בפרק הקודם התבאר שהתעלות העולם התמידית היא ביטוי מרכזי של מציאות התשובה. ניתן לחשוב שכיוון שהתשובה תלויה ברצונו החופשי של האדם, הוא יכול להחליט שלא לשוב בתשובה ובכך לגרום להפסקת התעלות העולם. בפרק זה מבואר שאין הדבר כך, משום שמציאות התשובה היא הכרחית. מתי התשובה תצא לפועל, באלו תנאים ונסיבות, מתוך רווחה או מתוך צער – כל אלה תלויים באדם, בבחירותיו ובחשבון הנפש שיעשה, אך עצם מציאות התשובה היא מוכרחת ואינה תלויה ברצונו.
שורשי התשובה הראשוניים אינם נובעים מאידאולוגיה, מחשבה מעמיקה או חשבון נפש, הַתְּשׁוּבָה בתחילתה אינה אלא הַרְגָּשָׁה. הרגשות באות מעצמן, בספונטניוּת, הן אינן תוצאה של בחירה. רק לאחר שמופיע רגש מסוים, אדם בוחר בשכלו כיצד להגיב אליו. הרגשת סלידה מחטאים זו הַהַרְגָּשָׁה הַיּוֹתֵר בְּרִיאָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, לאנשים בריאים מבחינה רוחנית, שאינם שקועים בחטאיהם, יש סלידה טבעית ממחשבות או מעשים רעים. מי ששם לב לפתע שהוא חומד או מקנא, מתבייש בכך, שכן אנשים רוצים להרגיש שהם ישרים ונדיבים. רק אדם שנפשו הושחתה, כבר אינו חש בסלידה כזו, כדברי חז"ל: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר" (יומא פו, ב). וגם אם הוא חש מעט רתיעה מהחטא, כבר אינו מאמין בתשובה. תחושתו של אדם שיש ביכולתו לתקן את עצמו ואת המציאות, שיש תקנה למצב והוא יכול לתת בעצמו אמון, קיימת רק כאשר מצבו הנפשי תקין.
משני יסודות עיקריים מורכב האדם, ושניהם צריכים להיות בריאים: נְשָׁמָה בְּרִיאָה בְּגוּף בָּרִיא. בריאות הנשמה מתבטאת בשאיפות גדולות ואידאליזם, ובריאותו של הגוף היא היכולת לממש את השאיפות הגדולות. במידה ואדם אינו יכול לממש אותן בגלל בעיה גופנית, או כאשר גופו בריא אך אין לו חזון ראוי שאליו הוא שואף, זהו חולי. נשמה בריאה לא יכולה להתבטא אלא בגוף בריא, וגוף בריא מאבד את משמעותו ללא נשמה בריאה. בתקופת הגלות גופו של עם ישראל היה חולה, התפתחו חלומות על ימות המשיח, אך לא הייתה אפשרות לממש אותם באופן מעשי. בתקופת בית המקדש השני המצב היה הפוך – היה גוף חזק ובריא, אך הנשמה הייתה חולה ומוּמשו שאיפות מקולקלות. כדי להבריא את הנשמה היה צורך להחריב את הגוף, את בית המקדש ומלכות ישראל.
המונח גוּף בָּרִיא כולל גם את הנפש, החיוניות המוחשית של האדם (ראו תחילת פרק א). דרושים גם בריאות נפשית ואיזון רגשי, כדי שאדם יממש את תביעות הנשמה באופן ראוי. כאשר נשמה בריאה שיוצרת שאיפות טובות של התעלות ותיקון, קיימת בגוף שאיננו בריא, כי הנפש שבו מקולקלת ואין בה איזון בין רגשות חמלה ורחמים לתביעת צדק ונקם על רֶשע, או כי המצפון הטבעי משותק ומנוון – מתגלות תופעות קשות של קנאות דתית רצחנית או התנהגויות מוזרות ומזיקות אחרות, בשם האמונה. מצד אחד, האדם רוצה להביא את הנשמה לידי ביטוי, לממש את תביעותיה במציאות, ומצד שני, הביטוי לא יכול להיות ראוי בגלל חוסר איזון נפשי בריא.
תשובה מחברת בין הנשמה לגוף בבריאותם, ומאפשרת לנשמה לבוא לידי ביטוי ראוי בגוף. לכן הנשמה מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא לִידֵי הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל שֶׁל תְּשׁוּבָה. כבר בעצם תהליך התשובה יש אושר גדול – ישנה הקלה נפשית כאשר נפטרים מדברים שאינם טובים, והאדם מתמלא בשמחה וביטחון כאשר הוא מגלה שיש לו את האומץ הנפשי הדרוש לכך. וְהִיא מַרְגֶּשֶׁת בָּהּ אֶת הָעֹנֶג הַטִּבְעִי הַיּוֹתֵר גָּדוֹל. הקיום כולו נעשה קל יותר, מענג, כאשר התשובה פועלת ואדם נטהר ממעשים ומדות רעות ומתעלה. לכן אם אדם לא מרגיש כל תענוג בתהליך התשובה כולו, והוא רק מצטער וכואב על השינוי החיובי בחייו, עליו לבדוק היטב אם תשובתו נכונה וטובה.
