על פי רוב, חטא הוא שימוש לא נכון בתכונות וביכולות שיש לאדם. כאשר יש לאדם חולשה למשל, במצב אידאלי היא יכולה להתגלות כרגישות. אדם רגיש מתרכך כלפי דבר מסוים, בעוד שאחרים אינם מגיבים בצורה כזו. במצב פחות טוב, החולשה מונעת מן האדם לפעול בצורה טובה וליצור דברים ראויים, או שהיא מונעת ממנו להתגבר על נטייה למעשים שליליים. לכן הרב קוק מכנה את החטא כִּעוּר, כפי שמבחינה אומנותית מכערים יצירה כאשר מעוותים את הקווים הבסיסיים שלה. חטא הוא עיוות התכונות השונות של האדם, וכנגד זאת, תשובה היא יישור התכונות מחדש, החזרתם למצב הראוי והיפה.
נֶגֶד כָּל חֵלֶק שֶׁל כִּעוּר, שֶׁמִּסְתַּלֵּק מִנִּשְׁמַת הָאָדָם, כאשר אדם מתקן ביטוי מעוות של אחת מתכונותיו, עַל יְדֵי הַסְכָּמָתוֹ הַפְּנִימִית שֶׁל אוֹר הַתְּשׁוּבָה, מִתְגַּלִּים עוֹלָמוֹת מְלֵאִים בִּבְהִירוּתָם הָעֶלְיוֹנָה. הסכמה זו הינה החלטה עקרונית להשתנות לטובה. לא מדובר בתיקון מעשי, תשובה בפועל, אלא בשינוי תפיסת המציאות והאישיות באופן כללי, שעל ידו ניתן להבין מדוע החטא הוא כיעור שצריך להתרחק ממנו, ושבעזרתו ניתן לבטא באופן ראוי את האישיות. מתוך ראיית המכלול שמתאפשרת על ידי אור התשובה, אדם רואה את אי־ההתאמה, העיוות של אישיותו ושל המציאות בה הוא נמצא. הַסְכָּמָתוֹ הַפְּנִימִית היא כמו הסכם, החלטה על דרך של תיקון, מודעות וחשבון נפש שאדם עורך בינו לבין עצמו מתוך תפיסה כללית, המאפשרת לו להיות שלם עם עצמו ועם מעשיו. החלטה זו כשלעצמה כבר מסירה את הכיעור שגורם החטא לאדם, אך במקום הכיעור לא נותר חלל ריק, אלא מִתְגַּלִּים עוֹלָמוֹת מְלֵאִים בִּבְהִירוּתָם הָעֶלְיוֹנָה. כאשר הקווים מתיישרים ואדם רואה כיצד כוחותיו יכולים לבוא לידי ביטוי באופן ראוי, הוא מגלה את המציאות באופן אחר. היא כבר לא קודרת ומוגבלת, מתגלה בה היופי הראוי להיות.
כל עוד אדם לא שב בתשובה מחטאיו, הוא אזוק בכבלי החטא. רוח השטות שנכנסת בחוטא,[64] היא המחשבה שהעולם מוגבל באופן מוחלט ושהאדם משועבד באופן מוחלט, ואם ברצונו להשתחרר מן השעבוד עליו להמרות את הצו האלוהי. אלא שבכך הוא נעשה משועבד ליצרו. כאשר אדם מחליט לשוב בתשובה, הוא רואה בעולם פתח לאינסוף, אפשרות להיות בן־חורין ממגבלות העולם, שתלויה בקבלת הצו האלוהי. הוא מכיר בכך שיכולה להיות מציאות שבה יהיה נקי מעוונו, מאושר ושלם עם עצמו, גם אם לא התחיל בפועל בתהליך התשובה.
הרב קוק מציין שגילוי העולמות הוא דווקא בְּקֶרֶב נִשְׁמָתוֹ של החוטא. המקובלים מחלקים את אישיות האדם לכמה דרגות: בחטאים חמורים, דרגת הנפש נכרתת ממקורה ושוקעת בטומאה, הקשר הממשי עם המציאות מתעוות. אדם כבר פחות עדין ומאיר, ויותר מנצל, גס ומנותק. דרגת האישיות שמעל הנפש – הרוח, יכולה רק להיפגם ולהתקלקל על ידי חטא, אך לא להיכרת כמו הנפש. ההשפעה על הרוח ניכֶּרֶת במחשבות, יש עיוות מוסרי ותפיסתי, אידאי. ואילו הדרגה העליונה – הנשמה, רק מועמת, אורה נחלש בגלל החטא, אך היא עצמה נותרת כשהייתה. אדם פחות חש את השגחת ה', את נוכחותו במציאות (עי' ספר 'נפש החיים' א, יח-יט). לפי מידת חומרת החטא כך החסימה יותר קשה ועיוות המציאות חמור יותר. התשובה משיבה את הנפש למקורה, מתקנת את הקלקול שברוח, ומאפשרת לאורה של הנשמה לשוב ולהאיר לאדם – עד שהוא שוב רואה עולמות מלאים שהוסתרו בגלל חשכת החטא. אדם מגלה שיש לו כוחות יותר גדולים ממה שחשב שהיו לו, ואפשרויות רבות ושונות לפעול בעולם.
