ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'

ד – הַתְּשׁוּבָה הַפְּרָטִית הַיְחִידִית וְהַתְּשׁוּבָה הַכְּלָלִית הַצִּבּוּרִית הָעוֹלָמִית, בָּעוֹלָם וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, פסקה ה

גורמים רבים ושונים מביאים את האדם להרהורי תשובה. בפסקה זו הרב קוק עוסק בגורם נדיר: אדם שב בתשובה עבור הִתְאַפְשְׁרוּת הַזְרָחַת תְּשׁוּקַת גְּאוֹן הָאֻמָּה בְּטָהֳרָתָהּ – כדי להגביר בנפשו את התשוקה לישועת האומה, להשבתה לגדולתה.

הרב קוק לא קובע שאדם לא יכול לפעול למען ישועת הכלל ללא תשובה. אפשר לעשות פעולות חשובות למען ישועת הכלל, אף כאשר האדם עמוס בחטאים שלא תיקן, וממשיך לחטוא בהם. כמו כן, אדם גם יכול להיות מושחת לגמרי, ועם זאת להיות מודע לבעיות הכלל, כמו שאפשר לאלף תוכי לומר נוסחאות פילוסופיות מורכבות. אך על מנת לְהִתְרוֹמֵם אֶל הַתְּשׁוּקָה הָרוּחָנִית שֶׁל יְשׁוּעַת הַכְּלָל, להיות בעל הזדהות עמוקה עם הכלל, שמביאה לבערה פנימית לפעול במסירות למענו, בֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָׁרבְּלִי תְּשׁוּבָה פְּנִימִית עֲמֻקָּה מִכָּל חֵטְא וְעָווֹן, כיוון שהחטאים מנתקים את האדם ממושגי הקודש, מצמצמים את תפיסתו המוסרית וממילא גורמים לו להיות אדיש לצרות הכלל. חז"ל אומרים שעבירה מטמטמת לבו של אדם, "אל תקרי וְנִטְמֵאתֶם אלא ונטמטם" (ויקרא יא, מג; יומא לט, א). טמטום הוא אטימות הלב, החטא גורם לאדם להתכנס בתוך צרכיו החומריים הפרטיים. אדם שאטום לתחום מסוים, ודאי שלא יוכל להשתוקק אליו.

גְּאוֹן הָאֻמָּה בְּטָהֳרָתָהּ אינו תיקון צרות מקומיות שיש לאומה, שכל אדם יכול להבין ואפילו להזדהות עם הצורך לתקן אותן, אלא מיצוי הכישרון הייחודי של האומה והשבתה למציאותה האידאלית. היטהרות מכל חטא מבהירה לאדם את הצד האידאלי של המציאות, גורמת לו להיות מודע לפער שבין המצב הקיים למצב הראוי להיות, וממילא יוצרת בו שאיפה כבירה לצמצם פער זה. אם רק תשוקה קיימת, ללא מודעות שכלית והבנה מה צריך לעשות, גם היא כמובן תביא לחורבן. כמו בכל מערכת יחסים, תשוקה בלבד לא מספיקה, אך היא המנוע המחיה. אדם שנגוע בחטא אינו יכול להתרומם אל תשוקה זו, שכן תחושתו היא שכפי שהוא אינו טהור, כך הכל קצת נגוע. עוד קלקול קטן, כל עוד אינו מפריע מדי בפועל, אינו מהווה בעיה מבחינתו.