סימן ראשוני לבריאות הגוף הוא עיכול נכון: פְּלִיטַת הֶחֳמָרִים הַמַּזִּיקִים פּוֹעֶלֶת פְּעֻלָּתָהּ הַטּוֹבָה וְהַמַּבְרִיאָה בַּגְּוִיָּה כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה בִּתְכוּנָתָהּ. כשם שאם מערכת העיכול אינה מתפקדת כראוי עלולות להיווצר מחלות ובעיות קשות, כך אם אדם אינו פולט מעצמו את החומרים הרוחניים המזיקים, הוא עלול להגיע למצבים קשים מבחינה נשמתית. בתוך מהלך החיים הבריא יש גם טעויות וכישלונות, התערבבות של דברים מזיקים בדברים טובים שמהם אדם ניזון מבחינה רוחנית. כאן נצרכת תשובה, להשיב את האדם לבריאות על ידי פליטת הדברים המזיקים. לאחר שאדם קלט בחושיו את המציאות ועיכל אותה אל קרבו, עליו להבחין ולברור מה טוב וכדאי להטמיע בנפש, ומה מזיק לו ועליו לפלוט אותו בהקדם. לכן התשובה צריכה להיות מתמדת, יש צורך בהתבוננות ובירור קבוע בין טוב לרע. אחרת, האדם נעשה חולה. אם מערכת העיכול הרוחנית אינה פועלת, יש טשטוש בין טוב לרע והאדם נהנה לחטוא בחטאים שונים מבלי לחוש כל צער על כך. לעיתים תוכחה מסוימת יכולה לעזור, מקור חיצוני שיזעזע את האדם ויעמיד אותו על מקומו, וכך ישיב את הבירור הרוחני לפעול כראוי.
וַהֲרָקָה רוּחָנִית שֶׁל כָּל מַעֲשֶׂה רַע וְכָל רִשּׁוּמִים רָעִים וּמְקֻלְקָלִים הַבָּאִים מִמֶּנּוּ, שֶׁל כָּל מַחֲשָׁבָה רָעָה וְשֶׁל כָּל רִחוּק מֵהַתֹּכֶן הָאֲצִילִי הָאֱלוֹהִי בִּכְלָל, שנובע מהישארותם של הגורמים המקולקלים בנפש, שֶׁהוּא יְסוֹד לְכָל רַע, לְכָל גַּסּוּת וְכִעוּר, מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא. "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלוֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח). קרבת אלוהים היא מקור הטוב והחיים, לכן התקרבות למקור האלוהי היא התגברות החיים. אדם מוסרי הוא מיטיב ואמיץ, או מבין, רחום ומנחם כשצריך. אם חסרה בו אחת מן התכונות הנפשיות הראויות, הוא חש בריחוק מֵהַתֹּכֶן הָאֲצִילִי הָאֱלוֹהִי שבו. העיוות שיש בנפש האדם כאשר לא אכפת לו מדברים שהיה ראוי לו להיות רגיש אליהם, או כשהוא נמשך מדי לדבר שאינו אמור להימשך אליו במידה כזו, נובע מגַּסּוּת וְכִעוּר, הנובעים ממחיצה עבה שאדם יצר בחטאיו בינו לבין מקורו האלוהי, שבעקבותיו הוא שם לב רק לישותו הפרטית.
אדם אינו יכול להתקיים בלי תחושת ישות פרטית מסוימת, אחרת הוא בטל לגמרי ואינו פועל בעולם כפי שנצטווה. מנגד, עודף תחושת ישות פרטית מביא לכיעור ומחיצה בין אדם לבין בוראו. כשיש רִחוּק מֵהַתֹּכֶן הָאֲצִילִי הָאֱלוֹהִי בִּכְלָל, כלומר, כאשר נוצרת לאדם תפיסה מעוותת של המושג האלוהי – האדם מפחד מאלוהים, ואז הוא רוצה רק לרחוק ממנו. מושג האלוהים שלו מאיים עליו, ולכן הוא מרגיש שעליו לחטוא, להגביר את תחושת הישות העצמית שלו, כדי לא להיבלע ולהתבטל. כמו תינוק שגדל ומרגיש שעליו לסרב ולמרוד, כי רק כך תחושת העצמיות שלו מתגלה. הציות נתפס כביטול העצמיות, הייחודיות והעצמאות. לחילופין, הוא מרגיש שאם ברצונו להתקרב לאלוהים, עליו לבטל את ישותו הפרטית, להיות מצומצם וממוזער ככל הניתן. בריאות נשמתית וגופנית מאזנת בין הקטבים – הישות הפרטית מוארת מאלוהים ולכן האדם אינו בטל, אלא מממש את ישותו ועצמיותו הנפרדת, אך מתוך דבקות במקורה. כאשר אדם מואר ודבק באלוהים הוא יכול להרשות לעצמו להיות גדול ועוצמתי מבלי שיהיו בכך גסות וכיעור.
יש תנאי להופעת התשובה: מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא, כֶּשֶׁהָאוֹרְגָן, מערך החיים הכולל של האדם, בָּרִיא מִצִּדּוֹ הָרוּחָנִי וְהַגַּשְׁמִי יַחְדָיו. ואם אינו כך, אדם עלול להמשיך ולשקוע בחטאיו מבלי לשים לב להידרדרותו. כחוזק ועומק הבריאות, כך חדוּת ההרגשה של הרצון לבריאות ותחושות האושר והחירות של שחרור מחטאים כובלים. וכך גם להפך, ככל שאדם מקלקל את עצמו יותר, הוא פחות ופחות שם לב לרגשי התשובה. כשהמצפון לא קָהָה בגלל מעשים שאינם טובים, הוא ודאי פעיל וחד יותר. בריאות – הן רוחנית והן גשמית – היא אם כן, גם אמצעי להרגיש אם המצב לא תקין וגם תכלית להגיע אליה, מצד המוסר הישר.
