בישראל, לאומיות עמוקה היא התנהלות מוסרית, הן באופן פרטי – בין אדם לחברו ובין אדם למקום, והן באופן כללי – בניין מלכות שתבטא את ערכי המוסר והצדק. לכן התשובה, כתהליך של יחידים ושל ציבור, היא חלק בלתי נפרד מתפיסת הלאומיות השלמה בישראל.
נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כלומר – האידאה של כנסת ישראל, מגמתה בעולם, כפי שהתבאר בפסקה הקודמת, הִיא הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט. וכמו שנאמר על אברהם אבינו: "אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשֹות צְדָקָה וּמִשְפָּט" (בראשית יח, יט). זוהי המטרה שביסוד יצירת האומה – גילוי דרכי הנהגתו של ה' במציאות, כלומר, תיקון העולם וגאולתו על פי מגמת הבורא בבריאה. ממילא יוצא שכָּל פְּגָם מוּסָרִי, שֶׁהָאִישׁ הַיְחִידִי מִיִּשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה, מַחֲלִישׁ הוּא בָּזֶה קִשּׁוּרוֹ עִם נִשְׁמַת הָאֻמָּה כֻּלָּה, וממילא מחליש גם את עצמו, כהסתעפות של נשמת האומה. פגם מוסרי גורם לאדם שיהיה מנוכר לשאיפות הגדולות המונחות ביסוד האומה, וכדברי חז"ל: "שלשה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט, א), ופגם מוסרי הוא עקירה, במידה מסוימת, של אותם סימנים. ניתן לראות זאת בהשוואה בין פולקלור של עמים שונים לפולקלור של עם ישראל. רוב הדמויות המרכזיות בפולקלור של אומות העולם הן החזקים, הגיבורים שהרבו להילחם, לעשוק ולשדוד, וכל המרבה הרי זה מהולל יותר. בחברה הקפיטליסטית המודרנית אולי גם משבחים את מי שתורם הרבה לצדקה, אך כאיש עסקים מעריכים את זה שהצליח לצבור הון יותר מהאחרים. ואילו בישראל נטיות הנפש המאפיינות את הגיבורים הן החסד והמוסר, כאשר הגבורה והעוז באות רק כהשלמה למידות המוסריות. לכן גם במלחמה שמצריכה אכזריות, הכל מכוון לתיקון עולם, ותכלית כל פעולה היא רחמים. ואפילו מי שהתאכזר בצדק ולמען תכלית ראויה וטובה, כפי שהיה מצופה ממנו – דוד המלך, נמנעה ממנו זכות בניית המקדש בשל כך (דה"א כב, ח).
במבט ראשוני נדמה שרק אותם הדברים שהמוסר האנושי מגנה – עבירות שבין אדם לחברו, הם פְּגָם מוּסָרִי, אך האמת היא שגם במה שנוגע לדברים שבין אדם למקום יש פן מוסרי מובהק. "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל" (ברכות לה, ב). אם אדם אינו מכיר במי שאמר והיה העולם, משגיח ומחייה אותו בכל רגע, משביע לכל חי ומזמן לאדם את כל כישרונותיו – יש בו פגם מוסרי והקשר שלו עם נשמת האומה נחלש. יש עיוות עמוק בתשתית המוסר אצל מי שלא מברך ברכה ראשונה, שלא יודע להכיר בפה מלא בעצם הקשר לבורא, או שאינו מברך ברכה אחרונה, שאין לו הכרת תודה. זו אחת הסיבות לכך שתשובה הבאה מתוך יראת העונש אינה תשובה מובחרת, מכיוון שהיא חסרת תשתית מוסרית של הכרת תודה בסיסית. כך המוסר מקיף את הכל, גם את מה שאדם חושב לעניין דתי שלא מועיל או מזיק לאחד מיצורי העולם.
אמנם, האדם לא ביקש להיברא ולחיות בעולם הזה, ולכן לעיתים נשמעת הטענה שאין מקום לחייב אותו לברך ולהודות; אך מכיוון שבפועל הוא נהנה מן העולם – עליו להודות על כך, בזמנים בהם ההלכה מורה שיש להודות. ובאמת, אנשים מסכנים ומרי נפש כמו איוב, שכל כך סובלים בחייהם, פחות מוטל עליהם חיוב להודות. על אותם אומללים אפשר לומר שהם מבטאים את החיסרון שבמציאות, ואנו, אלו שנהנים ממנה בעיקר, מחויבים להקל עליהם ולשמחם, שכן חלק מהכרת התודה לקב"ה הוא החיוב לשמח וליהנות את החלכאים והנדכאים (עי' רמב"ם חגיגה ב, יד). ברגע שלאדם יש אפשרות להיטיב, הוא שליח ההשגחה העליונה לממש אותה בעולם.
בתפיסות עולם שונות, המושגים 'צדק' ו'וטוב' אינם בהכרח חופפים זה לזה. אחד מעקרונותיה של הנצרות, למשל, הוא הטענה שהטוב עליון מהצדק וממילא שונה ממנו באופן מהותי. אולם למעשה, אי אפשר להיטיב טוב אמיתי בלא התאמה עם מושג הצדק. "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקו"ש שמואל א, קכא). אם אין תביעה מוסרית כלפי מי שמיטיבים עמו שגם הוא יהיה טוב, כלומר – כאשר אין צדק, הטוב עצמו הופך לרע, כיוון שהוא נעשה אמצעי להמשכת האכזריות. לכן בְּהִתְגַּשְּׁמוּתוֹ של הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט – הוּא כּוֹלֵל אֶת כָּל הַטּוֹב הַמּוּסָרִי שֶׁבְּפֹעַל, הצדק המוחלט הוא נתינת ערכו ומקומו של כל דבר ודבר בלא לגרוע ממנו כמלא נימה, מה שאין כן בצדק יחסי. כאשר אנשים נאלצים לוותר על חלקם, אף שלפעמים זה נצרך וראוי, אין הטוב המוחלט מתגלה, אלא טוב יחסי בלבד. בגאולה השלמה יהיה צדק מוחלט – ביטוי מלא לכל מה שבכוחו של כל יחיד, וזהות גלויה בין הטוב והצדק.
וְהַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה הַיְסוֹדִית, השלב הראשון בתהליך התשובה, הוא לְהִתְקַשֵּׁר עִם הָאֻמָּה בְּנִשְׁמָתָהּ, ורק מתוך כך: וְעִמָּהּ הֶכְרֵחַ הוּא לְתַקֵּן אֶת הַדְּרָכִים וְהַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם, לְפִי אוֹתוֹ הַתֹּכֶן הַמַּהוּתִי שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה. תיקון הפגם מבחינה מעשית בא יחד עם ההתקשרות בנשמת האומה, ואינו קודם לה. כאשר אדם שם לב שהוא פגום מבחינה מוסרית, שרוי במין חוסר אכפתיות, עליו להיזכר בתכונות הטבועות בעומק הנפש של אדם מישראל ולהזדהות עמן, ורק אז יוכל גם לתקן את מעשיו. כך מתארים חז"ל כיצד הצליח יוסף להתגבר על ניסיון אשת פוטיפר – כאשר הוא עמד לחטוא, נזכר בדמות דיוקנו של אביו (סוטה לו, ב); יוסף כמובן ידע מבחינה שכלית שלא ראוי לו שיחטא, אך את הכוח להתגבר בפועל על היצר הוא שאב מההתקשרות לנשמת האומה, דרך דמותו של אביו. סיפורי מופת על גדולי האומה יוצרים מוטיבציה לנהוג בהתאם לנשמת האומה, ואחרי ההזדהות עם נשמת האומה אדם כבר ממילא נסלד מהפגמים המוסריים. בדברי המקובלים ספירת 'יסוד' מכוּנה 'צדיק' (עי' שערי אורה, ב) – הַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה הַיְסוֹדִית היא התעלות מעל המציאות המוחשית שטשטשה את ראייתו של האדם, אל התבוננות נשגבה ולקיחת דוגמא מצדיק או מעם ישראל בכללותו, שהם "רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים". התשובה הראשונה היא – שיהיה לאן לשוב.
נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט. 'צדק עליון' הוא כינוי לספירת 'בינה', ספירת התשובה, ו'כנסת ישראל' היא כינוי לספירת 'מלכות'.[43] ומכיוון ש'מלכות' היא ההגשמה המעשית של עקרונות ספירת 'בינה' בעולם, נשמתה של 'מלכות', של כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, היא בינה – 'צדק עליון', אותו מכנה כאן הרב קוק הַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט. ספירת 'בינה' גם מכוּנה 'עלמא דחירו' – עולם החירות, החירות תלויה בתשובה והיא גם הצדק המוחלט, שֶׁבְּהִתְגַּשְּׁמוּתוֹ הוּא כּוֹלֵל אֶת כָּל הַטּוֹב הַמּוּסָרִי שֶׁבְּפֹעַל, כי לחירות יש ערך מוסרי. לא דומה יחסו של עבד לַעולם ליחסו של בן־חורין לעולם, "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג, א), נוח לעבד בהפקרות. הוא מעוניין רק בהישרדות ואין לו חזון ושאיפה לעולם טוב יותר. בן־חורין לעומתו, נושא עימו תחושת אחריות לעולם, דחף ליצירה ורצון לשנות את העולם לטובה. הַטּוֹב גם הוא כינוי לספירת 'יסוד' (שערי אורה, ב'), שבסדר הספירות היא הקודמת לספירת 'מלכות'. הגשמת עקרונות הצדק המוחלט במציאות, עוברת דרך הַטּוֹב, ספירת 'יסוד'. זהו עניין הבינה, הארה שכלית גדולה שמאפשרת להתייחס לעולם בביקורת ובתכנון התיקון למציאות כולה, וזוהי גם נשמת האומה.
בדברים אלה הרב קוק מתאר בלשונו הייחודית את אחת הסוגיות המורכבות בספרות הקבלה, סוגיית 'עליית מלכות לבינה': ספירת 'מלכות' היא הספירה התחתונה, המסמלת את העולם המוחשי, כמו ממלכה גדולה שחוקיו של המלך תקפים בכל רוחבה. כל ההשתלשלות שבדרך, הפקידים שמביאים את דבר המלך לכל פינה ופינה, המנגנונים והמוסדות, אלו הספירות שבין ספירת 'כתר' העליונה – המלך במשל, לספירת 'מלכות' התחתונה, הממלכה. 'עליית מלכות לבינה' נעשית כאשר ציווי המלך מתקיים כראוי, שאז מתגבר כוחה של ספירת 'בינה'. כאשר האזרחים מקיימים ברצון את דבר המלך לפרטיו, כוחו של המלך גובר. ובנמשל: כדי שהאידאלים הגדולים והערכים הנשגבים יהיו יותר בעלי תוקף, צריכים להיעשות המעשים הקשורים לכך, המצוות וכל מה שמתחייב מערכי התורה והמוסר, אף שמעשים אלו תמיד קשורים בחומר, באדם ובחברה, ולכן תמיד מוגבלים. בכך המציאות המוחשית מתעלה למצבה האידאלי, ולכן אדם אינו יכול לומר "מה בסך הכל אני ומעשיי" ולפטור את עצמו ממאמץ לתקן את דרכיו ולהיטיב, כי התשובה איננה רק עניין דתי פרטי במובן המצומצם של הדבר, אלא היא חלק ממהותו של כל אדם, כמי שיכול לתת תוקף ממשי לאידאלים הגדולים.
דווקא כוחה של ספירת 'בינה' מתחזק כשהאזרחים עושים את ציווי המלך, משום שמגמתה של ספירת 'בינה' היא להוציא מן הכוח אל הפועל; כמו נבון, שסגולתו היא הבנת דבר מתוך דבר (חגיגה יד, א) – ספירת 'בינה' מולידה מספירת 'חכמה' העליונה ממנה, וממשיכה את הדבר עד לספירת 'מלכות' המגלה אותו באופן ממשי. כשלכל מעשה יש עומק רוחני שעל ידו מבינים רעיונות נשגבים ומרוממים כך את המציאות, זהו תהליך של 'עליית מלכות לבינה', המכוּנה כאן – לְהִתְקַשֵּׁר עִם הָאֻמָּה בְּנִשְׁמָתָהּ, כלומר – בספירת 'בינה', ומתוך כך לְתַקֵּן אֶת הַדְּרָכִים וְהַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם, תיקון המתבצע בספירת 'מלכות'. אותו תהליך הוא הַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה הַיְסוֹדִית, התשובה שדרך ספירת 'יסוד', העליונה מספירת 'מלכות' ומקשרת בינה לבין הספירות שמעליה, עד לספירת 'בינה'.
