בדברים אלה הרב קוק מתייחס לשתי עמדות ביחס לאופן תיקון העולם. בשפת המושגים הכלכלית הן השיטה הסוציאליסטית והשיטה הקפיטליסטית, במונחים מתחום הלוגיקה אלו דדוקציה ואינדוקציה ובשפה מוסרית ניתן להציג אותן כפילוסופיה לעומת פסיכולוגיה. ישנה גישה שנושאת את מבטה אל הכלל ומדגישה אותו בלבד, לעומת הפרטים שצריכים להסתדר על פי התכתיבים שלו, וישנה גישה שמעמידה את הפרט במרכז, לעומת הכלל שאינו אלא אוסף פרטים, שאם יהיו מתוקנים, ממילא גם הכלל יסתדר.
כך גם בתפיסת רעיון התשובה: ישנה הַתְּשׁוּבָה הַכְּלָלִית, שֶׁהִיא עִלּוּי הָעוֹלָם וְתִקּוּנוֹ, הרעיונות הכלליים על מהות המציאות, התהליכים ההיסטוריים של הטבע והאנושות, המוסדות וסדרי החברה, הכלכלה והמשטר; וישנה הַתְּשׁוּבָה הַפְּרָטִית, הַנּוֹגַעַת לָאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַד כְּדֵי דַּקּוּת הַפְּרָטִים שֶׁל תִּקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה הַמְּיֻחָדִים, שֶׁרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ יוֹדֵעַ לְפָרְטָם לַפְּרָטִים הַיּוֹתֵר בּוֹדְדִים. ההשראה המיוחדת שאפשר למצוא אצל פסיכולוג כאשר הוא מפענח את נפשו של המטופל שלו, היא מעין רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ, וכך אצל כל אדם שנכנס לתהליך של תשובה עמוקה – נצרכת הארה פנימית מיוחדת כדי לשים לב לפרטי הפרטים שבנפש. ישנם קשיים רבים ממינים שונים שמעכבים את האדם מתשובתו. כפי שהתבאר בפרק הראשון, לכל אדם יש נטיות נפשיות שהוא לא תמיד מודע להן, מוסכמות חברתיות שמחייבות אותו, מנהגים ותפיסות מעוותות שונות שעלולים למנוע ממנו לשוב כראוי בתשובה, והיכולת לגלות את כל הדברים המעכבים ולתקן אותם מצריכה הארה גבוהה מן הרגיל.
הרב קוק אומר ששתי תפיסות אלו של רעיון התשובה הֵן בְּיַחַד תֹּכֶן אֶחָד. זוהי עמדה נוספת, הכוללת את שתי העמדות הקודמות. לשתי העמדות יש משקל גדול ואמיתי, ולכן אי אפשר להגיד שרק באחת מהן יתוקן העולם. גם העילוי הכללי נצרך וגם העילוי הפרטי. אף שכֹּל פרט הוא חלק מן הכלל, אי אפשר לבטל את ייחודיותו ואת שאיפתו הפרטית לאושר, וגם ההוויה בכללה צריכה התייחסות בפני עצמה; מקבץ של אנשים טובים לא תמיד יוצר דבר טוב, לכן יש לנהל מערכות יחסים תקינות וחלוקה הוגנת של תשומת לב ומשאבים לכל עניין.
וְכֵן כָּל אוֹתָם תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת, שֶׁעַל יָדָם הָעוֹלָם יוֹצֵא מֵחֻרְבָּנוֹ, מערכות ערכים כלליות המבססות תרבות טובה יותר מהקיים וכך מרוממות את העולם, מוציאות את הפוטנציאל הטמון בו מן הכוח אל הפועל, ולעומתם – סִדְרֵי הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים וְהַכַּלְכָּלִיִּים, שנוגעים לכל אדם באופן פרטי, הַהוֹלְכִים וּמִשְׁתַּכְלְלִים עִם תִּקּוּנֵי כָּל חֵטְא וְעָווֹן מֵחֲמוּרִים שֶׁבַּחֲמוּרִים עַד דִּקְדּוּקֵי סוֹפְרִים וּמִדּוֹת חֲסִידוּת הַיּוֹתֵר מֻפְלָגוֹת – כֻּלָּם הֵם חֲטִיבָה אַחַת, וְאֵינָם מְנֻתָּקִים זֶה מִזֶּה. תיקון העולם בכללו ותיקון האדם הפרטי צריכים להיות משולבים זה בזה ומתואמים זה עם זה. אם מחוקקים חוק ואחר זמן מתגלה שהוא גורם לאדם אחד נזק וסבל בחוסר צדק, אין זה תקין, ועם זאת אין לזנוח את הדאגה למערכות הכלליות, חזון החברה והעולם.