כָּל הַעֲבָרַת חֵטְא דּוֹמָה לַהֲסָרַת דָּבָר הַחוֹצֵץ מֵעַל הָעַיִן הָרוֹאָה, וְאֹפֶק־רְאִיָּה שָׁלֵם מִתְגַּלֶּה, אוֹר מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם. בעל תשובה תופס את המציאות בפרופורציות נכונות יותר. הוא מתחבר שוב מחדש לאינסוף, המושג האלוהי כבר לא נתפס בעיניו באופן מנוכר, כמגביל ומאיים, אלא אדרבא – כמה שמאפשר לו להשתחרר מהמגבלות הקיימות בעולם. המציאות מתחדשת בהכרתו, כמו אצל אסיר שיצא מבית הכלא אל החיים החופשיים; עד כה היה יכול לראות את השמיים רק דרך סורגי התא הצר, מוגבל ומוקף ברוע, וכעת חומות הכלא שבנה לעצמו בחטאיו הולכים ונמוגים, הוא נעשה בן־חורין ויכול לפעול בעולם כאוות נפשו, לזרוע ולקצור, ליהנות מיפי הבריאה ולעצב אותה כרצונו.
אדם שחטא בחטאים כבדים או שהתרגל לחיים מלאי עוון, עלול להתייאש, לחוש שכבר אין לו תיקון ודרך מוצא. אלישע בן אבויה היה מגדולי התנאים,[65] עד אשר "קיצץ בנטיעות", ומאז נתכנה בפי חז"ל: "אחר" (חגיגה טו, א). אדם שמכחיש את האינסופיות האלוהית מכוּנה "כופר בעיקר", ואילו אלישע בן אבויה "קיצץ בנטיעות", כלומר – כפר בהשגחה, בהשפעה, הגיע למסקנה שהאלוהות אינה מתגלה בעולם. למסקנה זו הוא הגיע דווקא בגלל ההשגות הגבוהות אותן רכש בתפיסת גדולת ה'; לעומת הגודל האלוהי, העולם והאדם בקטנותם נראו כה חסרי ערך בעיניו, שלא היה שייך, לתפיסתו, שהא-ל האינסופי יתייחס אליהם. "אחר" נשאר עם כל ידיעותיו וחכמתו שהיו לו, ורבי מאיר תלמידו, בגודל אישיותו וכטובה עצומה לרבו החליט שהוא ממשיך ללמוד ממנו, ובכך נתן לו פתח מסוים לשוב. "אחר" לא הכיר בערכן של כל ידיעותיו, כי מבחינתו הכל בטל אל מול גדולת ה', ורבי מאיר ניסה לשנות את תפיסתו כשהראה לו שיש ערך גדול לידיעותיו, שלא יכול רבי מאיר לקבלן אלא ממנו.
בניגוד ל"אחר" שהתייאש מאפשרות התיקון,[66] חז"ל אומרים: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א). "רחמים" מלשון רחם, מידת הרחמים מתייחסת גם לאדם מבוגר כמו אל תינוק מבחינה רוחנית, שזה עתה יצא מרחם אימו – מוחלים לו על התנהגותו משום שמכירים בכך שהוא עוד עתיד לגדול, להתעלות וללמוד להתנהג כראוי. כך מידת הרחמים חותרת תחת מדת הדין, ומושיעה גם את זה שלא ראוי מצד הדין לישועה. המדרש מספר שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, וכשראה שאין העולם עומד בה, שיתף את מידת הרחמים (בר"ר יב, טו) – הקשר שבין הקב"ה לעולם ולאדם מתקיים על ידי מידת הרחמים, שהיא למעלה ממידת הדין. משמעות המילה "רחמי" בארמית היא אהבה, ו"עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י, יב), בזכות מדת הרחמים יש מקום להתפתחות ותשובה. התשובה ואפשרות התיקון באות מכוחה של מידת הרחמים; לא ויתור על המטרה העליונה, אך הנהגת העולם בתהליך מורכב, בו ישנן עליות וירידות. לכן מכוחה של מדת הרחמים אֹפֶק־רְאִיָּה שָׁלֵם מִתְגַּלֶּה, אוֹר מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם. בניגוד לתפיסתו של "אחר", מתגלה שעל אף החטא וקטנותו של העולם, יש הצדקה וחשיבות לקיומו, כי יש לו תפקיד וערך עצום.
