בריאת העולם הייתה מעין היפרדות והתרחקות של הבריאה מן הבורא, שכן על מנת שהעולם יוכל להתקיים באופן עצמאי, הוא צריך להיות נפרד מן האלוהות. מבחינה זו העולם חסר באופן מהותי, בעצם מציאותו יש חטא, החטאה של השלמות האידאלית ופער בינו לבין הבורא. חז"ל אומרים שהַתְּשׁוּבָה קָדְמָה לָעוֹלָם (פסחים נד, א), כהקדמת תרופה למכה, לחטא ההיפרדות מן האלוהות. מאז בריאתו, התשובה פועלת בעולם ללא הפסק, על מנת לצמצם חזרה את הפער שבינו לבין הבורא, לתקן את החיסרון שקיים בעולם באופן מובנה. וּלְפִיכָךְ הִיא יְסוֹד הָעוֹלָם. ללא התשובה אין משמעות לעולם, בלעדיה נותר רק החטא של הריחוק מן האלוהות – כחטא ללא תקנה. על כן השאיפה לקרבת אלוהים, שאיפת התשובה, עומדת בשורש הקיום.
שְׁלֵמוּתָם שֶׁל הַחַיִּים הִיא דַּוְקָא עִם הֶמְשֵׁךְ הִתְגַּלּוּתָם עַל פִּי טִבְעָם הָעַצְמִי, שהוא התשובה. כאשר החיים מתנהלים לפי התכונה המקורית הטבועה בהם, כלומר – מתפתחים ומתעלים, זוהי שלמותם. הופעת התשובה בחיים – השתלמות העולם, היא מימוש מהותם של החיים ופוטנציאל השלמות הגלום בהם. כך מגדירים חז"ל את החיים: "חי נושא את עצמו" (שבת צד, א), מתעלה ומתפתח, ורק דבר שאינו חי יש לשאת. ולכן על ארון הקודש שבמשכן נאמר שהיה אפילו נושא את נושאיו (סוטה לה, א) – באופן רשמי היו לו בדים, מוטות כדי לשאת אותו, בגלל האופי האובייקטיבי שלו כחפץ; אך למעשה הוא זה שנתן את הכוח לנושאיו, בגלל מהותו, תכונת החיים שהייתה בו.
הטבע הוא הופעה מסוימת של רצון ה' בבריאת העולם. כפי שמַטְבּע הוא פיסת מתכת שהוטבעה עליה צורה מסוימת, כך הטבע הוא בריאה שהוטבע בה רצונו של ה' בבריאתו. על כן הַטֶּבַע מִצַּד עַצְמוֹ אֵינוֹ בַּעַל הִסְתַּכְּלוּת וְהַבְחָנָה, לא הוא זה שהטביע את עצמו, יש מי שקדם לו והטביע בו את מגמתו ומהותו. כך כל יצירה – היא אמנם גילוי רצונו של היוצר ביצירה, אך גילוי חלקי בלבד, באופן מוגבל ומצומצם כפי שיכול להתגלות ביצירה. וממילא, הָרֵי הַחֵטְא מֻכְרָח הוּא מִצַּד זֶה, שכן גילוי רצון ה' בבריאה הנפרדת מן הבורא הוא חלקי, יש בו חיסרון, חטא שצריך לתקן ולהשלים על ידי הוספת הסתכלות והבחנה. הטבע לא מודע למגמה שהוטבעה בו, רק באדם קיימת חשיבה רפלקטיבית, יכולת להתבונן במה שנעשה בעבר ולהסיק מכך מסקנות לעתיד. האדם הוא "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ג, ז) חסר הסתכלות והבחנה כמו הטבע, מצד אחד, אך גם "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), בעל צלם אלוהים הנעלה מן הטבע, מצד שני. צלם אלוהים של האדם הוא תבונתו, ההשגה השכלית שיש לו באופן שונה לגמרי מבעלי החיים ('מורה נבוכים' ח"א, פ"א), ומכאן שהוא זה שיכול וצריך להוסיף הבחנה לטבע העיוור. עבור האדם, המציאות אינה נתונה באופן סתמי, אלא היא גם אתגר, כביכול שואלת את האדם בעל ההבחנה מה ערכה ומה יעשה עמה; והאדם נדרש להשיב לה. זו התשובה, השתלמות ההוויה הבאה מתוך הכרה בחיסרון המובנה שבטבע.
החיסרון המובנה במציאות מתבטא בחטא האדמה, כפי שמתארים חז"ל: "אמר לה הקב"ה, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא […] עֵץ פְּרִי – מה הפרי נאכל אף העץ נאכל; והיא לא עשתה כן, אלא – וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא […] וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי – הפרי נאכל והעץ אינו נאכל" (בראשית רבה ה, ט). אדם הראשון, שבניגוד לאדמה היה בעל כושר הבחנה ומחשבה רפלקטיבית, היה צריך לתקן את חטא הארץ. אך לא זו בלבד שלא תיקן אותו, אלא בחטא אכילתו מעץ הדעת אף הוסיף קללה על קללתה של האדמה – עד כה העץ אמנם רק עשה פרי ולא היה פרי בעצמו, אך הפירות היו נאים ונוחים; ומשחטא האדם, "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יח), האדם דִּרְדֵּר עוד יותר את האדמה, ומאז היא כבר לא נוחה, מצמיחה קוצים ומצריכה אותו להפיק ממנה את מאכלו בזיעת אפיים.
