ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות התשובה


ח. קוֹדֶמֶת לְכָל מִינֵי הַתְּשׁוּבוֹת, שֶׁהֵן בָּאוֹת אַחֲרֶיהָ,הִיא הַתְּשׁוּבָה אֶל כְּבוֹד ד'. אַף עַל פִּי שֶׁבְּהִתְרַחֵב הָאוֹר, הַמֻּשָּׂגִים מִתְעַלִּים, עַד שֶׁהַתֹּכֶן שֶׁל כָּבוֹד עִם כָּל רָחְבוֹ, צַר הוּא מֵהָכִיל אֶת הַשֶּׁטֶף הַגָּדוֹל שֶׁל אוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁתַּמְצִית נִקּוּדָם יָקָר מֵחָכְמָה וּמִכָּבוֹד. וְזֶהוּ יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה שֶׁאוֹרוֹ יִגָּלֶה בְּעִקְּבְתָא דִמְשִיחָא, וְיִכְלֹל בְּקִרְבּוֹ אֶת כָּל אָרְחוֹת הַתְּשׁוּבָה הַקְּטַנִּים מִמֶּנּוּ שֶׁכֻּלָּם בּוֹ כְּלוּלִים. בְּאוֹרוֹ הַגָּדוֹל, בְּרֵאשִׁית הִתְפָּרְצוֹ, נִרְאֶה הוּא כְּאִלּוּ דוֹחֶה אֶת הָאוֹרָה הַקְּטַנָּה, וּבְנֵי פָּרִיצִים קָמִים וּמִתְנַשְּׂאִים לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלִים, אֲבָל הַכִּשָּׁלוֹן לֹא בָּא כִּי אִם עַל יְדֵי הָאוֹרוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁנִּרְאוּ כְּאִלּוּ נִדְּחוּ. וְהָאוֹר הַגָּדוֹל פּוֹעֵל הָלְאָה אֶת פְּעֻלָּתוֹ, וְיָדוֹ לֹא יָנִיחַ עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב לְהִגָּלוֹת בְּכָל סְגֻלּוֹתָיו הָעֶלְיוֹנוֹת וְהַתַּחְתּוֹנוֹת. "גְּדֹר פִּרְצִי בְּבֵן פַּרְצִי וּמֵחֵדֶק לְקֹט שׁוֹשָׁן".

ד – הַתְּשׁוּבָה הַפְּרָטִית הַיְחִידִית וְהַתְּשׁוּבָה הַכְּלָלִית הַצִּבּוּרִית הָעוֹלָמִית, בָּעוֹלָם וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, פסקה ח


ח. קוֹדֶמֶת לְכָל מִינֵי הַתְּשׁוּבוֹת, שֶׁהֵן בָּאוֹת אַחֲרֶיהָ,הִיא הַתְּשׁוּבָה אֶל כְּבוֹד ד'. אַף עַל פִּי שֶׁבְּהִתְרַחֵב הָאוֹר, הַמֻּשָּׂגִים מִתְעַלִּים, עַד שֶׁהַתֹּכֶן שֶׁל כָּבוֹד עִם כָּל רָחְבוֹ, צַר הוּא מֵהָכִיל אֶת הַשֶּׁטֶף הַגָּדוֹל שֶׁל אוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה, שֶׁתַּמְצִית נִקּוּדָם יָקָר מֵחָכְמָה וּמִכָּבוֹד. וְזֶהוּ יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה שֶׁאוֹרוֹ יִגָּלֶה בְּעִקְּבְתָא דִמְשִיחָא, וְיִכְלֹל בְּקִרְבּוֹ אֶת כָּל אָרְחוֹת הַתְּשׁוּבָה הַקְּטַנִּים מִמֶּנּוּ שֶׁכֻּלָּם בּוֹ כְּלוּלִים. בְּאוֹרוֹ הַגָּדוֹל, בְּרֵאשִׁית הִתְפָּרְצוֹ, נִרְאֶה הוּא כְּאִלּוּ דוֹחֶה אֶת הָאוֹרָה הַקְּטַנָּה, וּבְנֵי פָּרִיצִים קָמִים וּמִתְנַשְּׂאִים לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלִים, אֲבָל הַכִּשָּׁלוֹן לֹא בָּא כִּי אִם עַל יְדֵי הָאוֹרוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁנִּרְאוּ כְּאִלּוּ נִדְּחוּ. וְהָאוֹר הַגָּדוֹל פּוֹעֵל הָלְאָה אֶת פְּעֻלָּתוֹ, וְיָדוֹ לֹא יָנִיחַ עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב לְהִגָּלוֹת בְּכָל סְגֻלּוֹתָיו הָעֶלְיוֹנוֹת וְהַתַּחְתּוֹנוֹת. "גְּדֹר פִּרְצִי בְּבֵן פַּרְצִי וּמֵחֵדֶק לְקֹט שׁוֹשָׁן".

