תשובה היא תנועה נפשית ומעשית, שאיפה והתפתחות, אולם השפעתה על מצבו הנפשי של האדם היא בדיוק הפוכה – התשובה מעניקה מנוחה ויציבות נפשית. מִבַּלְעֲדֵי מַחֲשֶׁבֶת הַתְּשׁוּבָה, ללא המודעות התמידית לאפשרות התשובה, אף ללא כל מעשה בפועל – לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצֹא מָנוֹחַ, משום שהוא יהיה טרוף מרוב דאגה וייסורים על חטאיו או על כך שאינו עומד במקום הראוי לו להיות. מחשבת התשובה זו תפיסת עולם עקרונית לפיה תמיד יש אפשרות וצורך בתיקון והשתנות, ולכן דווקא תפיסה זו מעניקה מנוחה נפשית. ואף יותר מכך, ללא מחשבת התשובה, הַחַיִּים הָרוּחָנִים לֹא יוּכְלוּ לְהִתְפַּתֵּחַ בָּעוֹלָם. משום שרק כאשר יש מנוח, גיבוי וערובה מאת ה' שתמיד אפשר לכפר ולתקן, יש בסיס נפשי שעליו אפשר לפתח את הערכים, המחשבות והתפיסות.
מחשבת התשובה מעניקה מנוח לאדם, אם הוא מצרף שני מאפיינים שקיימים בתשובה: האחד, עצם ההכרה שתשובה יכולה לאפשר מנוחה לאדם – מְנוּחָתָהּ, כיוון שמציאות התשובה מבטיחה לו שלעולם לא יעמוד בפני מצב חסר תקנה. כשאדם מכיר ומאמין בכך שגם לדברים חמורים יש תיקון, הוא מגיע למנוחת הנפש; השני, כאשר האדם בטוח באפשרות התשובה – בִּטְחוֹנָהּ. ככל שמושג התשובה יותר קבוע בתפיסת העולם, כך יש יותר יציבות נפשית וקל יותר להתמודד מול קשיים ומשברים בחיים.
אחרי המבול, מחיית כמעט כל החי מעל פני האדמה שבאה בגלל מציאות מוסרית איומה – קשה היה למצוא מנוח. לאחר שנִחַם ה' על החלטתו לברוא את העולם, ולנוכח החורבן הנורא שהותיר כישלון דור המבול במציאות, ייאוש היה עלול לחדור לליבם של המעטים שעוד נותרו בחיים. בזכות תפיסת העולם המכירה במציאות התשובה התמידית, התאפשר יסוד של רציפות, שגם אחרי הכישלונות יש המשך ותקווה – מחשבת התשובה שהייתה לנֹח היא זו שאפשרה לו לקום מתוך חורבן העולם ולייסד מחדש את האנושות, ועל יסוד זה נכרתה ברית הקשת בענן. על ידי מחשבת התשובה ניתן למצוא עוגן יציב במציאות גם אל מול אסונות כבדים, משום שהתשובה מדריכה את האדם להבין את כישלונו ואת מניעיו, לנתח אותם ולהסיק מסקנות כדי להגיע לאופן אחר של קיום.
עד כה נאמר הכלל, וכעת הרב קוק מבאר את פרטיו: הַחוּשׁ הַמּוּסָרִי תּוֹבֵעַ מֵהָאָדָם אֶת הַצֶּדֶק וְהַטּוֹב, אֶת הַשְּׁלֵמוּת. חלק מובנה בנפש הוא המצפון התובע מן האדם למצות את כל יכולותיו, ואינו מאפשר לו להדחיק ולהתעלם מפגמיו לאורך זמן. אולם כאשר האדם בא לממש את אותה תביעה מוסרית, הוא נרתע – וְהַשְּׁלֵמוּת הַמּוּסָרִית כַּמָּה רְחוֹקָה הִיא מֵהָאָדָם לְהַגְשִׁימָהּ בְּפֹעַל, וְכַמָּה כֹּחוֹ חַלָּשׁ לְכַוֵּן מַעֲשָׂיו אֶל הַטֹּהַר שֶׁל אִידֵאַל הַצֶּדֶק הַגָּמוּר, וְאֵיךְ יִשְׁאַף אֶל מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ בִיכָלְתּוֹ כְּלָל?! זוהי סתירה פנימית שאדם נקלע אליה תדיר: בהכרתו הוא שואף להישגים מוסריים נשגבים, לא בכדי אדם נוטה להתפעל מצדיקים וגיבורים – כל אחד היה רוצה להיות כזה. אולם כאשר הוא מנסה לנהוג בצדקות וגבורה בפועל, לעתים הכישלון גדול כל־כך עד שהוא מביא את האדם לייאוש. השלמות המוסרית רחוקה מהאדם ועליונה ממנו, גם אם היה חזק וגיבור; אך האדם חלוש ועלול לטעויות, כך שהאופק נראה עוד יותר רחוק. בנוסף, האדם בדרך־כלל אינו מנצל את כוחותיו באופן מקסימלי, לא כל אחד עושה את כל המאמצים האפשריים בכדי לפתח את יכולותיו, וגם אם היה עושה ככל האפשר, לא היה מגיע לאותה שלמות נכספת.