מצב זה בא לידי ביטוי מובהק במהלך שיבת ציון. אדם שנגוע בחטאים נשאר אדיש כשישראל בגלות, כל עוד אינם נרצחים בהמוניהם אפשר להמשיך להתקיים כרגיל. וגם כאשר ממדי הרצח חורגים מעבר לכל מדה – אם המטרה העיקרית בציונות היא פתרון בעיית האנטישמיות, אפשר להסתפק לכאורה בהעברת הקהילות היהודיות מן הגלות לארץ ישראל ותו לא. ישועת הכלל נעצרת בשלב טכני וראשוני מאוד. אלא שאז מסתבר, כפי שאנו רואים כיום, שנוצרות צרות חדשות גם בארץ ישראל. שאלת הזהות הרוחנית נותרת בעינה, ויוצרת סיבוכים קשים אחרים. כאשר ממשיכים להחזיק את התוכן הרוחני הבוסרי הקודם, המציאות החדשה נבנית לא טוב, כמו אדם שטובל ושרץ בידו. מי שאינו עומד על עומק הבעיה הרוחנית של החיים בגלות, ועוסק רק בבעיות המעשיות, החברתיות או החומריות, שהן כמובן בעיות קשות ואין לזלזל בהן – אל יתפלא שהסיבוכים והקשיים ימשיכו להתקיים, למרות גודל ההישג של הפתרון הטכני. כיום שאלות הזהות מתעוררות בעולם כולו, והדבר כמובן נוגע לעם ישראל, שורש כל הדתיות בעולם, ומכריח אותו לשוב בתשובה עמוקה של חזרה לרעיונות הרוחניים שביסוד קיומו.

הקשר שבין טהרת היחיד לאפשרותו להתחבר אל ישועת הכלל הוא יסוד חשוב. אי אפשר לזלזל באופיו של היחיד כשלעצמו, כאשר רוצים שישתלב בתנועה הלאומית הכוללת – בישועת הכלל, כיוון שנפש היחיד היא זווית הראייה שדרכה הוא רואה את המציאות. אָמְנָם יָחִיד שֶׁשָּׁב בְּמוּבָן זֶה – למען הגברת התשוקה הרוחנית לישועת הכלל, מוֹחֲלִים לוֹ וּלְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, העולם כולו מתעלה בזכות אותו יחיד, כיוון שלמען מטרה זו הוא שב בתשובה, כדי שהעולם יהיה יותר מתוקן. הוא שב מתוך קישורו לעולם כולו, וממילא המחילה היא גם לכלל העולם.

עבודתו הרוחנית של האדם איננה נעצרת בגבולות האישיות שלו, עליו להתחבר למשימה האלוהית הנוגעת לכלל ההוויה, שכמובן יותר גבוהה מהתגדרות בתיקון הנפש הפרטית. במאמרו 'קול דודי דופק', הרב סולובייצ'יק[36] מבאר כי דיוני חז"ל בשאלה באיזו תקופה חי איוב, יש בהם כדי ללמד על פשר ייסוריו: "היית בן דורו של יעקב […] אילו התייחסת ליעקב באהדה הראויה ובמידת החסד הנאמנה – לא היו עוברים עליו ייסורים רבים כל כך. היית בזמנו של משה ונמנית על יועצי פרעה. האם נקפת באצבע בשעה שפרעה גזר גזירת כָּל הַבֶּן הַיִלּוֹד הֶיְאֹרָה תַּשְלִיכֻהוּ? […] פעלת בדורם של עזרא ונחמיה מעולי בבל […] מה עשית בשעה שעולי בבל קראו ממעמקי סבל וייאוש?" ('דברי הגות והערכה', ירושלים תשמ"ב, עמ' 17). אדם ששב בתשובה רק למען עצמו, לא רק שאינו זוכה בתשוקה הנעלה לישועת הכלל, אלא תשובתו עצמה חסרה. ממילא מי ששב בתשובה למען הכלל ומתוך הקישור שלו אליו, תשובתו יותר שלמה ונכונה, ומרוממת את העולם כולו.

