במחשבה ראשונית, תשובה נתפסת כמנוגדת למדת הגבורה. בעוד הגבורה מעצימה את האדם כיישות עצמאית, הרי שתשובה היא סוג של נסיגה וכניעה בפני הצו האלוהי או צו המצפון. בפסקה זו הרב קוק מחבר את מושגי הגבורה והתשובה, על פי האופן בו תוצאותיו של תהליך התשובה יתגלו בעתיד: הֶעָתִיד יְגַלֶּה אֶת הַפְּלִיאוֹת שֶׁל גְּבוּרַת הַתְּשׁוּבָה, כאשר התשובה תגלה בתוכה ממד של גבורה שאינו קיים כיום. הרב קוק מייחס את כל ההתפתחות העולמית, המאבקים והחידושים, לפעולת התשובה הכוללת, שהיא תשובה אל המקור האינסופי – החירות העליונה הגוברת על כל הגבולות ואילוצי החיים. מכיוון שהתשובה מחברת את ההוויה עם מקורה, היא עתידה להביא את ההוויה לכך שתסיר מעליה את כל כבלי ההכרח שהיא אחוזה בהם כיום. על כן התשובה היא גבורה אדירה.
כיום, אדם מתפלא מתופעות טבע, הרים גבוהים, מבנים עצומים או הברקות של גאונים, ואילו תחושות של חרטה או רצון לתקן חטאים ומדות מקולקלות, הן דבר רגיל ויומיומי. זהו חשבון נפשי שיכול להיות קשה, עמוק או פשטני, אך אין בו כל פלא. אולם בעתיד יתגלה הפלא של הגבורה הגדולה שבחרטה ובתיקון, גילוי שיהיה מְעַנְיֵן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּאֵין־עֲרֹךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל הַחֶזְיוֹנוֹת הַמַּפְלִיאִים, שֶׁהוּא רָגִיל לִרְאוֹת בְּכָל מֶרְחֲבֵי הַחַיִּים וְהַמְּצִיאוּת. הדברים המפליאים שבמציאות הם העֲצָמָה של הדברים האפשריים הקיימים. טיסה לחלל החיצון היא מפליאה, אך כאשר מכירים כראוי את חוקי התאוצה והחכמה הנדרשת עבורה, הפליאה מתמעטת. פליאות אלה הן פליאות החכמה. בחכמה יש ממד של הכרח. לכן במדרש המספר ששאלו את החכמה מהו עונשו של חוטא, היא ענתה – "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה" (ירושלמי מכות ב, ו. לעיל ה, ה), זוהי התוצאה של החטאים, המציאות הטבעית ההכרחית. התשובה לעומת זאת, שוברת את ההכרח, משום שהיא פונה למקור יותר עוצמתי ונשגב במהותו מן החכמה – הרצון.[72] כמובן, הרצון צריך להיות טהור, וככל שהוא מעורב בדברים אחרים, אינטרסים ותועלות, שהם מערכות של הכרח שבהם החכמה היא הקובעת, כך ממילא הוא נחלש יותר.
התשובה משחררת אט־אט את האנושות מכבלי ההכרחים של קללות הגירוש מגן עדן – "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז) ומהכרח המוות. רצונו של האדם לעוף, למשל, יכול להישמע מוזר, משום שהאדם אינו בנוי לכך. אך בזכות גבורתו הרבה של הרצון, האדם הצליח לבנות מטוסים ומסוקים ולעוף, במידה מסוימת בניגוד להכרח הטבעי של כוח הכבידה. הרצון הפרימיטיבי מצליח להפוך את המערכת ההכרחית למשרתת. בעתיד הרצון יהיה הדומיננטי, לכן דווקא הֶעָתִיד יְגַלֶּה אֶת הַפְּלִיאוֹת שֶׁל גְּבוּרַת הַתְּשׁוּבָה. האדם יותר ויותר משחרר את עצמו מכבלים חיצוניים של הכרח והולך ומתוודע לאחריותו ביחס למציאות ולעצמו. אמנם, אותה אחריות כבדה מפחידה את האדם. ככל שיש בידיו יותר כוחות, הוא יותר חושש שמא לא יוכל לשלוט ביצריו, ויחריב את עצמו ואת כל העולם איתו. כאן עניין התשובה הוא החשוב ביותר: באיזו מידה תוכל האנושות לחבור אל כוח התשובה – הרצון הטהור, ולנתק את כבלי ההכרח הפנימיים, היצריים. ההכרח הפנימי הוא הרבה יותר כבד מן ההכרח החיצוני, יותר קשה להתגבר על המידות הרעות שיש באנושות, הפיתויים של היצרים הרעים, מאשר על מגבלות שונות שמציב בפניה הטבע. יחד עם ההתגברות על הכרחֵי הטבע תבוא גם הגבורה המוסרית שבתשובה, משום שהתשובה היא לאלוהים, מקורו של הטבע וגם של ההנחיה המוסרית. לעולם יש מטרה ומגמה, אליה האדם הולך וחובר. השאלות המוסריות נעשות יותר ויותר מרכזיות. אין להסתפק בחכמת תיאור המציאות ובשליטה בה, אלא יש ליצור, לראות במציאות חומר גלם לעיצוב על פי חזון אידאלי ותכנון. גילוי זה יהיה מְעַנְיֵן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שייך וחשוב לעולם כולו, כי זו תהיה נגיעה במקור ההתחוללות, היווצרות הכל, שתשנה את פני המציאות בכללה.
