על פני כדור הארץ ישנה תחושת יציבות בטוחה. במעמקי האדמה, לעומת זאת, ישנה לבה, נוזל שחֻמוֹ נע סביב אלף מעלות צלזיוס. שם הכל נמצא בתנועה ללא הפסק, נזיל ומשתנה, אך רק לעיתים אנו מתוודעים לסערה המתחוללת שם, בהתפרצות הלבה מתוך לועו של הר געש. במורדות הר הגעש ישנה אדמה פורייה, והתגבשותה של הלבה יוצרת סלעים מסוגים שונים – כך, אותה התפרצות מביאה עמה ממעמקים שיפור ושכלול על פני האדמה. כך גם בנפש האדם; גם כשיש תחושה כללית שהכל כשורה, בתוך הנפש מבעבעות שאיפות מודחקות שרק לעתים מתפרצות בנסיבות שונות, ואז הן מזעזעות את האדם המופתע מן הכוחות הטמונים בקרבו. לרוב, כיוון שאותה התפרצות חושפת בפניו רבדים חדשים הקיימים באישיותו, לאחר הזעזוע הוא חש בהפריה ובשכלול שההתפרצות העניקה לו על ידי גילוי כוחות ושאיפות חדשים, שאם אך יצליח לעבדם, יימצאו מפתחים אותו ומיטיבים לו.
אותו התהליך קורה בחיים בכללותם. על פני השטח הכל נתפס כיציב ובטוח, אָמְנָם[63] בְּמַעֲמַקֵּי הַחַיִּים מִתְנוֹצֵץ בְּכָל רֶגַע אוֹר חָדָשׁ שֶׁל תְּשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה. חז"ל אומרים שהתשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א), כלומר, היא אינה קיימת רק בתוך העולם, אלא גם חיצונית לו. התשובה היא כוח המחבר את העולם למקורו העליון, וכמעיין בלתי פוסק מביאה אליו את אותה רמת החירות האינסופית שישנה במקורו. מכאן התחושה הפנימית שאפשר תמיד להתעלות לרמות קיום נשגבות יותר ויותר. החיבור למקור העליון משפיע על נפש האדם הפרטי והאנושות בכללה, על החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ישנו האור הרגיל, החיים המוכרים שמעניקים תחושת יציבות ושליטה. מנגד, ישנו האור שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב, א), ואף שכעת הוא גנוז, אור זה שולח ניצוצות אל המציאות הקיימת. כל סוגי החידושים שבכל התחומים הם הופעה של אותם ניצוצות, כך שלמעשה מדען שמגלה חידוש מסוים, אינו אלא יוצר של כלי המסייע להופעת ניצוץ מן האין הקודם לעולם.
תשובה רגילה של אדם שחטא, מתחרט על מעשיו ומתקנם, יכולה להיות קשה, אך היא עדיין שונה מתְּשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה, בכך שהיא מדודה ומוגדרת. בתשובה עליונה אדם מתעמק בנבכי נפשו ודן בשאלות גדולות יותר, מעבר לצורך לתקן חטא מסוים. מחשבות אלו יכולות להגיע גם מתוך אירועים שגרתיים בחייו, שמעוררים בו מחשבות גדולות של תשובה עליונה. כל חידוש מדעי או אומנותי בעל ערך הוא תשובה, כי הוא מקרב את העולם למצב עליון יותר, פורץ גבול שנדמה היה שאין להתפתח יותר ממנו.
