בדברים אלו מפרט הרב קוק את חזון העתיד, המבוסס על הבנה מעמיקה של המציאות שחווה בפועל, וחווים גם אנו כיום: דווקא ממקורות הרוח של מסורת ישראל, שננטשו ונתבזו בעיני יהודים רבים מאז תחילתה של תקופת החילון ועד היום, תצמח קרן אורה של תשובה גדולה, כשישובו ויכירו בערכם הנשגב.
במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, אחרי שיהודים זכו לשוויון זכויות בכמה ממדינות אירופה, היו רבים שההיחשפות לאוצרות התרבות של המדינות הגדולות גרמה להם להרגיש שהמסורת היהודית העתיקה נחשלת וכבר איבדה את ערכה. שדות התרבות הגדולים עשו רושם אדיר על צעירי ישראל ופתחו בפניהם אופקים ואפשרויות לממש את כישרונותיהם, עד כדי כך שהיו כאלה שאפילו הצדיקו את האנטישמיות, בטענה שהגורם לה הוא הפרימיטיביות שבמסורת ישראל, אותה משמרים היהודים בעיקשות. מתוך עמדה כזו כלפי היהדות, היו יהודים רבים, בכללם אנשי השכלה ומשפט, משוררים וסופרים, שבגסות רוח ולעיתים גם מתוך ייסורי מצפון המירו את דתם והגיעו לצמרת החברה האירופאית. כך בתחום המדע, במקצועות הרוח ובענפי האומנות. היו גם יהודים אחרים שהחשיבו את עצמם לציונים ולאומיים ועל כן לא חשבו להתבולל, אך השתדלו להתנער מכל סממן של מסורת ישראל.
מִצְּדָדִים שׁוֹנִים תָּבוֹא וְתִתְגַּלֶּה הַתְּשׁוּבָה. אֶחָד מְיֻחָד מִצְּדָדֶיהָ אֵלֶּה יִהְיֶה הַצַּעַר עַל הָעֶלְבּוֹן שֶׁנֶּעֱלַב הָרוּחַ הַגָּדוֹל הָאָצוּר בְּכָל מַה שֶּׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ. דרך זו לתשובה באה מתוך צער על העלבון, לא על עצם עזיבת המסורת, אלא על היחס המזלזל כלפיה, הבוז והניכור. ישנה תופעה קשה המתרחשת דווקא אצל יהודים שמזלזלים במסורת אבותיהם: כאשר הם מגיעים לכנסייה או מסגד, הם מתייחסים בהערכה, בזהירות ובהדרת כבוד. כמו ילד שובב שמשתולל בביתו, צועק ומתחצף, אך בבית השכנים מתנהג למופת. תחושת הקרבה היא זו שיוצרת גסות, "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֶב" (משלי כז, ו) – אנו נפגעים יותר דווקא מהקרובים אלינו. הרב קוק מסביר שחוסר ההשלמה עם מצב זה הוא אחד מדרכי התשובה, אותה קרבה שגורמת להתנכרות ולבוז, גם תגרום את ההפך, את הצער על עלבון מקור הרוח היהודית, שֶׁאֵין שִׁעוּר לְעֻזּוֹ וּכְבוֹדוֹ. האומץ וההשראה שיכולות הרוח והמסורת להעניק, גורמים לעתים גם לרחוקים ביותר תחושת גאווה במוצאם היהודי, כמו היינה[50] וד'יזראלי[51] שתמיד הדגישו את מוצאם היהודי רב הרושם.