כבוד הוא מידת הנוכחות המורגשת של אדם או חפץ במקום מסוים, כמו כובד – מידת מוחשיותו במציאות. כשנכנס אדם מכובד לחדר כולם מרגישים בכניסתו, לעיתים כולם קמים כשהוא נכנס ולעיתים רק חלק, לפי מידת כבודו. התשובה הקּוֹדֶמֶת לְכָל מִינֵי הַתְּשׁוּבוֹת, שֶׁהֵן בָּאוֹת אַחֲרֶיהָ, התשובה הבסיסית והמוקדמת, העתיקה יותר מבחינה היסטורית, הִיא הַתְּשׁוּבָה אֶל כְּבוֹד ד' – אל מידת המוחשיות של הנוכחות האלוהית. כפי שרואים בדברי התוכחה של הנביאים: "כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִם […] לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ" (ישעיהו ג, ח); "תְּנוּ לה' אֱלוֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ" (ירמיהו ג, טז); "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי" (מלאכי א, ו). בתשובה שמתוך יראת עונש, למשל, אדם מתקן את דרכיו מתוך הכרה בנוכחות האלוהית שבמציאות, לא ניתן להסתתר מפני ה', ועל כן הוא ירא מעונשו. בתשובה שמתוך יראת חטא, שגם היא ביטוי של כבוד, אדם חש שמכיוון ש"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג) לא ראוי לחטוא, לא נאה ולא מכובד להמרות את הצו האלוהי.

על גבי רמות בסיסיות אלו של תשובה, ישנה תשובה עליונה יותר, שאינה מתוך כבוד – תשובה מאהבה, שהיא תשובה מתוך השגה גבוהה יותר ושאיפה לקשר עמוק יותר. בתשובה אל כבוד ה' נותר ריחוק מסוים, כפי שבכל כבוד לאדם אחר, למקום או לחפץ, אדם מתכנס מעט בתוך עצמו, נזהר יותר. לכן תשובה אל כבוד ה' היא חיצונית יותר; ואילו בתשובה מאהבה כבר אין ממד של ריחוק, יש דווקא רצון לקרבה מתוך תחושת הזדהות: בְּהִתְרַחֵב הָאוֹר, הַמֻּשָּׂגִים מִתְעַלִּים, אצל מי שמתעלה בדעתו, הרצון בתשובה נעשה עליון יותר מאשר תחושת פחד או תחושת סלידה מחרפת החטא, עַד שֶׁהַתֹּכֶן שֶׁל כָּבוֹד עִם כָּל רָחְבוֹ, צַר הוּא מֵהָכִיל אֶת הַשֶּׁטֶף הַגָּדוֹל שֶׁל אוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה. בדרגה הגבוהה של אדם שהרחיב את דעתו, שזיכך את מושג האלוהות שלו – לא המודעות לנוכחות האלוהית היא העיקר, אלא הרצון בקרבה אליה. כיוון שכך, מושג הכבוד כבר לא מכיל את המניעים לתשובה. כאשר נפגשים באדם מפורסם שלא מכירים באופן אישי, רוחשים לו כבוד בגלל מעמדו החברתי הגבוה; אך מי שמתקרב אליו, מגלה את אישיותו הייחודית ומחבב אותה, כבר לא משנה לו שאותו אדם הוא חשוב ומכובד. חיבה אמיתית היא מעבר לכל התארים. המעבר מהתייחסות חיצונית אל התייחסות עצמית, הוא המניע לתשובה בזמן עליו הרב קוק מדבר.

