בכוח התשובה אדם יכול להיות מקושר לאלוהים. בריאת העולם היא כעין היפרדות מן המקור האלוהי, הענקת מציאות עצמית למה שאינו אלוהי. אותה "התרחקות" מן המקור היא גם הנטייה העיקרית בנפש, אדם חווה את ייחודיותו ויכולותיו הרבות, ומרגיש שאין לו צורך באלוהים. לכן נקודת התורפה של האדם הראשון הייתה פיתוי הנחש: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים" (בראשית ג, ה), שלמים, ללא כל חוסר וצורך. תודעת הייחודיות העצמית שיש לאדם יכולה להתגבר עד כדי תחושה של "תחרות" עם אלוהים (עי' אוה"ק ח"ב, עמ' שצז). אמנם, תפקיד חשוב ישנו לייחודיות של האדם, להיפרדותו מן המקור – עליו לרדות בעולם, לשכללו ולעצבו, ואלו דברים שאדם לא יכול לעשות ללא תחושת הנפרדוּת והעצמאות. אלא שבייעודים אלה טמון כישלון פוטנציאלי, הם עלולים להרחיק את האדם מאלוהים, לגרום לו שיחוש כריבון בפני עצמו. תחושה זו מתעצמת ככל שאדם מעצים את הבנתו, יכולתו וכישרונותיו. בר כוכבא היה גיבור ונבון, ודווקא כישרונו הגדול גרם לו שיאמר כלפי אלוהים כשהיה יוצא לקרב, "לא תסעוד ולא תכסוף" (ירושלמי תענית ד, ה), אל תסייע ואל תפריע, אנחנו נסתדר לבד. מתגלה כאן פרדוקס: מחד, אלוהים הוא זה שמצווה על האדם להסתדר בכוחות עצמו: "ויֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהַ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית א, כח); מאידך, אם אדם יחשוב שתפקידים וכישורים אלה יכולים להעמיד אותו במקום אלוהים זהו כישלון גמור. הבירור הגדול כיצד להיות עצמאי באופן נכון הוא אחד הדברים הקשים בעולם. לדעת לאהוב באמת, אך ללא תלות בין האוהבים, זה מורכב ומאתגר. כך במערכות יחסים בין אנשים ועל אחת כמה וכמה בקשר עם אלוהים – צריך להיות עצמאי ולאהוב את ה' לא מתוך תלות שגורמת לפסיביות, אלא להיות אוהב ה' שרוצה בקרבתו, אך פועל לבד פעולות רבות בעולם.
היעד אליו מכוונת התשובה הוא דבקות בה'. לא שעבוד ולא תלות, אלא קרבת ה' שמעצימה את ייחודיות האדם, "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) – דווקא בדבקות, בקרבה שמתוך רצון, ישנם חיים. תשובה היא שיבה לאלוהים מתוך רצון ואהבה שלא גורעת כלל מעצמאות האדם, כי אין תחרות עם אלוהים, "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה, א), האב רוצה שבנו יגדל כמה שיותר מוצלח, עצמאי וטוב, כך גם הרב ביחס לתלמידו, וכעין זה אלוהים ביחס לבריותיו. תשובה היא הדרך הראויה לשיבת האדם לאלוהים, מבלי להתמוסס ולהיעלם, או בתור ברירה אחרונה כדי להתקיים. "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיך כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּח לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח) – אין כאן ציווי שאדם ייזכר מי הוא "בעל הבית", זה לא ענין של רכוש, אלא עליו לזכור מאין הוא יונק את הגדולה והיכולת שלו. אדם שעבד במלא ההשקעה הראויה וכעת יבול שדותיו עלה יפה, יש לו במה להיות גאה ולשמוח, אלא שעליו גם להודות למקור כוחותיו (עי' דרשות הר"ן, הדרוש העשירי). לדעת להודות זו יכולת מוסרית עליונה ולכן גם קשה, ככל שאדם מוצלח יותר קשה לו יותר להודות לאלה שסייעו לו. רק מי שהגיע לדרגה גבוהה של עצמאות יכול להודות בקלות וברצון, כי הוא מרגיש שזה לא גורע ממנו.
התשובה העליונה, תשובה מאהבה, היא הבסיס האידאלי של מערכת היחסים בין אדם לאלוהים. אפשר להכיר את הא-ל בתור ריבון ששולט בכל ואין להימלט ממנו; למרות נקודת האמת שיש בהכרה זו, היא חיצונית ומתסכלת. יש בה מרירות, וטינה נוקבת תישאר במי שיתבונן בהכרה זו לעומקה. אפשר גם להכיר את הא-ל כמחוקק שמאוד מעריכים ומכבדים, יוצרם של חוקים חשובים שמועילים מאוד לחברה. כמעט בכל תרבות יש דמות מיתולוגית של המחוקק הגדול, יוצר החוקים שהעניקו לחברה סדר ויחסים תקינים. ישנה אמת גם ביסודה של הכרה זו, אך גם היא הכרה חיצונית. רק תשובה מאהבה מאפשרת הכרה עמוקה שלא תמיד ניתנת לביטוי במילים, דעת אלוהים שהיא מעל ומעבר לכל סוג של הגדרה תפקודית, בין אם מאיימת ובין אם מועילה. חשיפת האמת העצמית של הקשר בין אדם לאלוהיו, יכולה להיות רק בתשובה מאהבה, המשאירה את האדם בגדולתו ועצמאותו, ומבססת בו את רגש האהבה הנעלה. תפיסת המושג האלוהי באופן בריא היא הישג שאין ערוך לו, אשר בכוחו כל ההוויה, התורה והחכמה מתפרשים באור שונה לגמרי. זו השראה ליצירה רוחנית וחוויות חיוביות של עשייה מתוך ביטחון פנימי עמוק. "מְקוֹם מְנוּחָתֵנוּ הוּא רַק בֵּאלוֹהִים".[33] לא מנוחה של פסיביות פיזית, אלא מנוחת הנפש ויציבות שמצמיחה וגורמת לפעולות של בניין, העמקה והבנה.
