שתי תופעות שונות מאוד, יכולות להיראות לעין בלתי בוחנת כתופעה אחת: עקשנות וחירות. אדם עקשן דומה מאוד לבן־חורין – הוא אינו מכופף את קומתו בפני דבר ואינו מציית לאף אחד. אך למעשה הוא רחוק מאוד מלהיות בן־חורין אמיתי. מתוך עמדה שרירותית הוא מסרב להיפרד מכבלי עבדותו, ושולל מראש ובאופן מוחלט את כל מה שזר לו. לעומתו, בן־חורין תמיד בודק שמא השתבשה הדרך, ואולי מה שבחר בעבר לא מתאים להרגליו בהווה, באופן כזה שהוא נכנס לתוך מערכת עבדותית מדי. אם הוא מבחין שאכן כך קרה, הוא אינו ממשיך בשגרה אלא מחפש דרך לשנות את מציאותו.
הדרך לשינוי לא תמיד קלה. אך עצם המחשבה, המודעות והנכונות לנצל את ההזדמנות הראשונה כדי לצאת לחופשי – זו תפיסתו של בן־חורין. העקשן מתחפר במצבו ללא הוכחות ונימוקים הגיוניים, וגם כאשר מביאים אותו אל סף הדלת ומציעים לו להיות בן־חורין, הוא מסרב, כעבד שהתמכר לעבדותו: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כא, ה).
בפסקה זו מציג הרב קוק עמדה אנטי־שמרנית קיצונית. העיקרון המונח בבסיסה של השמרנות הוא שכל עוד אין הכרח, אין לשנות דבר מן המציאות. לא מתקנים כלי שעובד. אך הָעַקְשָׁנוּת לַעֲמֹד תָּמִיד בְּדֵעָה אַחַת מבלי לבחון, להתחדש ולהוסיף עליה, וּלְהִתָּמֵךְ בָּהּ בְּחֶבְלֵי הַחַטָּאת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְמִנְהָג, שהרי אי־אפשר להיות עקשן ללא תמיכה מסוימת – על ידי התנהגות ואמירות שנעשו למנהג קבוע, אף שהן מזיקות ומחטיאות את שאיפותיו הגדולות של האדם; אותה עקשנות, הִיא מַחֲלָה, אם השמרנות חורגת מעמדה של יעילות לעמדה עקרונית, הגורסת שאם המצב הוא כך – אסור לשנותו, ללא שום נימוק, אזי מדובר במחלה שמזיקה לאדם ולסביבתו, הַבָּאָה מִתּוֹךְ שִׁקּוּעַ בְּעַבְדוּת קָשָׁה. יש עבדות שאינה קשה, כאשר אדם מודע לכך שהוא משועבד בתחום מסוים, אך זה זמני בלבד, כאמצעי עבור מטרה חשובה. ואילו עבדות קשה היא מהותית, מצב בו האדם שלם עם עבדותו, מקבל אותה כחלק מהותי באישיותו וכבר אינו מעוניין להשתחרר ממנה. כך הדבר בֵּין בְּמַּעֲשִׂים, בֵּין בְּדֵּעוֹת, הדברים תמיד צריכים להיבחן לפי מידת ההיגיון והתועלת שבהם. אם לא כן, יוצא שהאדם אינו ריבון על חייו, אלא יש לו שליטים אחרים – הדברים שהתקבלו במסורת, אף אם הם מזיקים באופנים שונים. יש לקיים דיון ענייני על כל מעשה ודעה ולראות אם טוב להמשיך בהם או שאולי יש אלטרנטיבה טובה יותר.
העקשנות אֵינָהּ מְנִיחָה אֶת אוֹר הַחֵרוּת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה לְהָאִיר בְּעֹצֶם חֵילָהּ, החיל האלוהי שאין לו גבול. ספירת 'בינה' המזוהה עם התשובה, נקראת גם "עלמא דחירו" (עי' 'ליקוטי תורה' מסעי, צ), עולם החירות – התשובה נובעת מתוך העיקרון שכל אדם הוא בן־חורין לשנות את עצמו לטובה בכל מצב, בניגוד לתנועת הנפש של העקשנות. חז"ל אומרים על העיסוק בתורה שהוא החירות האמיתית: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֶׂה אֱלוֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלוֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת – אל תקרא חָרות אלא חֵירות, שאין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). בניגוד לכך, אנשים רבים תולים דווקא בתורה את עקשנותם שלא לשנות את אורח חייהם או דעותיהם. אולם במצב של חירות יש דיון בכל, ישנה פתיחות לבֵּרוּר והתעמקות, "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות ה, כב) נאמר דווקא על התורה. מה שהיה עד כה זה נהדר וחשוב, אך לא מספיק. לכן מתוך כבוד והכרת תודה לדורות העבר, מחובתנו לחשוף עוד ועוד רבדים ומשמעויות בתורה, שלפעמים גם יגרמו לשינויים באורחות החיים ובדעות המקובלות.