על המילים תַמְצִית נִקּוּדָם של אורות התשובה, כותב הרצי"ה קוק בהערותיו על הספר: "תמצית ערכם היסודי, כמו נקודה ביחס אל אות ומלה ואל קו ושטח". בתחילת כל סוג של התרחבות יש נקודה חסרת צורה, הנקודה היא הדבר הנעלה ביותר בצורה שמתפתחת ממנה. יש בתשובה מאהבה נקודה יקרה ונשגבה יותר מכל המניעים לתשובות התחתונות יותר. עניין זה מפורש בהתייחסות לשם ה' ('י' 'ה' 'ו' 'ה'): אות ה' האחרונה היא כנגד העולם הזה, אות ו' מייצגת את החיבור בין העולם הזה לעולם הבא, אות ה' הראשונה היא כנגד העולם הבא ואות י' היא נקודה בלבד, כנגד העולם הרוחני העליון שמעל ומעבר לעולם המוחשי שניתן להכרה. למעלה מאותו עולם עליון נמצא קוצה של האות י', שהוא תמצית הנקודה.

בסדר הספירות שבדברי המקובלים, אות ה' האחרונה שבשם הוי"ה היא כנגד ספירת 'מלכות', אות ו' כנגד ספירת 'תפארת', אות ה' הראשונה כנגד ספירת 'בינה' ואות י' כנגד ספירת 'חכמה'. קוצו של י' הוא כנגד ספירת 'כתר' שלמעלה מכל ואינה נתפסת (עי' ספר שערי צדק, י'), לכן הוא יָקָר מֵחָכְמָה, עליון מספירת 'חכמה', וגם אדם חכם מאוד לא יכול להגיע אליו בהשגה ברורה. זוהי הסיבה שאת אותו מקום מכנה שלמה המלך בספר משלי: "סִכְלוּת מְעָט",[44] כי מבחינת ההשגה השכלית של ספירת 'כתר' כל אדם הוא סכל ולא יכול להגיע אליה. מקום זה יקר אף מִכָּבוֹד, כי כבוד קשור בריחוק, הישמעות לצו היא דבר חשוב שמצריך כבוד, אך אין בה רצון עצמי. מבחינה מהותית התשובה מאהבה יותר גדולה מכבוד ה', מהחשיבות שהכל יהיה מכובד ומסודר ולא יופרע.

וְזֶהוּ יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה שֶׁאוֹרוֹ יִגָּלֶה בְּעִקְּבְתָא דִמְשִיחָא, השאיפה אל הנעלה ביותר, למעלה מכל היגיון פשטני וכבוד חיצוני, וְיִכְלֹל בְּקִרְבּוֹ אֶת כָּל אָרְחוֹת הַתְּשׁוּבָה הַקְּטַנִּים מִמֶּנּוּ שֶׁכֻּלָּם בּוֹ כְּלוּלִים. בעקבתא דמשיחא – בזמן הסמוך לביאת המשיח, יש חוצפה ואי סדר. הולכות ונשברות כל המסגרות המבטאות את כבוד ה', ומה ששובר אותן זו דווקא השאיפה לגדלות יתרה המתעלה מעל המניעים הישנים לתשובה וכוללת אותם כסעיפים קטנים שלה. המשבר רצוף כאבים, האבות כואבים שבניהם לא הולכים בדרכם, והבנים מתנכרים, בועטים ובזים לכל מה שהיה מקודש במשך אלפי שנים. אך בעומק המשבר גנוזה תקווה לתשובה גדולה, משום שהמסגרות של כבוד ה' שנשברות הן המסגרות הקטנות, אם במנהג ואם בסדר חברתי מסוים, שבני הדור החדש אינם מסתפקים בהן ודורשים להחליפן בגלל תביעת התשובה העליונה מאהבה.