וְאֵין אָדַם צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (ע"פ קהלת ז, כ), מכיוון שהחיסרון מובנה במציאות, אפילו לצדיק שכל שאיפותיו הן לבחור בטוב, קשה מאוד להצליח בזה באופן מלא, מדויק ומושלם. על אחת כמה וכמה כאשר לא מדובר בצדיק אלא באדם שלעיתים נכשל ובוחר ברע. בספירת 'יסוד' המוזכרת בדברי המקובלים, ומכוּנה צַדִּיק, אין חטא. אך כאשר יורדים לארץ, שהיא כינויה של ספירת 'מלכות', החטא מובנה ואין אפשרות להימלט ממנו. אפילו הנטייה הטבעית להתעלות הקיימת באדם, יכולה להביא לשיקול דעת מוטעה ופזיז, וכך נוצרים חטאים נוספים – אדם הראשון בגן עדן רצה להתעלות לדרגת הבורא, כפי שאמר הנחש: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה); אך מכיוון שניסה לעשות זאת בקיצור דרך, על ידי הפרת הצו האלוהי שלא לאכול מעץ הדעת, נפל נפילה שעד היום אנו עמלים על תיקונה.
וּבִטּוּל עֶצֶם טִבְעִיּוּתָם שֶׁל הַחַיִּים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בִּלְתִּי־חוֹטֵא, הניסיון להפקיע את הבחירה החופשית הטבעית על ידי שינוי מהותו של הטבע, זֶהוּ עַצְמוֹ הַחֵטְא הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, משום שבכך מתבטל המאפיין הייחודי של העולם, כשדה פתוח הנתון לבחירת האדם האם לעבוד אותו – לתקן את החיסרון המובנה שבעולם על ידי בחירה בטוב באופן מושכל, או להישאר פסיבי ולהניח לעולם להיוותר כפי שהוא, חסר הבחנה, פראי ופגום. על נזיר נאמר: "וְכִפֵּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו, יא). נזיר בוחר לבטל את הטבע, להתנכר לחלק חשוב מן המציאות – היין שמשמח, מצד אחד, אך גם עלול להביא את האדם לחטוא, מצד שני. אף שהתורה התירה להתנזר מן הטבע, הנזיר מביא קרבן בסוף תקופת נזירותו משום שעצם הפרישה מן הטבע הרגיל נחשבת כחטא (עי' תענית כא, א). האדם לא צריך לפרוש מן החיים הרגילים כדי להימנע מחטאים, אלא לחיות באופן טבעי, ועל ידי התבוננות תמידית והבחנה זהירה, לברור בין טוב לרע ולבחור בטוב.[71]
עַל כֵּן הַתְּשׁוּבָה מְתַקֶּנֶת אֶת הַקִּלְקוּל וּמַחֲזִירָה אֶת הָעוֹלָם וְאֶת הַחַיִּים לִמְקוֹרוֹ דַּוְקָא בְּגִלּוּי יְסוֹד עַצְמִיּוּתָם הָעֶלְיוֹן. התיקון שיש בתהליך התשובה הוא בפנייתה אל גדולת האדם ותפארתו, שהיא עצמיותו – צלם אלוהים שבו ויכולתו לבחור בטוב, בניגוד לחוסר ההבחנה שיש בטבע. התשובה מעוררת באדם כוחות חיים נוספים ועוצמות גדולות מאלה שהיו בו בשעת החטא, ואינה באה לדכא את האדם ולבטל אותו. גם אם צריך לבטל דברים מסוימים בתוכו, התשובה מורה לו לגייס תכונות נפש ושאיפות נאצלות וטהורות עוד יותר ממה שהיו לו, כדי שיוכל לרסן את מה שצריך לרסן. בכך התשובה מעצימה את האדם, ולא מאיינת אותו, כפי שנדמה במחשבה פשטנית. זהו עוֹלַם הַחֵרוּת. בדברי המקובלים, התשובה מיוצגת בספירת הבינה, שאחד מכינוייה הוא 'עולם החירות'; החירות לבחור בטוב ולחבור אל הטוב, לקום ממצולות הרע שבטבע העיוור אל השגב האלוהי שגם כן קיים בו, זו עצמיותה העליונה של ההוויה האנושית.
וְעַל שֵׁם כָּךְ מְכַנִּים שֵׁם ד' אֱלוֹהִים חַיִּים. אחד הכינויים של ספירת 'מלכות', הספירה המייצגת את המציאות המוחשית, הוא 'אלוהים'. בימים המיוחדים לתשובה, שבין ראש השנה ליום הכיפורים, משנים את הכינוי לאֱלוֹהִים חַיִּים: "וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים" – מכאן אנו למדים שהתשובה מחייה את המציאות, מעצימה ומרוממת אותה, ולא מבטלת אותה. הצירוף אֱלוֹהִים חַיִּים הוא כינוי לספירת 'יסוד', האחראית על המשכת החיים והברכה מן הספירות העליונות אל ספירת 'מלכות' התחתונה (עי' ספר שערי אורה, ח). החיים – ההתעלות והתיקון העצמי, "חי נושא את עצמו", מצטרפים בתהליך התשובה אל המציאות המוחשית, ההולכת ומשתלמת על ידי צלם האלוהים שבאדם.