לָזֹאת, הַתְּשׁוּבָה הִיא טִבְעִית לָאָדָם, כתוצאה מוכרחת של המצפון שקיים בו תמיד. באופן טבעי אדם לעתים מהרהר בכך שהיה רוצה להיות יותר טוב, ולעיתים גם מתאמץ מאוד לשם כך. התשובה היא תקוות האדם שלמרות ריחוקו מהשלמות הוא ישתפר ויהיה נאמן למצפונו. ובזכות כך הִיא מַשְׁלִימַתּוּ, משלימה את הפער הנוראי שבין מצבו בפועל לבין שאיפותיו הגדולות, בכך שהיא מצביעה על נקודת השלמות שקיימת בו. לא אותה שלמות המצטיירת באופן אידאלי, בה האדם רק שופע טוב לב, נדיבות ואומץ, אלא נקודת השלמות הקיימת בו תמיד – יכולתו להתפתח ולהתעלות לפי תכונותיו כפי שהוא מכיר אותן. זהו הרובד העמוק והחשוב יותר.
אִם הָאָדָם עָלוּל תָּמִיד לְמִכְשׁוֹל, לִהְיוֹת פּוֹגֵם בַּצֶּדֶק וּבַמּוּסָר, אֵין זֶה פּוֹגֵם אֶת שְׁלֵמוּתוֹ. כל מי שהולך בדרך עלול ליפול, כל אדם עלול להיכשל ביצריו. ואף על פי כן, עובדה זו אינה בהכרח מעידה על האדם שאינו צדיק, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), מֵאַחַר שֶׁעִקַּר יְסוֹד הַשְּׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ הִיא הָעֲרִיגָה וְהַחֵפֶץ הַקָּבוּעַ אֶל הַשְּׁלֵמוּת. עצם המודעות והמאמץ להיות יותר טוב ולהתעלות בכל מצב, היא שלמותו של האדם, ולא מושג השלמות הסטטית. משום כך אמרו חז"ל שגם הרהור תשובה הוא תשובה (עי' קידושין מט, ב), שעיקרה הוא הרצון והמאמץ לתיקון. שלמות פשוטה היא מצב סטטי. אדם שרוצה לבנות בית צריך לסרטט תכנית, לחפור יסודות, להניח תשתיות ובסופו של התהליך הבית יהיה בנוי ושלם. אך לא כן בנפש האדם – שלמותה איננה סך מסוים של תכונות טובות וכישורים, משום שהנפש היא כבאר בלתי נדלית. שלמותו של האדם נחשפת במאמץ תמידי לבטא את שאיפותיו באופן המיטבי ביחס לנסיבות הקיימות.
חז"ל מתארים באופן ציורי כיצד "התייעץ" הקב"ה עם כמה מן המידות, האם כדאי לברוא גם את האדם. חסד וצדק היו בעד, משום שהאדם עושה חסדים וצדקות, ואילו אמת ושלום התנגדו, משום שהאדם מלא שקרים וקטטות. כדי שיהיה רוב לאחד הצדדים, השליך הקב"ה את האמת ארצה, וכך נוצר רוב בעד בריאת האדם (בראשית רבה ח, ה).[69] בפועל, האדם אכן מלא שקרים וקטטות, הוא חלש ועלול תמיד למכשול, אך היסוד הראשי שבו הוא החסד והצדק. חסד וצדק הם נטייתו של האדם לשפר את העולם. אט־אט נטיות החסד והצדק מתגבשות לאידאולוגיות ומדיניות פְּנים וחוץ כדי לבסס את הסדר העולמי, ומתוך כך מתמעטות הקטטות והמלחמות, ובשקרים כבר אין צורך.
