. על כך יש לשוב בתשובה, זוהי הטבת החפץ הפנימי.
וּבְגֶדֶר תְּשׁוּבָה הִיא עוֹלָה לְמַעְלָה מֵהַמִּדָּה, שֶׁהָרָצוֹן אֶל הַטּוֹב הָיָה מֻנָּח בַּלֵּב בַּתְחִלָּה קֹדֶם הַחֵטְא. לפני החטא הייתה לאדם מידה רגילה, עוצמה של רצון טוב שהייתה לו במשך זמן מסוים. ולאחר שחטא, שתי אפשרויות עומדות בפניו: האחת היא תשובה חיצונית, לתקן את מה שחטא באותו המשקל והגדר ולהמשיך בשגרת חייו, והשנייה היא תשובה פנימית. בתשובה חיצונית של תיקון המעשים יש חיסרון גדול – המעשה הטוב אינו מתאים לרצונו הפנימי של החוטא, ולכן כאשר הוא שב בתשובה של תיקון מעשי הוא שרוי בדיסוננס בין רצונו לעשות תשובה לבין רצונו בחטא, והתשובה קשה מאוד ליישום. בתשובה פנימית לעומת זאת, אדם משנה את כלל רצונו, נפשו עוֹלָה לְמַעְלָה מֵהַמִּדָּה שהייתה לה קודם התשובה, למידה גבוהה יותר של רצון טוב. זהו שינוי באישיות, טיפול שורש שתועלתו גדולה הרבה יותר מהשיפוץ הקוסמטי שעושה תיקון מעשי.
וּמִשּׁוּם הָכִי, מִצַּד הַפְּנִימִיּוּת, בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה גְּדוֹלִים מִצַּדִּיקִים גְּמוּרִים. כדברי חז"ל: "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינן עומדין" (ברכות לד, ב). מצד המבט החיצוני צדיקים גמורים יותר גדולים, שכן הם לא חטאו; אך במבט מעמיק מתגלה שתהליך הטבת החפץ הפנימי שבא בעקבות חטא, עושה את האדם גדול יותר. כעת הוא במקום גבוה ממה שהיה קודם החטא. חסרונם של הצדיקים הגמורים הוא הקיבעון שבמצבם, הם עומדים על עמדם ולא מתעלים. כמובן, תהליך של התעלות ראוי לכל אדם גם בלי קשר לחטאים, כל אדם צריך תמיד להתפתח, אך לעיתים אי אפשר לזכות לכך ללא חטא, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א). כאשר מפתחים את הרצון לטוב בתשובה פנימית שבעקבות חטא, החטא עצמו נעשה לזכות. זהו יתרונם הגדול של בעלי תשובה, וזהו יתרונה הגדול של תשובה פנימית.