וְהָרוּחַ הַגָּדוֹל מְקוֹרוֹ מְקוֹר חַיִּים, המסורת אינה רק תרבות, היא מקור של חיים לעולם, מן הַמָּקוֹר הָאֱלוֹהִי הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוֹלֵךְ וְנִמְשַׁךְ מִדּוֹר דּוֹר. בניגוד לתפיסתו של אחד ההוגים המשפיעים ביותר בתקופת חייו של הרב קוק, הסופר 'אחד־העם',[52] שניתק בין הערכים המוסריים של רוח העם לבין מקורם האלוהי, הרב קוק אומר שניתוק כזה הוא מלאכותי, ועל כן בשלב מסוים יגרום לערכים לאבד את יציבותם. וּכְשֶׁמְּשִׂימִים אֵלָיו לֵב הַלֹא מוֹצְאִים בּוֹ הַכֹּל. אפשר שלא לשים לב, אפשר לומר את מילות הקידוש, למשל, מבלי לחשוב על משמעותן העמוקה, על מרכזיותו ואחריותו של האדם על העולם שמקופלות במילים אלו. היו שהגיעו למסקנה שכל היהדות אינה אלא המאכלים והפיוטים היפים, בתוספת כמה מנהגים מוזרים. ואילו היו לומדים ומעמיקים בדברים, היו מוצאים בה כָּל חֶמְדָּה, כל ערך נשגב שאדם חומד ושואף אליו, וְכָל תִּפְאָרָה, כל מה שיש בו תפארת לאדם, מבחינה מוסרית ואנושית, רוחנית ואינטלקטואלית – הכל מוצאים ברוח הגדול של מסורת ישראל. אך ההסתפקות בתפיסה חלקית וחיצונית של הדברים, גרמה לכך שלא הבינו אותם כראוי, וְהַחֹשֶׁךְ הַכַּפְרָנִי גָּרַם לְהִתָּלֵשׁ מִקֶּרֶן בֵּן שֶׁמֶן זֶה, וְלִתְעוֹת בִּשְׂדוֹת זָרִים, שֶׁאֵין בָּהֶם לְשַׁד וְחַיִּים בַּעֲדֵנוּ כְּלַל. בשדות הזרים יש לשד, לחלוחית וחיים, אך עבור בעליהם של שדות אלו בלבד. אותה תקופה שמבחינת האנושות הכללית נחשבה לתקופת ההשכלה או הנאורות, ולכן עבורה היא הייתה טובה וחשובה – עבור עם ישראל היו בה חושך ובורות מן החכמה העליונה, התורה. נפגעה מסורת ישראל, רבים התרחקו מחיי התורה, מִקֶּרֶן בֵּן שֶׁמֶן שהביא את לשד השמן – את החיות והמשמעות. ממילא הדבר גרם לתעייה בשדות זרים, וגם היהודים שהתנתקו ממסורת ישראל והצליחו מאוד בשדה ההשכלה הכללית, הרגישו שאינם לגמרי "בשדה שלהם". השמן מסמל את מותר האדם, שלא כמו הלחם והמים הבסיסיים. אותיות המילה 'שמן' מצויות בספרה שמונה – מעל שבע, מעל השובע החומרי הבסיסי. זהו יתרונם של ישראל, שקיומם הוא מעל הקיום האנושי הפשוט ועל כן אינו יכול להסתפק בו בלבד.
הַצַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה יִתְפָּרֵץ בְּעֹז, וְיִלָּוֶה אֵלָיו כֹּחַ שֶׁל יִשּׁוּב הַדַּעַת וּמְתִינוּת, לָדַעַת גַּם כֵּן מַה שֶּׁיֵּשׁ לְהָבֵר מִתּוֹךְ כָּל דַּרְכֵי הַתְּעִיָּה אֲשֶׁר נִכְשְׁלוּ בָהֶם. אותה תעיה בשדות הזרים אינה לשווא. אם אין ניתוק ממסורת ישראל, אם נזהרים מלהיטמע בתרבויות אחרות, על ידי יִשּׁוּב הַדַּעַת וּמְתִינוּת, אפשר לְהָבֵר, להפריד את המוץ מן הבר, את הקליפות מן הטוב שבשדות הזרים, ולאמץ אותו כך שיעשיר את הזהות היהודית. כך חֹפֶשׁ הַקֹּדֶשׁ הַפְּנִימִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה יֵצֵא מִמַּאֲסָרוֹ. התעייה בשדות הזרים נבעה מתוך תשוקת החופש הטבעית שיש בנפש. כאשר מסגרות המסורת נדמות כנחשלות, מעיקות ומצרות, רוצים לפרוץ אותן ולצאת לעולם חדש, גם אם הוא קשה ומצר לא פחות; העיקר לצאת לחופשי מן השעבוד הרגיל והמצמצם. לא בכדי, אלה שפרקו מעליהם עול מצוות נקראו 'חופשיים', לעומת ה'חרדים' שנותרו נאמנים למסורת ישראל. אף אחד לא רוצה לסבול מחרדות, לכן הנהירה אל החופש שבעזיבת המסורת הייתה גדולה כל כך. כאשר יידעו לברור נכון את הטוב שבשדות הזרים, שבהשכלה ובתרבות הנכרית, התשובה לא תהיה חזרה למצב הישן, החרדתי והמצר. החופש יישאר, אלא שהוא יהיה חופש של קודש, חופש להיות קדוש מתוך בחירה ולא שעבוד למסגרות המסורת או גם לשדות הזרים, כפי שקורה לעיתים לצעירים שנחשפים לתרבויות נוכריות וסוגדים להן ברגשות דתיים. יבוא חופש נשמתי, בו הנשמה תוכל לבוא לידי ביטוי ולא להיות כלואה בשעבוד ללא הזדהות והבנה. זהו יסוד המהפכה הבאה.