כִּי הַתְּשׁוּבָה הִיא שׁוֹאֶפֶת לְחֹפֶשׁ מְקוֹרִי אֲמִתִּי, חופש כפי שיש במקור האלוהי, שאינו החופש המוכר לנו כיום, שאינו חופש אמיתי משום שהוא אינו מוחלט. כיום לכל אדם בעולם יש גבולות ואילוצים, גם כאשר הוא בימי החופש שלו. חופש אֲמִתִּי הוא חופש מוחלט ללא כל גבול, וכפי שמתאר הנביא שיהיה באחרית הימים: "לֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה'" (ירמיהו לא, לג) – לא יהיה אפילו השעבוד העדין ביותר, של מורה המלמד את תלמידיו, אלא רק עיון משותף בו כל אחד נותן ומקבל בחברוּת ורעות, "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם". שֶׁהוּא הַחֹפֶשׁ הָאֱלוֹהִי, שֶׁאֵין עִמּוֹ שׁוּם עַבְדוּת, משום שהוא המקור לכל, ולכן הוא מעבר לכל. משימתם של תלמידי החכמים היא למצוא את החֵרות במה שחַרות על הלוחות. על ידי החֵרות מתחברים אל החוֹרֵת, בורא העולם, כך שבדרגה גבוהה של עבודת ה' העבודה אינה עבדות אלא שותפות, על ידי התורה המלמדת את המגמה האלוהית.
כמובן, יש להיזהר גם מן הצד השני – כפי שהעקשנות מגונה, גם חופש שאינו מבוקר הוא מגונה. "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב), המציאות מורכבת מגבוליות וחירות גם יחד, והן אינן מבטלות זו את זו. אין לומר שמכיוון שהמציאות מוגבלת אזי הכל דטרמיניסטי ומוגבל, ומנגד גם אין לומר שמכיוון שהאלוהות אינסופית צריך להיות אנרכיזם מופקר. החכמות האנושיות שיוצרות מנהגים ומסגרות הן חשובות ונכונות, אין לזלזל בהן, אך אינן החכמה האלוהית, "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה, ח). לכן אף שחשוב לעשות סיכומי ביניים בדרך אל האמת הנשאפת, אין להסתפק בהם.
בכל נפש מתחולל מאבק מתמיד בין הנטייה לשעבוד – העקשנות, לבין הנטייה לחירות. בין הדטרמיניזם הטוען שכל פעולה היא מוכרחת, ורק מבטאת חוק טבע מסוים, לבין חופש הבחירה. נטיית העקשנות אינה קיימת רק אצל אנשים צרי אופקים וכסילים, יכול להיות אדם חכם ומוכשר שהגיע למסקנה יפה, התלהב ממנה והתאהב בה, ומאז אינו מוכן לשמוע דעה אחרת ולפתח את תפיסתו. יכול להיות גם דטרמיניזם דתי; אדם שמשעבד הכל לחכמה האלוהית כפי שהוא מבין אותה, ואף את אלוהים הוא מגדיר במסגרת שבה הוא מבין את התורה. התשובה היא יציאה לחירות מכל שעבוד, גם מן השעבוד לדברי התורה כפי שהם נתפסים באופן פשטני, משום שהתשובה באה מן המקור העליון שבו תבניות המציאות אינן מחייבות. וכדברי חז"ל: "שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה. שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה להן הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת. שאלו לתורה, חוטא מהו עונשו? אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו לקודשא בריך הוא, חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות ב, ו). הקב"ה אינו מוגבל גם לדברי התורה, הנבואה והחכמה, משום שהוא למעלה מכל הגדרה, וזהו מקור כוחה של התשובה. לכן התשובה היא אינסופית, כמו מקורה האלוהי, ואין גבול שבו אדם יכול להסתפק למשך כל חייו.
