בתחילת פרשת הבריאה נאמר: "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). המים מקבלים את צורתם לפי הכלי אליו מוזגים אותם, וכך אפשר לעצבם בכל צורה. על כן, משמעות הריחוף של רוח אלוהים מעל המים, היא עיצוב הבריאה באופן מסוים. וכרוח אלוהים כך גם רוּחַ הַתְּשׁוּבָה, היא אינה חלק מהעולם כפי ששאר הבריות הן חלק מהעולם, אלא קדמה לעולם (פסחים נד, א) ומעצבת אותו, נותנת לו צורה מסוימת, כפי שעושה רוח אלוהים. משמעות השם 'אלוהים' היא "בעל הכוחות כולם" (רמב"ן בראשית א), לא צירוף של כוחות שונים, אלא שורשם ומקורם. לו נתונה היכולת לתת לבריות השונות תכונות ויכולות שונות. כך גם התשובה – היא מעצבת את כוחות המציאות וחומרי הגלם שבעולם, ומחלקת אותם לטוב ורע, מצוה ועבירה. בכך שאדם בוחר להשתמש בכוחותיו באופן ראוי וטוב, הוא מוציא אותם מסתמיותם ומרומם את העולם.
לאורך תולדות האנושות, התפיסה הרווחת הייתה שהעולם הוא סטטי, שיש מחזוריות קבועה במציאות שאינה משתנה. אולם תפיסה זו נבעה מכך שהאדם לא היה מסוגל להקיף בדעתו פרקי זמן היסטוריים משמעותיים, וככל שהאנושות מתפתחת והאדם לומד להביט למרחקים גדולים, לרדת לעומק שכבות התרבות, הוא תופס עד כמה השינויים גדולים ומרובים. מושג ההתפתחות הפך למרכזי בתחומי החיים השונים, במדעי הטבע, ברוח ובחברה, ביחס לתרבות ולאומנות, למשטר ולחוק. אך מציאות זו התקבלה כעובדה, ושורשה של ההתפתחות לא נחשף. כאן הרב קוק אומר ששורשה של ההתפתחות הוא ברוח אלוהים, כיסוד מאפיין של העולם מאז בריאתו.
כיוון שהעיצוב הבסיסי של העולם כבר נעשה בששת ימי בראשית, רוח התשובה כעת מְרַחֵף בָּעוֹלָם ולא על פני העולם, מעצב אותו מתוכו, ובכך נוֹתֵן לוֹ אֶת עִקַּר צִבְיוֹנוֹ, את אופיו ודמותו היסודיים – התנועתיות ונטיית ההשתנות שיש בעולם, וּדְחִיפַת הִתְפַּתְּחוּתוֹ, הכיוון לנטיית ההשתנות, שלא תהיה כָּאוס סתמי אלא בתנועה כלפי מעלה, התפתחות של החומר הגולמי מצורה אחת לצורה טובה ממנה. כמו הורים שמולידים ילד בצביונם, עם קוד גנטי מסוים, תכונות ומראה מולד שהורישו לו, אך בזה לא מסתיים הקשר; הם ממשיכים להעניק לו את צרכיו הבסיסיים, אהבה וחום, ידע וחינוך, כדי שיוכל לעצב את דרכו בחיים.
תכונה זו קיימת גם באדם – האדם לעולם אינו חדל מלשאוף לעוד הישג ולהרחיב את גבולו, "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה פ"א). על כן זהו גם עִקַּר צִבְיוֹנוֹ של האדם, לעומת שאר היצורים במציאות שרק מסתגלים אליה ללא שאיפת שכלול. אמנם גם אצל בעלי החיים ישנה התפתחות מסוימת, אך היא אינה עיקר הצביון שלהם, היא אינה נובעת מפנימיותם.
וּבְרֵיחַ בְּשָׂמָיו הוּא מְעַדֵּן אוֹתוֹ. לרוח התשובה יש גם ריח, כפי שכל רוח מוליך עמו ריחות שונים ממקום למקום. הריח שנושא איתו רוח התשובה הוא ריח גן עדן, לכן רוח התשובה מְעַדֵּן את העולם, מקרב אותו לגן עדן – אל המציאות המקורית שאליה עליו לשוב. עדינות נכונה נובעת מהבחנה מדויקת, רגישוּת ואמות מידה מוסריות גבוהות. רוח התשובה עושה את העולם יותר מדויק ומוסרי, וכך הוא מתעדן ומתקרב לגן עדן. וְנוֹתֵן לוֹ אֶת כָּל כִּשְׁרוֹן יָפְיוֹ וַהֲדָרוֹ. כישרון הוא מוכנוּת, כמו מזון שפסקו שהוא כשר, ועל כן הוא מוכן לאכילה. רוח התשובה מכשיר את העולם ועושה אותו מוכן יותר ויותר למצבו היפה האידאלי, מתקן ומפחית את הגסות והכיעור שיש בו.