וּבְצִמְאוֹן עַז יָחֵל כָּל רוּחַ עֵר לִשְׁאֹב וְלִשְׁתּוֹת לִרְוָיָה מֵאוֹתוֹ מְקוֹר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹן. בהתחברות המחודשת למסורת יהיה ממד של התחדשות, לא רק עלבון על העבר, אלא קישור לתורה מתוך חירות וצימאון לאמת עליונה. "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֶׂה אֱלוֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִּכְתַּב אֱלוֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת – אל תקרא חָרות אלא חֵרות, שאין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). אחרי שמכירים בעליונותם של לוחות הברית, במוחלטות הצווים שבהם, מתקרבים חזרה ומתגלה חֹפֶשׁ הַקֹּדֶשׁ הַפְּנִימִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה. אחד הפירושים לציווי "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א, יז) הוא שתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לאחד הצדדים בדין, לא יחלוק כבוד לרבו וישתוק (סנהדרין ו, ב). אסור לכבוש את הכישרון והכּנוּת הפנימית. כמובן, יש להתאזר בענווה, להיזהר מפזיזות ובטח לא להיות גס רוח – אך אין לוותר על אמירת האמת בגלל פחדים שונים.[53] כך התורה גם מרווה, מחייה ומרוממת, ולא נותרת כעול חיצוני ומכביד.
הַדֵּעָה וְהָרֶגֶשׁ, וְטַעַם הַחַיִּים, לא היו קיימים כמעט אצל יהודים רבים שחיו בתקופת ההשכלה, ולכן חלקם בעטו במסגרות המסורת ופנו לשדות זרים. רבים חיו בצרות אופקים, ללא הַשְׁקָפַת הָעוֹלָם, מלבד הקביעה השרירותית שצריך להמשיך לשמור את המסורת גם כשלא מבינים. חֵפֶץ הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית, נתפס כאפיקורסות וחוצפה, ולכן הוחלט שיש לרחוק ממנו, כמו מכל חידוש אחר שלא תאם לאורחות החיים בגלות; ממילא גם לא היה תִּקּוּן פְּגָמֵי הַנְּשָׁמָה, שמצריך חידוש וביקורת עצמית על אורחות החיים והדוֹגמות המקובלות, ובטח לא הִתְעַצְּמוּת הָעֹז הַגּוּפָנִי, הַסִּדּוּר הַמְּדִינִי וְחֶמְדַּת הַחֲבוּרָה בְּאָרְחוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְסַבְלָנוּת הֲגוּנָה, ללא הרחבת הדעת וחירות נפשית, חיי הגלות לעיתים היו מלאי קטטות קטנוניות, ועל ידי התשובה הגדולה, שיבת העם לתורתו ולארצו, חסרונות אלה יבואו על מילואם באופן שלם ובריא. באופן כזה, העוז הגופני וסדרי המדינה והחברה יביאו לדרך ארץ וסבלנות שלא יהיו רפיסות נפשית וּוַתרנות, אלא בְּיַחַד עִם קִנְאָה חַיָּה נֶגֶד כָּל מְתֹעָב וָרָע, נֶגֶד כָּל דֹּפִי וְכִעוּר, וּמְסִירוֹת נֶפֶשׁ פְּנִימִית בְּעַד כָּל הָאֶמְצָעִים שֶׁהַטּוֹב הַכְּלָלִי הָעֶלְיוֹן מוֹפִיעַ וְיוּכַל לְהוֹפִיעַ עַל יָדָם, כפי שיכול להיות רק במסגרת מדינית מסודרת, ולא בהתנהלות קהילתית כפי שהיה בגלות. את זאת תביא הרוח של חופש הקודש לתוך המסורת, ואז כָּל אֵלֶּה יִוָּלְדוּ וְיִתְגַּלּוּ אָז בַּחֲטִיבָה אַחַת, בחטיבת הקודש שיש ברוח הגדולה של מקורות מסורת ישראל.