וְהִתְגַּלּוּת חֲדָשָׁה זוֹ תִּמְשֹׁךְ אֶת לֵב הַכֹּל בִּפְלִיאָתָהּ עַד כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ עַל כֻּלָּם מְרוּחָה, כפי שבכל אירוע מפליא, בתחילה יש רק פליאה ועמידה מרחוק, ובהמשך יש גם השפעה על המביטים בהתפעלות והם מתקרבים ומנסים להשתלב, כך גם בחזון התשובה הישראלי של תיקון ההוויה בכללה, כאשר יתקיימו דברי הנביא: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג).
וְאָז יָקוּם הָעוֹלָם לִתְחִיָּתוֹ הָאֲמִתִּית, בניגוד לתחייה שאינה אמיתית, כמו בתקופת הרנסנס בה הייתה החייאה של תכנים מהעבר, שאין בה שינוי מהותי של כל ההוויה; התשובה תהיה תחייה אמיתית של שחזור העולם כפי שהיה כשנברא, בגן עדן שכולו היה נתון לאדם, ולא כפה את עצמו על האדם. וְיֶחְדַּל הַחֵטְא, החטא שגרם לגירוש האדם מגן עדן והביא לגזירת המוות ולכניעה להכרח שבעולם, וִיבֹעַר רוּחַ הַטֻּמְאָה. טומאה היא מסך החוצץ בין אדם לאלוהים. העולם כשלעצמו אינו חוצץ בין האדם לאלוהיו, אלא רוח הטומאה, ההסתרה וההתרחקות מאלוהים היא שיוצרת את אותה מחיצה אוטמת. אותה רוח של הסתרה תבוער, ואז שוב יהיה ברור וגלוי לאדם שהוא באותו גן־עדן שכל כולו עומד לרשותו, מבקש את היצירה שייצור בו.
וְהָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ – הרצונות הטובים שהתקלקלו עד שנעשו לזדון ורוע, כְּעָשָן תִּכְלֶה. הרשע הוא הפכו של הצדיק; בינוני הולך עם העולם כפי שהוא, בדרך ארץ, ואינו מקצין לאחד הצדדים. הרשע לעומתו, חורג מן העולם, מעמיד את רצונו מעל העולם וחוקיו. לכן רשע פעמים רבות נחבט בגבולות המציאות, ובכך הוא דומה דווקא לצדיק, משום שגם צדיק נחבט בהם. גם צדיק דורש מעצמו ומהעולם הרבה מעבר למה שהעולם מציע בפועל. ההבדל המהותי ביניהם נעוץ בכך שהרִשעה היא רצון חזק המנותק ממקורו, לכן על אף כל ניסיונותיה, הרשעה לא יכולה להצליח בעולם. אין בידה בשוֹרה וחיבור למקור, לכן היא כְּעָשָן תִּכְלֶה. האש היא מקור עצום של אנרגיה, על ידי האש ניתן לחמם בחורף ולקרר בקיץ, לבשל, ליצור ולעצב מחדש. העשן הוא תוצר לוואי בלתי רצוי של האש, לכן ככל שחומרי הבערה יותר טובים יש פחות עשן. הרצון העליון, שהוא מקור האנרגיה, החום והשינוי, מתגלה גם ברצונם של בני האדם וגם בהכרח הכופה אותם. ההכרח אינו רע כשלעצמו, אך יש לו תוצר לוואי – הופעתו החיצונית המגבילה ויוצרת אילוצים (עי' אורות הקודש ח"ג, עמ' לא). כאשר מוצאים פתח להכניס את ממד השינוי למה שנדמה כהכרח, מתגלה שעל אף שיש בו יציבות, יש גם מקום לשינויים לפי הרצון הטהור, המקורי. התשובה היא פנייה אל הרצון כדי להגיע לשליטה בהכרח, לממש במציאות את האידאלים הנעלים וכך לצמצם יותר ויותר את הרשעה עד לכילויה הגמור.