את אופן המבט על המציאות ניתן לחלק לשתי זוויות: המדעית והאומנותית. המדען בוחן את הערכים הפיזיקליים והביולוגיים השונים של האובייקטים שלפניו, וממילא גם את ההבדלים שבין האנרגיה הפוטנציאלית האצורה בהם להופעתה בפועל. האומן לעומת זאת, רואה באותם האובייקטים שירה, לחן או התרחשות של עלילה, שמיים זרועי כוכבים נראים בעיניו כתמונה נפלאה של הרמוניה מאושרת, סיפור המתפרס על פני זמנים ומקומות שונים. מצד ההכרח הפיזי שבחיים, אדם זקוק למדע כדי לבסס את קיומו ורווחתו, אך עם זאת, הוא אינו יכול להתעלם מההתפעלות הטבעית שיש לו למראה נוף מסוים, מתחושת רוממות שנוצרת כאשר מביטים בפלאי הטבע. לעיתים מבטים אלה מתאחדים יחד, כאשר התיאור המדעי של המציאות מביא את האומן שראה עד כה רק הרמוניה יציבה, לראות גם את המתח הדרמטי שבהוויה, את הניגודים היוצרים התנגשויות, שבירות וחילוקים. או־אז האומן מתפעל לא רק מהתמונה, אלא גם מפעולתם של הכוחות האדירים, שהתוודע לקיומם בזכות המדע. המשפט הראשון בפסקה מתייחס למבט המדעי־אובייקטיבי על המציאות. על כן מוזכרת בו רוּחַ, אחד מיסודות הטבע שאחראי לעיצובו הפיזי – הרוח מעבירה עננים ממקום למקום, מעצבת את פני הקרקע, הדיונות וההרים, יוצרת גלים בים ומפזרת את זרעי הצמחים. במשפט השני לעומת זאת, אותה רוח הופכת לרֵיחַ, לעניין סובייקטיבי – מבטו של האומן על המציאות. כאשר גורש האדם מגן עדן החלה קללת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), החיים נעשו מלאי הכרחים. האדם מוגבל ולשם קיומו הפיזי הוא נאלץ לעשות דברים רבים שלא היה עושה אם לא היה מוכרח. אולם ישנו חוש שאינו משועבד להכרח, שבניגוד לכל שאר החושים, אינו מוזכר בחטא אדם הראשון – חוש הריח. כל החושים נפגעו בגלל החטא, מלבד הריח. מבחינה מסוימת הריח הוא מותרות עבור האדם, הוא מוסיף יופי והדר, ואינו הכרחי כמו שאר החושים: "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו – הוי אומר זה הריח" (ברכות מג, ב). כל המציאות היא השתקפות של גן־עדן בו היה אדם הראשון קודם חטאו, והאומן, בעל הראייה הכוללת, השירית, יכול במידה מסוימת לראות בתוך העולם את גן־עדן, את האידאליות שמעבר למציאות הנוכחית. אותה ראייה מעדנת את העולם, מקרבת אותו אל מציאותו המקורית שקיימת בגן־עדן. היו שאמרו כי היופי יציל את העולם,[68] באמירה זו יש נקודה של אמת – היופי משכיח מן האדם את הצער וזעת האפיים, ההכרח והגבוליות שבחייו. זהו ריח הבשמים שנותן רוח התשובה מראשית העולם ותכליתו – גן־עדן, ומאפשר לנו לחבור אליו דרך מושגי היופי וההדר.
בכך הרב קוק מציג תפיסה כוללת ומאוזנת של תכונות המוצגות פעמים רבות כנטיות נוגדות – האתיקה והאסתטיקה, המוסר והיופי. לעיתים נדמה שצריך לוותר על האחת למען האחרת, ולא היא. כמובן, יש מקרים שאין ברירה אלא לבחור באחת הדרכים, אך בתפיסת העולם האחדותית, כמכלול שלם, האסתטיקה מביעה את האתיקה והן תואמות זו לזו. לעדינות יש גם משמעות אסתטית וגם משמעות אֶתית, ולכן היא מקשרת בין צדדים אלה. "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א), ומשום כך גם במראה חיצוני שלא נחשב יפה על פי המקובל, אם יש עדינות מוסרית, היא לעיתים מקרינה כלפי חוץ ומייפה הכל.