המשטרים הסוציאליסטיים התאכזרו באופן נוראי כלפי הפרטים על מנת לממש את שאיפותיהם הכלליות. הניסיון להפוך מדינה נחשלת למעצמה מתועשת ומודרנית שיש בה רשתות חשמל ומסילות ברזל על פני מרחקים אדירים, מכריח להקריב את הפרט. בברית המועצות זה אמנם הצליח, אחרי עבודה רבה חלה בה קפיצה תעשייתית והשכלתית אדירה; אלא שלמען זאת מיליוני אנשים נהרגו, סבלו סבל רב ונשללו מהם זכויות יסוד, והכל – מתוך העמדה העקרונית ששלטה שם, לפיה הפרטים בטלים אל הכלל. בצד השני של המתרס עומדת ארצות הברית, שנבנתה על בסיס זכויות הפרט. מייסדיה היו מהגרים ששברו את המסגרות הקודמות בהן חיו, כל אחד מסיבותיו הוא. היחיד הוציא את עצמו מהמסגרת העושה אותו חלק מכלל, כך שזכויות הפרט קיבלו דגש משמעותי בראשית ימיה של המדינה. בתחכום, יוזמה, אלימות ולעיתים הכל יחד, היחיד קבע את הסדר. מבחינה היסטורית, אי אפשר לומר שזה לא קידם את המערב, ארה"ב הפכה להיות למעצמת־על ונשארה כך עד היום. אלא שלא תמיד תהליך כזה יוצר את הסדר המוסרי והנאות ביותר – ארצות הברית היא מדינה עם פערים חברתיים עצומים ואחוזי פשיעה גבוהים. כיוון שכך, אי אפשר לומר שדווקא הגישה הקפיטליסטית יותר טובה, הן גישה זו והן גישה זו בפני עצמן גורמות גם לתוצאות קשות.
הביטוי המתאר את התשובה הכללית, עִלּוּי הָעוֹלָם וְתִקּוּנוֹ, מלמד ששני מושגים שייכים בתשובה זו – עילוי ותיקון, השייכים למעשה גם בתשובה פרטית. עִלּוּי הוא שינוי לטובה על גבי מצב טוב שאינו צריך תיקונים כשלעצמו, אלא שהוא טוב לזמן מסוים במקום מסוים, ועליו יש להוסיף ולהתקדם. כך גם מבחינה מוסרית – אין להסתפק במעשה טוב אחד, יש להמשיך ולהוסיף בעשיית הטוב. זו תשובה שנעשית "לכתחילה". לכן כל אדם צריך להיות גם בעל תשובה, גם אם אינו מרגיש שיש לו חטאים מסוימים שעליו לתקן. לעומת זאת ישנה תשובת תִּקּוּנוֹ של העולם, תיקון החסרונות והעיוותים שנעשו, כל סוגי הכישלונות והנפילות, שהם חלק מדרכו של עולם וטבעו של אדם. "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז) – גם צדיק שייך לגדרי הטבע האנושי, ולכן גם הוא לעיתים נופל וחוטא, אפילו שבע פעמים; אלא שצדיק גם תמיד קם, הוא יודע לתקן את הנפילה. התשובה היא תנועת נפש אחת שיש בה שני צדדים אלו, וכפי שאין להסתפק רק בתיקון הכלל או רק בתיקון הפרט, כך אין להסתפק רק בשכלול וריבוי הטוב מבלי לתקן את הפגמים, ולהפך. על כך מסיים הרב קוק על פי דברי ספר הזֹהר: "וְכֻלְּהוֹ לְחָד אֲתָר סְלִיקִין" (עי' זהר תרומה קסב, ב). בסופו של דבר, כל התנועות השונות שבתשובה מכוונות למקום אחד, ממנו הכל בא ואליו הכל שב.
העמדה שהרב קוק מציע נראית כנדושה. ברור שכולם רוצים שיהיה טוב לכלל ולפרט גם יחד. אלא שזו אינה פשרה בין זה לזה, הֶסְדֵר שמניח את דעת הרוב. לא ייתכן שיהיה מיעוט של אנשים שרוב הזמן לא טוב להם, או אנשים רבים שבמקצת מהזמן לא טוב להם. הרב קוק חותר לגילוי שורש האחדות בין הכלל והפרט, שאפשר למצוא רק במקור שמעבר לחלוקה זו. לאידאולוגיות שמצמצמות את עצמן רק לַמציאות הגלויה, אין סיכוי למצוא את השורש בו הכלל והפרט מאוחדים, כיוון שבמציאות הגלויה יש פער גדול בין זה לזה. שורש האחדות מתגלה רק כשיש קשר ומחויבות של החברה לסמכות מוסרית ורוחנית שמעבר להוויה; רק המקור האלוהי הוא המסוגל להביא לאותה אחדות אידאלית של שני הקצוות, הכלל והפרט. ככל שמקור זה נתפס כבלתי ניתן לפיענוח, רחוק יותר מהגדרה אנושית, כך יש יותר סיכוי למציאת האחדות, כיוון שכל הגדרה אנושית מורידה אותו ומשייכת אותו לחברה מסוימת אחת ולא אחרת. ההכרה המורכבת שאין כל השגה בעצמות הא-ל, שאינו ניתן להגדרה, תיאור ודימוי, והוא מעל ומעבר לכל סוג של תבנית מוכרת, אך עם זאת הוא גם מופיע במציאות ופועל בה – היא האתגר הרוחני כיום, שאם צולחים אותו כראוי ניתן להגיע לאחדות בין הגישות השונות. קריאת הפסוק: "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) עלולה לגרום לאדם להתחיל לתאר לעצמו כיצד אלוהים הגיח משמיים והוציא את ישראל ממצרים כמצביא גדול או פוליטיקאי דגול; לכן מיד נאמר גם: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" ( שם ד) – אין להכניסו לתבניות ההכרה האנושיות המצומצמות. ככל שהמחשבה יותר מזוככת, כך יש יותר סיכוי למצוא את מקור הניגודים האחד, שרק בתוך ההוויה הנתפסת לאדם מתגלים כניגודים מוחלטים.