בְּאוֹרוֹ הַגָּדוֹל של יסוד התשובה בעקבתא דמשיחא, בְּרֵאשִׁית הִתְפָּרְצוֹ, נִרְאֶה הוּא כְּאִלּוּ דוֹחֶה אֶת הָאוֹרָה הַקְּטַנָּה. הרצי"ה קוק מצטט כאן את דברי ספר הזֹהר, לפיהם יכולה להיות מציאות שבה נפגם אורה של אהבה קטנה, בגלל שמופיעה אהבה גדולה;[45] האורות הקטנים, המניעים הישנים לתשובה – כבוד ויראה, נבלעים ונעלמים באור הגדול של תביעת התשובה מאהבה שיש בדור של עקבתא דמשיחא. וּבְנֵי פָּרִיצִים אותם פורצי הגדרים, הפורצים את ענייני הכבוד, היראה והחכמה, המתפרצים נגד הצניעות והענווה ביחס למסורת העתיקה, קָמִים וּמִתְנַשְּׂאִים לְהַעֲמִיד חָזוֹן – אחרי שפרקו מעליהם את עול המסורת, התורה והמצוות, בגלל תביעתם לחיי רוח גדולים יותר, עולות אידאולוגיות שונות של תיקון עולם, כמו הסוציאליזם והלאומיות בתקופת חייו של הרב קוק, שיהודים רבים נמשכו אליהן מתוך עזיבת המסורת. אולם בסופו של דבר, אחרי עשרות שנים בודדות, אותם רעיונות שגרמו למלחמות נוראות – נִכְשָׁלִים, המהפכות הגדולות של תחילת המאה העשרים קרסו ברעש גדול, אחרי שגבו את חייהם של מיליונים. החילון לא יכול להחזיק מעמד בפני עצמו, ובשלב מסוים יש חזרה אל המקורות העתיקים, גם אם לא בדרך המסורת, מתוך חיפוש זהות והכרה בכך שאי אפשר להתנתק מהם.

אֲבָל הַכִּשָּׁלוֹן לֹא בָּא כִּי אִם עַל יְדֵי הָאוֹרוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁנִּרְאוּ כְּאִלּוּ נִדְּחוּ. כאשר מתאהבים ברעיון גדול, מבטלים לעומתו את כל הערכים וסדרי החיים הקודמים ומחליטים שביחס אליו אין עוד ערך למוסר הישן, לדעות שונות או לחייהם של יחידים – אז האש הגדולה של האידאולוגיה כבה והופכת לאכזריות ופלצות. האורות הקטנים חייבים להיות חלק מהמהפכה. אילו הניסיון והחכמה היו מסייעים להגשמת השאיפה לגדלות, הכישלון לא היה מגיע, אך למהפכנים אין מספיק חכמה וענווה לגייס אליהם את האורות הקטנים. ועם זאת, הָאוֹר הַגָּדוֹל פּוֹעֵל הָלְאָה אֶת פְּעֻלָּתוֹ, השאיפה לגדלות לא נעלמת מפני הכישלון. בניגוד לאמירות הפוסטמודרניות, המוותרות על כל אידאולוגיה ומסתפקות בהרגשות פרטיות, אומר הרב קוק שהאור הגדול של התשובה מאהבה שלא הצליח לבוא לידי ביטוי נכון, יָדוֹ לֹא יָנִיחַ עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב לְהִגָּלוֹת, יתור אחר הדרך הנכונה עד שיתגלה במלא הודו, בְּכָל סְגֻלּוֹתָיו הָעֶלְיוֹנוֹת וְהַתַּחְתּוֹנוֹת, עם המניעים הקודמים של כבוד ויראה, חכמה ומסורת. האור הגדול לא יבטל את האורות הקטנים, אלא יביא גם אותם לידי ביטוי יותר נכון וראוי. לכן ישנה חשיבות רבה להתקוממותם של החוששים מן המהפכנות. חייבים לכלול בתוך האור הגדול את כל מיני האורות הקטנים. זהו תהליך של בנייה מתוך כישלון, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א). רק אדם שנכשל למרות שהתאמץ מאוד ולאחר מכן בדק מדוע נכשל, יוכל למצוא משמעות אמיתית שנוגעת בנצח. הכישלון חושף דברים רבים, הן את נקודות התורפה והן את נקודות החוזק, ומתוך כך אדם יודע מה לחזק וממה להרפות, מה עיקר ומה טפל.