מכאן מובן מדוע העיקר באדם הוא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות; העולם מלא בפגמים וייסורים, ובכל זאת, יותר נוח לחיות באמריקה הצפונית מאשר בצפון קוריאה. בשני המקומות יש שקר וצביעות, ואף־על־פי־כן, יש התפתחות יותר מוצלחת דווקא באחד מהם. אם משווים את החיים בעולם כיום, לחיים שהיו לפני כמה מאות שנים, ניתן להבחין בנקל בהתעלות המציאות. זהו פשר המנוחה שבביטחון התשובה. השלמות נמצאת גם בקרבנו, "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" (הושע יא, ט), במאבק ובמאמץ להשתלם.
וְהַחֵפֶץ הַזֶּה, הרצון הקבוע להיות יותר שלם, הוּא הוּא יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה. עיקר התשובה הוא ההשתלמות התדירית, ולא רק תיקון החטאים. לכן עניין התשובה שייך רק באדם, לא במלאכים, שכן לעומת המלאכים שתמיד עומדים, האדם תמיד מְהַלֵּךְ: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז). המלאך מייצג שלמות סטטית מסוימת, ואילו לאדם יש תפקיד שונה, לשמו ניטעה בו הנטייה להשתלם תמיד – להפוך "הֲלִיכוֹת עוֹלָם" (חבקוק ג, ו) להלכות, לקדם ולפתח את המציאות משלב לשלב, לקדש אותה, שלא תישאר כפי שהיא כחומר גלם סתמי, אלא תהיה חלק מתהליך מתמיד של השתלמות ותיקון.
הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהִיא מְנַצַּחַת תָּמִיד עַל דַּרְכּוֹ בַּחַיִּים, כמו מנצח על תזמורת שדואג שכל הנגנים ינגנו באופן הרמוני, כך התשובה מביאה את האדם להרמוניה בין שאיפותיו לבין המציאות בפועל, על ידי התפיסה שגם המציאות הנוכחית, הפגומה והצורמת – אינה מיותרת, משום שהיא חלק מן ההשתלמות הכללית; וגם מלשון נצח: התשובה מגלה את הנצח שברגעים הבודדים בחיי האדם, בכך שהם מצטרפים לרצף ההשתלמות הנצחית של ההוויה. יעקב אבינו ראה בחלומו "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב) – המילה "סֻלָּם" בפסוק כתובה בכתיב חסר, ועל כך יש דורשים שהסולם הוא אותיות סמל (עי' ראב"ע בראשית כח, יב), הסולם מסמל את המציאות המתפתחת שלב אחרי שלב. הצלחה אחת היא חיונית וחשובה, אך לעולם איננה הסוף המוחלט. היסוד הנצחי הוא הרצון להתעלות.
וּמַשְׁלִימַתּוּ בֶּאֱמֶת. בניגוד להשלמה שאיננה אמיתית, כאשר אדם חושב שעליו להגיע לנקודה מסוימת ובכך הוא זוכה בשלמותו. היו אנשים שהתפתו להשתעבד לאידאולוגיות שונות, מתוך מחשבה שמספיק מאמץ מסוים כדי לממש את אותן אידאולוגיות, ואז העולם כולו יהיה מתוקן ומאושר. אך לא כן מורה התשובה, שהיא דרך חיים של הישג אחרי הישג, שלב אחרי שלב בסולם נצחי של השתלמות. המעבר מן המחשבה השטחית והילדותית אודות השלמות הסטטית, שמספיק סך של הישגים כדי לזכות בה, ואז אין צורך להמשיך להתקדם ואפשר לנוח בשלווה, אל המחשבה הבוגרת של השלמות הדינמית, שהיא השתלמות מתמדת – הוא עצמו השלמה גדולה עבור האדם.