ההתחדשות התמידית של אור התשובה קיימת כְּשֵׁם שֶׁאוֹר שׁוֹטֵף חָדָשׁ הוֹלֵךְ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּמְלוֹאֵיהֶם לְחַדְּשָׁם. חידוש העולמות וחיותם מכוּנה 'אור ישר' בדברי המקובלים, זהו אור התשובה, המחדש ומקדם תמיד את העולם, בדומה להופעת האנרגיה ביקום: היקום מלא באנרגיה המופיעה כל הזמן בצורות שונות, מחדשת ויוצרת. אנרגיה פוטנציאלית הופכת לאנרגיה קינטית, לאור ולחום. האנרגיה האדירה של המפץ הגדול גורמת ליקום שילך ויתרחב, ממדים חדשים מתהווים ונוצרים כוכבים. וּלְפִי עֶרְכּוֹ שֶׁל הָאוֹר, עוצמתו שמשתנה מזמן לזמן, וּמִלּוּי הַחָכְמָה וְהַקֹּדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, עד כמה הארה כזו מביאה עמה קרבת ה', כך מִתְמַלְּאוֹת הַנְּשָׁמוֹת בְּאוֹצְרוֹת חַיִּים חֲדָשִׁים. קרבת ה' באה על ידי ריבוי חָכְמָה: המחיצות שיש בין אדם לכל דבר אחר, נובעות מחוסר הבנה, ככל שמחכימים יותר כך מתקרבים יותר. ואילו הַקֹּדֶשׁ הוא נבדלוּת, רוממות. לפי גודל ההבנה וההתפעלות מהגדוּלה – החכמה, כך גודל הקדושה. שני מרכיבים אלו, קרבה וריחוק – אהבה ויראה, נצרכים זה לזה וגורמים זה לזה. על כן, כפי מידת החכמה והקודש שיש בהארה, כך מִתְמַלְּאוֹת הַנְּשָׁמוֹת בְּאוֹצְרוֹת חַיִּים חֲדָשִׁים. הנשמות מתקרבות יותר אל המקור העליון, ומתחדשות ביותר חירות וכלים לבחור בטוב. חיי הנשמה יכולים לעמוד בסתירה לחיי הנפש והגוף, כיוון שהנפש והגוף מקדימים את הצרכים הגופניים והנפשיים למטרות הנעלות, ואילו אצל הנשמה האידאל קודם להכרח. אולם כאשר יש התחדשות כזו שעִמה יש חכמה וקודש במידה הגונה, חיי הנשמה מתואמים יותר עם חיי הנפש והגוף, והיא יכולה להתחדש ולהתעלות.
כאשר יש אור גדול של התחדשות בעולם, אך ללא מילוי של חכמה וקודש, אזי "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) – הרֶשע עלול להשתמש בהתחדשות לרעה. ניתן לראות לאורך ההיסטוריה כי התפתחויות שונות הביאו לתופעות נוראיות, כמו הנאציזם והסטליניזם שבמסגרתם כל התחומים – האומנות, המדע והכלכלה, שירתו מפעלי רצח זוועתיים. אמנם, אף שהאנושות סובלת מכך היא גם מפיקה לקחים, ומכל התחדשות שדרדרה את העולם לשפל, העולם התפתח לרמות גבוהות יותר.
וּפְרִי הַתַּרְבּוּת הַמּוּסָרִית וְהַמַּעֲשִׂית הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה הוֹלֵךְ וְצוֹמֵחַ מִתּוֹךְ שֶׁטֶף זֶה. אותה התפרצות של אור התשובה מצמיחה פירות של תרבות מרוממת יותר, מהבחינה הַמּוּסָרִית וְהַמַּעֲשִׂית, כלומר – בתיאוריה ובפועל. אנשי חזון שלא מצליחים לממש במעשה את העקרונות המוסריים שהם מאמינים בהם, עלולים לבוא לידי ייאוש וציניות שפוגעים באמונה. על כן צריכה להיות התאמה בין מערכת הערכים והעקרונות שראוי שתהיה הכי נשגבה, לביטויה בעולם המעשי, שכיוון שהוא מוגבל, הופעת הערכים בפועל עלולה להיות רחוקה מאוד מהחזון המקורי. את התאמה זו מביא אוֹר של הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה.
וְנִמְצָא אוֹר הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְחִדּוּשׁוֹ לְכָל צוּרוֹתָיו בְּכָל זְמַן וְעִדָּן בִּתְשׁוּבָה הוּא תָּלוּי, וְקַל וָחֹמֶר אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וִישׁוּעָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, תְּחִיַּת הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ, הַשָּׂפָה וְהַסִּפְרוּת. מאז תחילתה של תופעת החילון בישראל, נשמעת הטענה שמסורת ישראל סיימה את תפקידה; שהיא שייכת לעבר ועליה לפנות את מקומה לתרבות חדשה ומעודכנת יותר, תרבות העונה לצרכי התקופה החדשה. בדברים אלה הרב קוק משיב לטענה זו: שֶׁהַכֹּל מִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה יוֹצֵא, וּמִמַּעֲמַקִּים אֶל מְרוֹמֵי הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה יוּבָאוּ. מאותו המקור ממנו הכל התחיל וממנו נוצרה מסורת ישראל, הכל גם ממשיך ומתחייה, וישראל נגאלים. מאותם מַעֲמַקִּים באה גם ההתפתחות. התפיסה שיש חילוק בין מקור יצירת הדברים למקור התפתחותם, היא הסיבה לחוסר ההבנה כיצד ההתחדשות יכולה להתאים למסורת ישראל, שבמבט פשטני נראית מקובעת וחסרת התייחסות להתפתחות העולם. דווקא התשובה, שעלולה להיתפס כמושג דתי שנועד להחזיר את האדם למקומו הישן, עלולה להיראות כהכי מתנגדת לאפשרות ההתפתחות. ואילו כאשר מבינים שרעיון התשובה בא לקדם את העולם ככלל ואת האדם כפרט, מובן שההפך הוא הנכון – שהתשובה היא מקור הדחף להתפתחות.
על פי דברי הנביא "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס, כב), אומרים חז"ל שיכולות להיות שתי אפשרויות להופעת הגאולה: "זכו – אֲחִישֶׁנַּה, לא זכו – בְּעִתַּהּ" (סנהדרין צח, א). כאשר בתהליך ארוך ומורכב עם ישראל צובר ניסיון של צרות ובעיות, וכך מגלה בתוכו את השאיפות הראויות – זוהי הדרך שבה "לא זכו", ללא תהליך של זיכוך עצמי, ולכן הגאולה רק "בְּעִתַּהּ"; דרך של הכשרה איטית המלווה בייסורים רבים. אולם אם ישראל "זכו", מזככים את עצמם, מתעוררים לתשובה מתוך בירור שבא במחשבה תחילה, אפשר לזכות לגאולה ללא ייסורים – לגאולת "אֲחִישֶׁנַּה". שתי דרכים אלו הן אפשרויות שונות של תשובה, שבה תלוי אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. מכיוון שחלק חשוב בגאולה הוא תְּחִיַּת הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ, הַשָּׂפָה וְהַסִּפְרוּת – גם הן תלויות ביסוד התשובה, ולכן גם הן צריכות להיות בהשראת הקודש והחזון.
גם בפסקה זו ישנו תיאור של תהליך 'עליית מלכות לבינה' (עי' פסקה ז' לעיל). בתחילת הפסקה מוזכר הביטוי מַעֲמַקֵּי הַחַיִּים, המציאות המוחשית על כל הצדדים השפלים שבה, "מרתף הנפש" כפי שקרא לכך מייסד הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד; ובסוף הפסקה – וּמִמַּעֲמַקִּים אֶל מְרוֹמֵי הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה יוּבָאוּ. תשובה עליונה היא גם פנייה אל המקורות העליונים של הכוחות שבאדם, ספירות 'כתר' ו'חכמה'; אדם מגלה בעצמו את המעיין העליון שמאפשר לו להתחדש ולהתעלות תמיד, שחושף בפניו שהמציאות אינה מוגבלת, מקובעת וחסרת אפשרות להשתנות, אלא שבכללותה היא תמיד דינאמית, אף שיש בה גבולות של תחומי פעולה וכוחות. אין סוף לצירופים השונים שאפשר לעשות בכלֵי המציאות, עד כדי הפיכת הרע לטוב מוחלט. טעויות יכולות להביא לאמת, ומנגד, אמתות יכולות להביא לשקר אם הן חלקיות. זוהי 'עליית מלכות לבינה', כאשר מכירים בכך שהמציאות העובדתית שעל פני השטח אינה הסוף מוחלט. בו בזמן שהדברים נראים כעובדה מוגמרת, הם גם הופכים להיות חומר גלם להמשך טוב יותר.
תשובה מזוהה עם ספירת 'בינה', שהיא מקור החירות (ראו לעיל פסקה א; ז), משום שתשובה מתבססת על יסוד החירות, המאפשר לשנות את המציאות באופן תדיר. נבון הוא המבין דבר מתוך דבר (חגיגה יד, א), כלומר – מחדש, מוסיף על ומתוך המוכר והידוע דבר המתגלה כחדש ועצמי. אותה התבוננות על מה שקורה בפועל והשוואתו למה שיכול להיות מבחינת הפוטנציאל, היא תהליך 'עליית מלכות לבינה'. החשבון הגדול הוא הקשר בין ה'בינה', מציאותו העליונה והפוטנציאלית של האדם, ל'מלכות', העובדות שבפועל. זהו פְּרִי הַתַּרְבּוּת – אשר הוֹלֵךְ וְצוֹמֵחַ מִתּוֹךְ שֶׁטֶף זֶה של אורות התשובה המתנוצצים בכל רגע. פרי הוא עובדה מוגמרת מצד אחד, כמו המציאות המוחשית, אך גם התחלה של תהליך מצד שני: הפרי מספק הזנה והנאה בטעמו ובמראהו – בהווה המשתנה תדיר, ויחד עם זאת הפרי גם מכיל בקרבו פוטנציאל, זרעים שיצמיחו בעתיד את העץ הבא.