וְכֵן יְכוֹלִים רַבִּים לְהִתְעַלּוֹת לַתְּכוּנָה הָאִידֵאָלִית הַגְּנוּזָה בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה, שהיא תשוקה תמידית לגאולה, אי־הסתפקות במצב קיים מכל סוג שהוא, האופייניים לישראל. ניתן לראות את ביטויה של תכונה זו בעת החדשה, בכך שבראש התנועות המהפכניות שבכל התחומים, עמדו דווקא יהודים. רבים יכולים לשוב ולזכות באותה תשוקה, עַל יְדֵי תְשׁוּבַת הַיָּחִיד, הַשָּׁב לְמַטָּרָה זוֹ שֶׁל הִתְאַפְשְׁרוּת הַזְרָחַת תְּשׁוּקַת גְּאוֹן הָאֻמָּה בְּטָהֳרָתָהּ. יש תשוקה לגאון האומה שאיננה טהורה, כאשר ערכה של האומה כמביאה ברכה לכלל האומות אינו חשוב. במשטר הפשיסטי באיטליה למשל, הייתה תשוקה לגאון האומה ללא טהרה. תשוקה זו בטהרתה היא תשוקה לגאולה שלמה לכלל ההוויה, תיקון העולם במלואו.

בספר 'אדר היקר' העוסק רבות בדמותו של האדר"ת,[37] מבאר הרב קוק שהתוודעות לאישיותו של צדיק משפיעה על הנפש יותר משמיעת דרשות ולימוד בספרים כיצד צריך להתנהג בצִדקות. לכן יְכוֹלִים רַבִּים לְהִתְעַלּוֹת לַתְּכוּנָה הָאִידֵאָלִית הַגְּנוּזָה בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה עַל יְדֵי תְשׁוּבַת הַיָּחִיד, ההזדהות הנפשית שיש לאדם המתוודע לדמותו של צדיק או בעל תשובה דגול, היא בעלת עוצמה שאינה יכולה לבוא מלימוד אינטלקטואלי בלבד. מסכת חייו של צדיק לפרטיהם בחדרי חדרים, במשפחה ובקהילה, מקרינה רבות על ההוגה בה.

הרב קוק ראה בחיבור אל הכלל ובתשוקה לישועת האומה, דרך שיכולה להוביל לתשובה גדולה, עמוקה וכוללת, עבור אותם צעירים שמסרו את נפשם על תחיית האומה בארץ, אך פרקו עול תורה ומצוות. הוא ייחל לכך שהתנועה הלאומית תביא את חבריה להבנת המבוע של הייחודיות המופלאה של אומה זו. את חוגו של 'אחד־העם',[38] שביקש למצוא את מקורות התרבות הישראלית בתנ"ך, מבלי לראות את המסורת כמחייבת – ראה הרב קוק כמין שלב באמצע הדרך. בינתיים עוד איננו רואים תשובה זו בגדולתה, אך נסיבות המציאות דוחפות אותנו אל הייחודיות הלאומית שלנו, להכיר בהיותנו עם מיוחד שצריך לנהוג בדרך מיוחדת. התרבות המוסלמית האיומה והתוקפנית שקיימת סביבנו מאתגרת כיום את כל תרבויות העולם, ואין פתרון פוליטי חומרי עבורה. ככל שעובר הזמן נעשה פחות ופחות אפשרי להתעלם ממנה, ואנו עומדים מול ההכרח להגדיר את זהותנו הרוחנית והלאומית. לא מדובר בארגון פשע שיצא משליטה, יש שם ערכים עמוקים וכוללים שיש לתת להם מענה ראוי. מתוך עבודה של בירור רוחני בערכי התורה תבוא תשובה גדולה.

[36] הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ה'תרס"ג-ה'תשנ"ג (1903-1993), ארה"ב. ראש ישיבה ופילוסוף, מראשי תנועת המזרחי.

[37] הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ה'תר"ג-ה'תרס"ה (1843-1905). כיהן כרבן של הערים פוניבז' ומיר ובסוף ימיו כרבה של ירושלים. חותנו של הרב קוק.

[38] 'אחד־העם' היה שם העט של אשר צבי גינצברג, ה'תרט"ז-ה'תרפ"ז (1856-1927). פובליציסט ופילוסוף מוסרי. בעל תורת 'המרכז הרוחני' בציונות, לפיה תחילה יש להקים מרכז חינוכי־לאומי בארץ ישראל, שיכשיר את הקרקע התרבותית־רוחנית לעליית העם.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן