במשפט קצר זה הרב קוק עונה על שאלה יסודית, שבעבר היו שכינו אותה "שאלת תעודת ישראל" – מהי מטרת קיומו של עם ישראל? במה תִראה האומה את השלמת ייעודה?
נִשְׁמַת הָאֻמָּה זו האידאה שלה, הפוטנציאל הקיים בה שאליו היא יכולה וצריכה להגיע. אותה אידאה לפעמים מתבררת מתוך ייסורים, דווקא מתוך התמודדות עם קשיים מתגלות תובנות חשובות, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א), היכולות והעוצמה מתגלים כאשר עומדים מול כישלון וקושי.
רֹאשׁ הַפִּסְגָּה שֶׁל נִשְׁמַת הָאֻמָּה הִיא הַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית. מטפס הרים שהחליט לכבוש פסגת הר חדשה, מציב לעצמו מטרות קרובות לכבוש, פסגות נמוכות יותר שאליהן יטפס בדרך לפסגה הגבוהה. אף שכל פסגה בדרך היא חשובה, שיא השיאים הוא ראש הפסגה. ישנן פסגות פחות גבוהות – תורה ומצוות, יישוב הארץ והקמת ממלכת כהנים שתהיה אור לגויים הן מטרות נשגבות כשלעצמן, אך הַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית היא תיקון הכלל המוחלט, כל ההוויה, שהעולם כולו יהיה יותר ויותר קרוב למצבו המקורי שהיה בגן עדן, אותה עדינות המשקפת את הנוכחות האלוהית. היו שדרשו על המילה 'עולם' שהיא מלשון 'העלם', העולם מעלים את יוצרו; לעומת המציאות בגן עדן, בה "קוֹל ה' אֱלוֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" (בראשית ג, ח), בנוכחות גלויה. תיקון העולם הוא גילוי השכינה במציאות, גילוי הנוכחות האלוהית שבכל דבר. חז"ל אומרים על הדרכתו של שלמה המלך, "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו), שזוהי "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה" (ברכות סג, א) – התחושה האינסטינקטיבית מונעת מהאדם להכיר את הנוכחות האלוהית שבכל דבר, לכן יש לו גם דעה המאפשרת לו לחדור מעבר לתחושות הפשוטות – "דָעֵהוּ", יש להפעיל מאמץ אינטלקטואלי להבין את החוק המאחד את התופעות השונות, להכליל וכך לנסח גם את מה שמעבר לחוש הפשוט – הנוכחות האלוהית וההשלכות המוסריות שיש לה.
הָאֻמָּה שׁוֹאֶפֶת אל אותה מגמה כללית, בְּעֶצֶם הֲוָיָתָהּ, האומה הישראלית התהוותה עבור התיקון הכולל של העולם. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלַּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), תהילה היא הארה,[39] תהילת ה' היא הארת הנוכחות האלוהית במציאות. אברהם אבינו נקרא בפי בני דורו "נְשִֹיא אֱלוֹהִים" (בראשית כג, ו) – מי שיודע לנשא ולרומם את מושג האלוהות למעלה מתפיסת האלוהות המצומצמת שהייתה אז, להכליל את כל הכוחות השונים שבטבע למקור נשגב אחד; המילה 'אלוהים' היא מילת ריבוי ביחיד, שמשמעותה: מקור כל הריבוי העצום של האלים, הכוחות. לתפיסת המושג האלוהי באופן מזוכך יותר יש השפעה מוסרית, לכן אברהם וזרעו גם מצווים "לַעֲשֹות צְדָקָה וּמִשְפָּט" (שם יח, יט) – לא יכול להיות שתתגלה הנוכחות האלוהית בעולם, מבלי שתהיה בו טהרה מוסרית. אדם הראשון גורש מגן עדן כי לא עמד ברף המוסרי שנדרש ממנו. לכן תיקון העולם הוא תיקון חטא אדם הראשון, כאשר תשוב המציאות המקורית והאידאלית של גן עדן. משום כך ראש הפסגה של נשמת האומה, כְּבָר יוֹצֵא עַל כְּלָלוּת הַהֲוָיָה, ייעוד האומה הישראלית נוגע לכלל המציאות, התיקון נוגע ומקרין לכללות ההוויה.
עיקרון זה, שהתיקון הכולל של המציאות הוא שאיפת האומה והייעוד שלה, גורם גם לסיבוך קשה עבור עם ישראל. הדאגה לכלל המציאות זורמת בדמו של כל יהודי באופן מהותי, ומשום כך יכולה להיות לו גם ביקורת עצמית רבה שעלולה להיות מוגזמת – מדוע הוא אינו מממש את הפוטנציאל הנטוע בו, להוביל את האנושות למציאות טובה יותר. אף באומות העולם ישנה ציפייה מתמדת שעם ישראל יגאל את העולם, וממילא ביקורת על כך שהוא מועל בתפקידו. את הרעיונות האוניברסליים שמצויים גם אצל אומות העולם הנחיל המיעוט היהודי שגלה אליהם, ובין הגורמים המרכזיים כמעט בכל מהפכה כללית, היו יהודים. הרצי"ה קוק היה מכנה תכונה זו "לאומיות קוסמופוליטית", ולהבדיל, זה היה גם אחד מכינויי הגנאי של סטלין כלפי היהודים. יש לציין כמובן, שאין פירושו של דבר שיש מגמה של מיסיונריות ביהדות. תיקון אינו השוואה טוטאלית, תורת ישראל אינה מתנגדת לקיומם של לאומים שונים וגיור אינו אחד מייעודיה; אלא מגמתה היא לגלות את הטוב שבכל אומה, להעצים אותו ולתקן את החלקים המקולקלים.
מאז בריאתה, ההוויה כולה נמצאת במהלך של תשובה. שני צדדים בתשובה זו: תיקון חטאים שנעשו במהלך ההיסטוריה, והתעלות תמידית של כלל ההוויה, השתלמות, שאינה קשורה דווקא בחטאי האדם.[40] רַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹן הוא אותה התקרבות אינסופית של הבריאה אל בוראה, התשובה העולמית, והוא נָעוּץ בִּמְרוֹם חֶבְיוֹן זֶה של המגמה הכללית. המציאות הגאולית הנשאפת חבויה ונסתרת מעינינו, כדברי הרמב"ם על אותו זמן עתידי: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הל' מלכים יב, ב).
בדברי המקובלים רעיון התשובה מזוהה עם ספירת 'בינה', לכן רַעְיוֹן הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹן נָעוּץ בִּמְרוֹם חֶבְיוֹן זֶה של המגמה הכללית, כי שלוש הספירות הראשונות המתממשות במגמה הכללית – 'כתר', 'חכמה' ו'בינה', הן חבויות ואינן גלויות. כנסת ישראל מזוהה עם ספירת 'מלכות',[41] וישנו קשר מיוחד בין 'בינה' ל'מלכות': ספירת 'מלכות', כנסת ישראל, היא הביטוי הממשי של ספירת 'בינה', וספירת 'בינה', התשובה הכללית, היא מגמתה האידאלית של כנסת ישראל. "סוף מעשה" – 'מלכות', "במחשבה תחילה" – 'בינה'. שורש נשמות ישראל הוא הביטוי הממשי של רעיון התשובה. עיסוקו של הרב קוק בתשובה ובישראל, וההתבוננות הרוחנית במתרחש דרך זווית הראייה של תשובה, מלמד על עומק ויסודיות משנתו, הנוגעת במבוע הראשוני של ההוויה.[42]