אולם כדי שכל אלה ישובו לעם ישראל בתשובה הגדולה, ישנו תנאי: אֲשֶׁר לְתָמְכָם צְרִיכִים אָנוּ עַל יְדֵי הַכְשָׁרַת הַלְּבָבוֹת לְאוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה הָאֲמִתִּי הַפְּנִימִי, רָזֵי תּוֹרָה, שהיו מחוץ לתחום העיסוק אצל רוב־רובם של היהודים בגולה. היו שעסקו בהלכה, היו שפלפלו בסוגיות מורכבות בגמרא, היו שחקרו מדרשים, אך כל אלה אינם מספיקים. רק במחשבת רזי תורה יש חופש של יצירתיות, גובה ושאר־רוח. זהו המפתח לדלתי הקודש, מה שיוכל לאפשר את התקוות הגדולות, הלאומיוּת, החזון והחופש. אלא שביחס לרזי תורה נוצרה בעיה: הם נתפסו באופן לא נכון, בגלל הַהַשְׁפָּעוֹת שֶׁהִשְׁפִּיעוּ עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר דָּבְקוּ בָּהֶם בְּלֹא הַהֶכְשֵׁר הָרָאוּי, שהוא הלמידה מן ההתנסות האנושית בכל התחומים, תיקון המידות והכנה שכלית ראויה ללימוד רזי תורה. רק מתוך כך יכולה להיות עמידה נכונה על ערכם של רזי תורה.[54] חוסר ההכשר הנכון גרם לתופעת ה"מקובלים" שקיימת עד היום – אלה שזורקים נרות לתנור, מחלקים קמעות וממלמלים חצאי פסוקים ללא כל היגיון. מקורם של מנהגים אלה הוא אמיתי, אך הופעתם ללא עיבוד מושכל היא מעוותת. לכן כָּל־כָּךְ רָבּוּ הַמְנַכְּרִים אוֹתָם וְהַמַּלְעִיבִים בָּהֶם. אותם יהודים שהובילו אל החושך הכפרני, ביזו את התלמוד וההלכה הרבה פחות ממה שביזו את תחום רזי התורה; אמרו שהקבלה היא מאגיה אלילית ושהעוסקים בה אינם אלא מאחזי עיניים ושרלטנים. כך התייחסו לקבלה דמויות מוערכות, משכילים מפורסמים כמו ההיסטוריונים גְרֶץ[55] ודוּבְּנוֹב,[56] ואף משלומי אמוני ישראל היו תלמידי חכמים שעסקו רק בנגלה ולא האמינו באמיתותם של רזי תורה. כלפיהם היה אומר הרצי"ה קוק בשם החת"ם סופר,[57] כי "מי שאומר בנגלה שאינו מאמין בנסתר, מן הסתם בנסתר אינו מאמין בנגלה".
רזי תורה באים מתוך צימאון נפשי למה שמעבר לדברים הנתפסים בפשטות, לכן דווקא ברזי תורה נמצא המפתח לגלות את הטוב שגנוז באותה תשוקה אל החופש שהתגברה בעידן החדש. כיוון שקמו כאלה שלא הוכשרו לכך, אמרו דברים נלעגים וטענו שהם רזי תורה, השכל הישר התקומם; הדברים שנקראים בפי המקובלים סוד, ניתנים לניתוח הגיוני, הבנה פשוטה ופעולה, טענו בצדק אנשים רציונליסטיים. לכן הסדרים החברתיים והכלכליים, החומר והרוח ותיקוניהם, שנעשים על ידי חכמה וחריצות – אינם זקוקים לרזים ומיסטיקה. אך דווקא מתחום זה שנראה בלתי רלוונטי לחיים המודרניים, תבוא תשובה, משום שהתשובה ממלאת צורך נפשי שהתרבות המודרנית חוסמת. כאשר התרבות המודרנית מעמידה את הכל על הנתפס והמוחש בפשטות, היא מצמצמת את עצמה למוגבלות האנושית, היא גודרת את האדם בכלוב הרציונליזם הפשטני, שאמנם מובן היטב ומאפשר פעולות מסוימות, אך הגבולות בו מאוד ברורים ויציבים. לעומת זאת, תחום רזי התורה פותח לאדם פתח אל עולמות נשגבים, דרכו הוא יכול להתקרב אל הבלתי־מוגבל שמעבר לחוקיות הפשוטה. על כן, אם ימשיך העולם המודרני ויעמיד את עצמו רק בגבולות הקיום הברורים שלו, סופו להירקב. דברים אלו שכיום ניתן לראות באופן מוחשי, ניבא הרב קוק בזמנו עוד טרם נראו.