הרב קוק מסיים את הפסקה בביטוי הלקוח מתוך פיוט שכתב רבי שלמה אבן גבירול:[46] "גְּדֹר פִּרְצִי" – את פריצת מסגרות המסורת שעושים בני הפריצים, "בְּבֵן פַּרְצִי" – במשיח בן דוד, שהוא מזרעו של דוד המלך שבא מפרץ. פרץ נולד מתוך התפרצות ודחיפה של אחיו התאום, בחוצפה (בראשית לח, כט), ומתוך מעשה פריצות של יהודה ותמר. תביעת הגדלות הפורצת גדרים באה על סיפוקה רק כאשר יש מפנה היסטורי, בו העולם משתנה לטובה באופן מהותי, על ידי "בֵּן פַּרְצִי" הפורץ את הגבולות הרגילים כמו אבותיו, אך בניגוד אליהם – מתוך הוקרה למסורת, לכבוד וליראה. על דוד המלך נאמר שמלכותו מלכות עולם, לעומת שאול שהיה רק מלך לשעה, כיוון שלא היה ראוי כמו דוד שהקים עולה של תשובה (עי' רמב"ן בראשית מט, י). התשובה העליונה, מאהבה, היא הכּוונה אל הנשגב ביותר, לזו ראויה מלכות עולם. "וּמֵחֵדֶק לְקֹט שׁוֹשָׁן" – חדק הוא קוץ, השושנה העליונה שבפרח צומחת מתוך קוץ שנמצא בקצהו, אליו התשובה מאהבה מכוונת, אל המקום הגבוה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. דווקא במקום שיש חדק, קוצים של התפרצות דוקרת, צומחות השושנים, הגודל והיופי הנשגבים ביותר. שושנה היא כינוי לכנסת ישראל,[47] שהיא כנגד ספירת 'מלכות' – בקטיפת השושנה מקוצו של י', שכנגד ספירת 'כתר' העליונה, מתחדש התהליך כולו עד ספירת 'מלכות' התחתונה. מתחדש תהליך ירידת האור עד לממשות גופנית. זו התשובה הגדולה – המודעות לחשיבותו של העבר, מחד, וגם התמודדות מורכבת עמה, מאידך, של תשובה אל הנשגב יותר מתוך הוקרת הקודם.

בי"ז בתמוז, זמן אמירת הפיוט המצוטט כאן, צמים על כישלון רוחני, כישלון פוליטי וכישלון מוסרי, שגרמו בסופו של דבר לחורבן מקום גילוי השכינה. היו שעמדו מול החורבן והגיעו למסקנה שאין יותר ערך לחיים, שאיבדו תקווה וחזון.[48] הצום מדגיש את גודל האסון, ומנגד, את הצורך בתשובה, שתחילתה תשובה אל כבוד ה', כלומר – השלמה עם הגזרה האלוהית, ולאחר מכן תשובה של גדלות, מתוך תפיסה שלמרות הכל גם כאן צריכה לצמוח ישועה. את זאת הדגישו חז"ל במדרש על אותו הֵלֶך ערבי שראה יהודי שחורש שדהו בזמן החורבן, ואמר לו: "התר שורך והתר מחרשתך, אין לך עוד עניין בחיים, כי נחרב המקדש"; לאחר זמן־מה חזר בו, ואמר: "קשור שורך וקשור מחרשתך, כי נולד המשיח".[49] ביום החורבן נולדת תקווה לעתיד גדול יותר, כי בזמן זה, חשבון הנפש אינו רק במטרה לשחזר את העבר, אלא להביא למציאות טובה יותר על ידי זיכרון והוקרה למה שהיה, ועל גביו בניית בניין משופר.

[44]  קהלת י, יא: "יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט".

[45] זהר וישב קפ"א: "יסורין של אהבה… דאתפגם נהורא של אהבה זוטא, דאתדחייא מאהבה רבה" (שנפגם האור של האהבה הקטנה שנדחתה מהאהבה הגדולה).

[46] רבי שלמה אִבֶּן-גבירול, ד'תשפ"א-ד'תתי"ח (1021-1058). משורר ופילוסוף מתקופת תור הזהב של יהדות ספרד. הציטוט מתוך הפיוט "שעה נאסר" שנאמר בסליחות לי"ז בתמוז.

[47] הקדמת הזֹהר א, א: "ר' חזקיה פתח, כתיב כְּשׁוֹשַנָּה בֵּין הַחוֹחִים, מאן שׁוֹשַנָּה, דא כנסת ישראל".

[48] בבא בתרא ס, ב: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע, מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין […] ומיום שפשטה מלכות הרשעה […] דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו".

[49] ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד: "עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים רדי. געת תורתיה קומוי. עבר חד ערביי ושמע קלה, אמר ליה: בר יודאי, בר יודאי, שרי תורך ושרי קנקנך דהא חריב בית מוקדשא. געת זמן תניינות, אמר ליה: בר יודאי, בר יודאי, קטור תוריך וקטור קנקניך, דהא יליד מלכא משיחא".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן