במשך מאה וחמישים השנים האחרונות חל שינוי בתפיסה הכללית של העם היהודי, והתעצבו מחדש ערכי המוסר וסדרי העדיפויות שהיו מקובלים עד כה בחברה. לאורך כל הדורות היו יהודים פרטיים שלא חיו בדיוק בהתאם למסורת, והיו כאלה שאף עזבו אותה, אך בתקופה זו הכלל הוא שהשתנה: הדתיות בכל העולם המערבי, ואף בעם ישראל, נעשתה לעניין פרטי. במדינות המודרניות מצב זה בא לידי ביטוי בתהליכי הפרדת הדת מהמדינה, מתוך תפיסה שהדת היא עניין פרטי והמדינה מתנהלת על פי עקרונות שלא באו מהדת, והם הקובעים את צביונה. מנגד, המדינה גם לא תפלוש לתחום היחיד, בתנאי שהוא לא יתנגש בכלל.
אחת ההשלכות של שינוי זה היא שלימוד התורה וקיומה הופכים להיות עניינו של האדם הפרטי, דבר שמבטל את הזיקה והקשר המהותי בין עם ישראל, ככלל, לתורתו.[58] בפסקה זו הרב קוק מדבר על התשובה הכללית, בה עם ישראל יותר ויותר מתקרב לאופן הגלוי של המושג המונח במהותו וצריך להתגלות בפועל – עם ה'. בתשובה זו החזון הגדול יוביל, רעיון תיקון העולם יהיה עמוד האש שלאורו העם ילך. תשובתם של פרטים אינה המהלך העיקרי, אף שכמובן היא דבר חיובי. יש צורך בתחייה כללית של הקודש.
בתחילה הרב קוק מנתח את התופעה הנחזית קודם ביאת המשיח – עזיבה המונית של התורה והמצוות, הנקראת בדברי חז"ל "חוצפא דעקבתא דמשיחא":[59] הַחֻצְפָּה דְעִקְּבְתָא דְּמְשִּׁיחָא בָּאָה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָם הֻכְשַׁר כְּבָר עַד כְּדֵי לִתְבֹּעַ אֶת הַהֲבָנָה, אֵיךְ כָּל הַפְּרָטִים הֵם מְקֻשָּׁרִים עִם הַכְּלָל, וְאֵין פְּרָט בִּלְתִּי מְקֻשָּׁר עִם הַגֹּדֶל הַכְּלָלִי יָכוֹל לְהָנִיחַ אֶת הַדַּעַת. כלומר, בתקופה זו העולם מבקש תפיסות עולם כוללות. למשל, בפעולה המדעית ישנם שני שלבים: הראשון הוא תצפית ואיסוף מדויק וגדול של נתונים, והשני הוא ניסיון להבין אותם כמכלול ומתוך כך לנסח חוקים. חוק הוא הכללה, ככל שהמחשבה יותר מתקדמת כך ההכללה יותר מדויקת וממילא יותר מסייעת. תפיסה פרטית תבחן רק את הפרטים, ואילו תפיסה כוללת תחפש את החוק. כך גם ביחס לעולם בכללותו, אנשים בעולם הישן הסתפקו בפרטים ידועים ולא התעניינו בכללים, ולכן היו מוכנים לעשות מה שאמרו להם שטוב לעשות, גם ללא שכנוע רב. כך היה בתקופת החברה הפיאודלית[60] של ימי הביניים: החברה התחלקה למעמדות שונים באופן מוחלט, ללא היגיון מסוים מאחורי חלוקה זו – אחד היה איכר, השני אריס ומי שזכה היה אציל, בלי שהייתה משמעות מהותית או מוסרית מסוימת לכך. כאשר ישנה תפיסה כללית מתעוררת מחאה – הרי כולנו בני אדם, ואם כן לכולנו מגיעות אותן זכויות! בדומה לכך היה גם תחום המדעים בתקופה זו; הכירו פרטים רבים, אך ללא כללים ידועים, ובתקופה המודרנית נוסחו חוקים שכוללים במסגרתם פרטים רבים. הרב קוק מוסיף על כך שגם מבחינה רוחנית הדור של התקופה המודרנית הוכשר לתפיסה כללית, המנסה להבין איך מאחורי כל פרטי ההלכה וסדרי החיים יש כללים השוזרים בהם משמעות. אם לא מתוודעים לכללים כאלה, נוצרים חוצפה, חוסר עניין לקיים את המצוות ואף זלזול בהן, כי לעומת שאר התחומים בהם העולם החדש ניסח כללים לפרטים השונים, רק במצוות אין הבנה כללית. בעולם החדש, פרט שאינו מקושר עם הכללים הגדולים לא מניח את הדעת, וכשהדעת אינה מיושבת קשה להמשיך בשמירת המסורת, בטח שלא מתוך כבוד וחיבה.
התורה נתפסה כאוסף של פרטים, הוראות על גבי הוראות בלי פשר, מה שגרם למאיסה בתורה. ואילו אוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, רזי תורה המאירים את המציאות המעשית לפרטיה, הם סוד, כמו חוק שאינו מוחשי אך מאיר את הפרטים. הם החכמה העליונה שמולידה את כל הפרטים השונים. וְאִם הָיָה הָעוֹלָם, כלומר – הציבור היהודי, כמו בעגה היידישאית 'הָעוֹיְלֶם', עוֹסֵק בְּאוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה בְּמִדָּה זוֹ, שֶׁתִּתְגַּדֵּל הַנְּשָׁמָה הָרוּחָנִית עַד כְּדֵי הַכָּרַת הַקִּשּׁוּר הָרָאוּי שֶׁל הַפְּרָטִים עִם הַכְּלָלִים הָרוּחָנִיִּים, אילו עיסוק זה ברזי תורה היה אינטנסיבי, מעמיק וכולל בתוכו את תלמידי החכמים בעלי הכישרונות הגדולים, וכך מקרין על הפרטים המעשיים, מאיר את המצוות ויוצק בחיים היהודיים משמעות וטעם, אזי הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה, וְתִקּוּן הָעוֹלָם, הַבָּא אִתָּהּ וְעַל יָדָהּ, מוֹפִיעָה וְיוֹצְאָה אֶל הַפֹּעַל. הייתה נחסכת התפרצות החוצפה. במקומה הייתה באה תשובה בדמותה של מהפכה רוחנית של העמדת חזון והארת הפרטים שבכל התחומים. היינו זוכים לתיקון עולם, במקום תחרות הרסנית ומהפכות עקובות מדם כפי שחווינו בעידן החדש.
אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהַהִתְרַשְּׁלוּת גָּרְמָה, שֶׁאוֹר תּוֹרָה פְּנִימִית, הַטָּעוּן רוֹמְמוּת וּקְדֻשָּׁה עַצְמִית, לֹא הוֹפִיעַ בָּעוֹלָם כָּרָאוּי, העיסוק ברזי תורה היה מועט מאוד, וגם העיסוק המועט בדרך כלל לא היה מספיק ולא באופן הראוי. הלימוד היה במנותק מעולם הפרטים, מהמצוות המעשיות וסעיפי ההלכה. לא היו בו רוֹמְמוּת וּקְדֻשָּׁה עַצְמִית, הקדושה שבו הייתה חיצונית, וממילא לא הייתה רוממה. היו סממנים חיצוניים, בגדים וכוונות שונות, אך לא היה לימוד לשם הבנת התורה עצמה (עי' אורות התורה ב, א). העיסוק ברזי התורה לא היה לשם הארת פרטי התורה, מצוותיה והלכותיה, אלא כאמצעי למטרות אחרות, לשם קדושה פרטית. ואז כאשר העולם כולו מתקדם, ובכל תחומי הידע מנוסחים כללים, בָּאָה הַתְּבִיעָה שֶׁל סִדּוּר חַיִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁהַפְּרָטִים יִהְיוּ מוּבָנִים בְּמוּבַן הַכְּלָל, בִּזְמַן כָּזֶה, שֶׁהַגְּמָר שֶׁל גִּלּוּי הָאוֹר וּסְלִילַת הַדֶּרֶךְ לַהֲבָנָה זוֹ עֲדַיִן לֹא בָּא, ואין בתורה מענה ראוי לתביעה. וּמִזֶּה בָּאָה הַהֲרִיסָה הַנּוֹרָאָה. משום שכאשר אין מענה התורה נעזבת, והולכים לחפש במחוזות אחרים כללים ומשמעות.[61]
הרב קוק איננו הראשון שאומר דברים אלה, הם נאמרו כבר על ידי גדולי החכמים בדורות עברו – המהר"ל, הרמח"ל, הגר"א ועוד מקובלים חשובים. אך למרות כל דבריהם הייתה הִתְרַשְּׁלוּת. הרב קוק בוחר במילה זו כדי להבהיר שלא מדובר בזדון, אלא בענוותנות יתרה או מחשבה כי ישנם דברים חשובים יותר. היה גם חשש שאולי יש סכנה בדבר, כפי שאכן קרה בתופעות משיחיוּת השקר, כמו השבתאות והפרנקיזם.[62] לפעמים יש לאותה ההתרשלות גם איזו כסות דתית, אדם אומר שהוא בוטח בה' שהכל יהיה בסדר, ולכן לא טורח לשנות את השגרה. יש גבול דק בין בטחון בה' להתרשלות ועצלות רוחנית.
וְאָנוּ מֻכְרָחִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּתְּרוּפָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא הוֹסָפַת כֹּחַ בַּכִּשְׁרוֹן הָרוּחָנִי. יש צורך חיוני לשוב ללימוד הרוחני, המדרש והאגדה, דברי המקובלים, גדולי המחשבה החסידית ובעלי המחשבה מבית מדרשו של הגר"א – ובאופן שיאיר את הפרטים; כמובן לא מתוך זניחת עולם ההלכה, אך ביתר מיקוד ודגש ברוח. הרב קוק עצמו כמובן גם השתמש באותה תרופה עליונה, העמיק ברזי תורה, בפיוט ובפילוסופיה, כתב על כל צדדיהן לרוב וראה ברכה רבה בכך, הן כלפי עצמו בהגותו המופלאה והן כלפי חוץ בקהילות שבהן שימש כרב. כך למשל, בעת כהונתו כרבה של העיר בויסק, לימד את הספר 'עין יעקב' לבחורים צעירים, ועל בסיס זאת כתב את חיבורו על אגדות הש"ס 'עין איה'.
עַד אֲשֶׁר הַדֶּרֶךְ אֵיךְ לְהָבִין וּלְשַׁעֵר אֶת הַקִּשּׁוּר שֶׁל כָּל עִנְיְנֵי הַדֵּעוֹת וְהַמַּעֲשִׂים הַתּוֹרִיִּים עִם הַכְּלָל הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן יִהְיֶה דָּבָר הַמּוּבָן וְהַמֻּצָּע בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. דווקא לְשַׁעֵר, תמיד הדברים יהיו בהשערות, לעולם לא נשיג את ההבנה השלמה, האלוהית, אך ההשערות יכולות להיות יותר בהירות ומובנות לכל, כך שיתוו מסלול לקישור הפרטים לכלל, והוא יִהְיֶה דָּבָר הַמּוּבָן וְהַמֻּצָּע בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה עַל פִּי הַרְגָּשׁוֹת הַנְפָשׁוֹת הַשְּׁכִיחוֹת. תהליך ההתוודעות לרזי תורה מתחיל קודם אצל החכמים, ולאחר מכן הוא ממשיך ומופיע גם אצל הַרְגָּשׁוֹת הַנְפָשׁוֹת הַשְּׁכִיחוֹת, האנשים הפשוטים. לדוגמא, כיום כל אדם יכול להסביר על כוח המשיכה, גם אם יהיה חסר השכלה מדעית כמעט לחלוטין. המושגים הופכים להיות נחלת הרבים.
וְאָז יָשׁוּב כֹּחַ הַחַיִּים הָרוּחָנִים בְּמַעֲשֶׂה וּבְדֵעָה לְהוֹפִיעַ בָּעוֹלָם, תהיה הזדהות, רוח תפעם במעשים. רבים כיום מקיימים את המצוות ללא רוח וחיוּת במעשה, כהגדרת הנביא: "מִצְוַת אֲנָשִים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג). אנו נמצאים כיום בעיצומו של המשבר, אם נבין את סיבותיו, נוכל להשתמש בתרופה העליונה ולבנות דרך לצאת ממנו; אך לא נפעל כדי להיחלץ מהמצב ולחזור למה שהיה לפני כן, אלא על מנת להגיע לתשובה כללית של חידוש פני הדברים, כזו שמביאה את תיקון העולם.
וּתְשׁוּבָה כְּלָלִית תָּחֵל לָתֵת אֶת פִּרְיָהּ, פרי התיקון והרפואה לעולם, השלמות המיוחלת אליה העולם צועד. כי אין מדובר בתשובה של רבים בלבד, מבחינה כמותית, אלא בכזו שנוגעת לכללים העליונים, שעל ידם מתבררים ומוארים פרטי הדעות והמעשים, הערכים והמידות.