הַתְּשׁוּבָה הַחִיצוֹנִית תְּלוּיָה בַּמַּעֲשִׂים, ומכיוון שכך, מבחינה מסוימת היא יותר קלה לביצוע. עבורה אין צורך בחשבון נפש עמוק ועיון ברעיונות וערכים. אך למעשה, מכיוון שאינה תואמת לרצונו של האדם שנותר כשהיה קודם החטא, היא נעשית לעול כבד, ועֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה, כְּשֶׁהִיא לְעַצְמָהּ, אֵינָהּ מְשֻׁבַּחַת. כל סוג של עול הוא הכרח, וההכרח אמנם לא יגונה, אך גם איננו משובח (ספר העיקרים ג, לו). משובח להיות בן־חורין, לעשות את הדבר הראוי מתוך חפץ פנימי, לא כעול של חוק או כפיפות לכללים לא מובנים. תשובה בשלמותה באה מתוך חירות. אֶלָּא שֶׁצְּרִיכָה כְּמוֹ רְפוּאָה, תשובה חיצונית נצרכת כמו תרופה: לאדם שחלה נותנים תרופות וכך הוא חוזר לאיתנו, ואילו אדם בריא שייקח תרופות – יינזק. ואפילו אדם חולה שטוב לו שישתמש בתרופות, פעמים רבות יינזק מהן בגלל תופעות הלוואי של התרופות. כך גם בתשובה: גם אם לא עושים תשובה פנימית, מוכרחים לעשות לכל הפחות תשובה חיצונית, לתת תרופה לנפש החוטאת, אפילו שיש בכך פגם. עַל־כֵּן אַף־עַל־פִּי שֶׁהִיא עוֹשָׂה חֶסְרוֹן – הקרע הנפשי בין הרצון בתשובה לרצון בחטאים, שמחליש את האדם – מִכָּל־מְקוֹם הַמַּעֲלָה גְּדוֹלָה הִיא מֵהַחֶסְרוֹן, מפני שעדיף לקטוע אבר אחד מאשר לאבד את כל הנפש, ובסופו של דבר, מַה שֶּׁמְּחַסֵּר הָאֶחָד יַשְׁלִים הַשֵּׁנִי, מה שנחסר אצל אדם אחד שעושה תשובה חיצונית מגבילה וקשה וכעת מתפקד פחות טוב בשל כך, ישלים חברו החופשי ושלם עם עצמו, שהוא יותר בעל עוצמה וביטחון במעמדו הנפשי. החברה בנויה באופן כזה שכל אדם נותן יותר ממה שהוא מקבל בחלק אחד מחייו, ומקבל יותר ממה שהוא נותן, בחלק אחר בחייו. ישנם השלמה ואיזון טבעי, וכך ראוי להיות על פי המוסר והצדק.
כל זה נכון ביחס ליחידים. כאן נכנס ההיבט השלישי: אֲבָל בַּצִּבּוּר אֵין זֶה שַׁיָּךְ, כִּי מִי יַשְׁלִים, ציבור אחר? לרוב זה לא קורה. אם ציבור אחד נחלש, הוא מתפרק, מתפזר ומוטמע בציבורים אחרים. עַל כֵּן יֵשׁ כֹּחַ בַּתְּשׁוּבָה הַפְּנִימִית שֶׁל הַצִּבּוּר לִגְמֹר הַכֹּל. בניגוד ליחיד שיכול תמיד לבחור בין תשובה פנימית לתשובה חיצונית, ציבור יכול לבחור רק באפשרות הטבת החפץ הפנימי, שגורמת גם להטבת המעשים. לא מתוך קבלת עול בכפייה, שלא יכולה להתקיים באופן מלא בציבור, אלא מתוך רצון פנימי של כלל הציבור להתעלות. בתוכחות הנביאים אמנם מוזכרים גם המעשים שצריכים תיקון, אך רוב דברי התוכחה מרוכזים בהטבת השאיפות, במצב הרוחני והנפשי של העם. המעשים המקולקלים הם רק ביטוי למצב הרוחני שאינו טוב. תוכחה זו ממילא צריכה להביא בסופו של דבר גם להטבת המעשים, אך מתוך רצון פנימי. ישנם עונשים שמכריחים לשוב בתשובה: בצורת, כיבוש זר, שעבוד, והעונש הגרוע ביותר – גלות, אבל גם העונשים לא מיועדים רק לתיקון המעשים, אלא בעיקר לתיקון השאיפה הפנימית. זו התכלית הראויה לעונשים – לחנך את האדם ולעמת אותו מול הרוע שברצונו, ולא רק זה שבמעשיו.
חז"ל אומרים שבית המקדש הראשון נחרב בעקבות שלושת החטאים החמורים – שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ובוודאי הצד המעשי מעיד על מצב נפשי קשה, על רמת הערכים והמוסכמות שהייתה באותו הדור, שאותה צריך לתקן. בקשר לחורבן בית המקדש השני, חז"ל מציינים כמה סיבות, ושם כבר באופן מפורש יותר מתוארים דברים בתחום הנפש, היחס הכללי, ולאו דווקא המעשים החיצוניים. באותו הדור הקפידו על מצוות מעשיות פרטיות, אולם חטאו בכך ש"לא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה, ב), או שחטאו בשנאת חינם – דברים כלליים, הקשורים ביחס הנפשי לקודש, לזולת ולמציאות בכללה.[77] מפורסמים דבריו של הרב קוק על החורבן ותיקונו: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עימנו על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ח"ג, עמ' שכד). אהבת חינם נובעת משינוי כל תפיסת העולם, כל החפץ הפנימי. העונשים הכבדים שמקבל עם ישראל בגלותו מבררים את היחס שצריך להיות לחיים מצד עצמם, לתורה ולמצוות ולערך סגולת ישראל, ייחודיותו, שאם לא מכירים בה באופן חיובי היא באה לידי ביטוי באופן שלילי של אנטישמיות קשה בקרב האומות, או באופן שלילי של שנאה והרס עצמי בתוך עם ישראל עצמו – שמתקשה לשאת ולהבין את ייחודיותו. תשובה פנימית של הבנת ערכם של החיים, של התורה והמצוות, תגרום ממילא לכך שגם המעשים יהיו יותר מתוקנים.
כיום העולם הולך ומתלהט סביב סוגיות דתיות ומוסריות, חיפוש משמעות לקיום ושאלות על חזון האנושות וגאולתה. המוסלמים המהגרים במספרים יותר ויותר גדולים למדינות העולם המערבי, מעוררים שאלות אלה בכך שמציבים בפני האנושות אתגר בדמות טרור פראי ותרבות אכזרית. לעם ישראל יש בעניין זה אחריות רוחנית כוללת כמו בכל בעיה רוחנית בעולם, אך כאן הוא גם עומד בליבת הסוגיא, בגלל היותו חלק מרכזי ממושא השנאה, כך שבעל כורחו עליו לברר אותה באופן רוחני ומעשי. גם מבלי להתגרות באחרים, מדינת ישראל כל הזמן מאוימת. לכן התשובה הפנימית היא הכרחית, המציאות יותר ויותר תובעת אותה. הניסיונות להיטיב רק את המעשים, הגם שהם טובים מצד עצמם, לא ישיגו את המטרה העיקרית. יפה וטוב שיותר יהודים יהיו שומרי שבת, אך זה עצמו איננו תשובה פנימית של הציבור, ולכן לא יכול להביא לגאולתו.
הציבור היהודי שומר המצוות לא הפנים את עומק המשבר שהתחיל לפני כמאה וחמישים שנה, הניתוק מן המסורת העתיקה שלא היה רק משבר במעשים. תחושתם הפנימית של יהודים כישרוניים, שרבים מהם היו אידאליסטים ומהפכנים, הייתה שמסורת ישראל כבר לא רלוונטית, ולעיתים גם הקיום היהודי לא נצרך. הייתה אז התבוללות אדירה, שנמשכת עד היום, מתוך חוסר הבנת המשמעות של הקיום היהודי. זהו חוסר שלא הושלם, לא תוקן, ועל כן תהיה זו אשליה לחשוב שהמשבר עבר לגמרי. התנאים אמנם השתנו לטובה ויש הרבה יותר הזדמנויות ויכולת רוחנית, התממשות דברי הנביאים על ברכה חומרית ושפע לנגד עינינו היא מפעימה, מרנין לראות את השפע הכלכלי בארץ, ועל כך אנו מודים; אך חזונה של מדינת ישראל לא יכול להסתכם בסך מסוים של יבולים חקלאיים או טכנולוגיים. מימוש חזון הנביאים החומרי צריך להיות מנוף להצמחת חזון רוחני וערכי לקידום התרבות האנושית וגאולתה, מתוך תשובת הציבור.