דַּוְקָא מֵאוֹר חַיִּים זֶה, אֲשֶׁר הַשְׁפָּעוֹת בִּלְתִּי מֻכְשָׁרוֹת אֵלֶּה מַצְמִיחוֹת מִמֶּנּוּ סַכָּנַת וַאֲסוֹן הָעוֹלָם. העיסוק ברזי תורה ללא הכנה שכלית ותיקון מדותי גורם לאותם "מקובלים" ותלמידיהם ליחס מעוות כלפי העולם, לומר שהעולם הוא לא־כלום, והעיקר הוא לאחוז בכוחות מיסטיים ולא ריאליים, תוך זלזול בארציות וניכור לדרך ארץ, למוסר הטבעי ולהיגיון. כך אין תיקון לעולם, הוא לא מתפתח, ונעזב עם כל פגמיו כפי שהוא. ממילא בהכרח נוצר עימות בלתי מתפשר בין פורקי העול שנותנים תוקף וערך רק למה שמוחשי בפשטות, והעולם מבחינתם הוא חזות הכל, לבין אלה שמבחינתם אינו אלא הבל. לעומת זאת, כאשר יהיה ההכשר הראוי לאורם של רזי תורה, המגלים בחומר ובעולם כפי שהוא את חשיבותו וערכו העצום – דַּוְקָא מִמֶּנּוּ תִּצְמַח יְשׁוּעָתוֹ של העולם, משום שבאמצעות האור נפתחת דרך למציאת משמעות הקיום והמציאות – כאשר לא מסתפקים רק בהיגיון הפשטני ובגבולות המציאות המוחשיים, מצד אחד, וגם לא מתעלמים מהם ומחשיבותם, מצד שני. זוהי יְשׁוּעַת עוֹלָמִים, לא ישועה קטנה לשעה, אלא כזו שמתחברת לכל העולמים, לכל התחומים, ומאירה את כולם. לכן זו הוֹפָעַת אוֹר הַטּוֹב הָעֶלְיוֹן לְהַחֲיוֹת עַל יָדוֹ אֶת הַכְּלָל וְאֶת הַפְּרָט, את כל תחומי החיים, לְהָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת, שהיא כינוי לספירת 'מלכות', המייצגת גם את כנסת ישראל וגם את המציאות המוחשית בכלל, שייתקנו ויוארו ברזי תורה, וּלְהָסִיר חֶרְפַּת עַם ד' מֵעָל כָּל הָאָרֶץ. גם גזירת המוות נקראת חרפה (עי' אוה"ק ח"ב עמ' שפד), וגם הגלות, הרוחנית והלאומית. מתוך אותם האנשים שיתחילו את דרך תשובתם במחאה על עלבון המסורת, יהיו כמה מוכשרים שגם יגיעו אל רזי התורה ויביאו איתם את כל מה שרכשו בשדות הזרים, בעולם שמחוץ למסורת, ויגלו לכל את מקור החיים שיש ברזי תורה. אותם אנשים יראו כיצד כל הרעיונות הנשגבים על עתיד האנושות מחוברים אל השראת השכינה, אל הקודש.
בפסקה זו הרב קוק מתגלה כמודרניסט מובהק; ערך החופש הוא יסוד היסודות של התקופה המודרנית. בתפיסה הדתית הרווחת, בייחוד בזו שהמרכיב המיסטי היה מרכזי בה, האדם אינו אלא עומד ומשתאה אל מול הכוחות הגדולים שרוקמים לו את המציאות, הוא רק יכול מפעם לפעם להשמיע איזה צפצוף תחנונים, ולא יותר מכך. הרב קוק מדבר על תקופה שהערך המכונן ביותר שלה הוא החופש, שמתחבר עם שאיפה נפשית אל הבלתי מוגבל. אין מדובר כאן על התופעה הנפוצה של חזרה בתשובה דתית־פשטנית, הרוקדת על כישלונות המודרנה וקוראת לאנשים שהלכו אל המודרנה והתאכזבו, שיחזרו אליה, למסורת העתיקה חסרת החידושים. הרב קוק עוסק בגילוי אותו המניע המהותי שהביא את האדם לחיפוש נואש אחרי הסוד. מה שמביא את האדם לבוא אל קצה גבול היכולת שלו, אל סף התהום והבטה אל תוכו, זו העובדה שהאדם אינו רק יצור חברתי אלא גם יצור אלוהי. זוהי התשובה הגדולה, התשובה של חזרה אל הסוד, ובכך חזרה גם אל הרובד הפשוט והגלוי של המציאות שצריכים להיות מודעים גם לערכו, שהוא נברא לכתחילה ולא בדיעבד. תשובה זו מגלה שהבריאה החסרה והמוגבלת איננה טעות שאנו רק רוצים להשתחרר ממנה, ועם זאת, אותה בריאה מלאת החסרונות אינה הדבר היחיד שקיים, יש בה גם רובד פנימי, סוד שמבאר את מהותה, ודרכו היא צועדת אל מיגור החסרונות שבה.