הרב קוק פותח בכלל עקרוני, שמתפרש ומתפרט בהמשך הפסקה: עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה הַכֹּל שָׁב לָאֱלוֹהוּת. אחרי שאדם מבחין בתנועתיות התמידית שיש בעולם, הוא תוהה לאן היא מובילה, האם יש תכלית ומשמעות לתזוזה הבלתי פוסקת. תנועה זו היא גם מקור לאימה גדולה עבור האדם, אחד הדברים המאיימים ביותר במציאות הוא חוסר ודאות. התשובה מגלה שהתנועה הכללית בהוויה היא בעלת משמעות וערך – השתלמות, התקרבות לשלמות האלוהית שיש בה גם יציבות, מחד, אך גם אינה מוגבלת ומגבילה, מאידך.
עַל יְדֵי מְצִיאוּת כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, הַשּׂוֹרֵר בָּעוֹלָמִים כֻּלָּם, שָׁב הַכֹּל וּמִתְקַשֵּׁר בִּמְצִיאוּת הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלוֹהִית. התשובה איננה רק החלטה פרטית של אדם להתקרב לאלוהים, אלא כוח הקיים בהוויה כולה (עי' לקמן ה, ד). כוח אחד בהוויה הוא הבריאה, כמו במילה 'בר' בארמית, חוץ – "הוצאה מאלוהות", ולעומתו יש כוח שמקשר חזרה לאלוהות – כוח התשובה. המציאות נמצאת באיזון דינאמי בין כוחות אלה: בתחילה כוח הבריאה הוא הדומיננטי, לאחר מכן כוח התשובה מגלה את האלוהות ברמה נשגבה יותר, וכך המציאות מתעצמת ומשתכללת יותר. לכן כוח התשובה שֹוֹרֵר בָּעוֹלָמִים כֻּלָּם, הוא אינו מקרי, בלעדיו המציאות אינה יכולה להתקיים.
מְצִיאוּת הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלוֹהִית קיימת בכל יצור, שכן כל יצור הוא יצירה אלוהית, ויצירה אלוהית במהותה היא שלמה. אלא שהשלמות האלוהית מתגלה ביצור רק כאשר הוא ממצה את עצמו, כאשר הוא מגיע למציאותו האידאלית. וכשם שהאלוהות אינה מוגבלת, כך גם כל יצור אינו יכול למצות את עצמו מיצוי גמור, להגיע לגבול מסוים שבו יפסיק את התפתחותו, אלא כל גבול שאליו יגיע הוא שלב לקראת מציאות נעלה יותר, לקראת השלמות הבאה. בחלום יעקב, המציאות נמשלת לסולם בו יש אינספור שלבים, המוליכים מהארץ עד לשמים, ועל גביו כביכול ניצב אלוהים (בראשית כח, יב). אין גבול לאורכו של הסולם, אחרת הייתה זו הגשמת האלוהים. גבולות המציאות הם זמניים, שלבים בסולם – אחרי כל גבול מתגלה עוד אחד, כי השלמות האמיתית בלתי מוגבלת, אין למצות אותה עד תומה, אלא יש בה שלבים שונים. מכאן אפשר להבין את רעיון חיי הנצח, החיים שהיו ראויים להיות לאדם אם לא היה חוטא: מוות הוא שלב שאחריו לא רואים את השלב הבא, ואילו בחיי נצח יש רק ניצוח שלב אחד ומעבר לשלב הבא, שאפשר לראותו כבר בשלב הנוכחי. כוח התשובה מעביר את האדם מתפיסה אנושית־גבולית לתפיסה אלוהית, בה הגבול הוא רק שלב, עד לשלב הבא של ההשתלמות התמידית.
עד כה דובר על המציאות האובייקטיבית של התשובה בעולם, וכעת הרב קוק עובר לתפיסתו הסובייקטיבית של כל אדם את התשובה: וְעַל יְדֵי הָרַעְיוֹנוֹת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, דֵּעוֹתֶיהָ וְהַרְגָּשׁוֹתֶיהָ, שהיא מולידה בנפש, גם כל שאר התודעה האנושית – כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, הָרַעְיוֹנוֹת וְהַדֵּעוֹת, הָרְצוֹנוֹת וְהַהַרְגָּשׁוֹת, מִתְהַפְּכִים וְשָׁבִים לְהִקָּבַע בְּעֶצֶם תְּכוּנָתָם בְּתֹכֶן הַקֹּדֶשׁ הָאֱלוֹהִי. מתגלה המקור הקדוש של הכל, ואז גם מה שנדמה כאנושי בלבד, נחשף שבמקורו הוא אלוהי. בדתות אחרות, אדם שמרגיש כי הוא מצא את האלוהים מתחיל להתנזר מהעולם, רק הקשר עם אלוהים על ידי טקסים ופולחנים חשוב לו, וכל השאר מיותר וחסר ערך בעיניו. לעומת תפיסה זו, הרב קוק מבאר שבתשובה אדם לא עוזב את המציאות הקודמת, לא רואה אותה כמיותרת ושולית, אלא דווקא בזכות התשובה, הדברים כולם שָׁבִים לְהִקָּבַע בְּעֶצֶם תְּכוּנָתָם בְּתֹכֶן הַקֹּדֶשׁ הָאֱלוֹהִי. מתברר שהקודש האלוהי מצוי בכל, גם במה שקודם היה נראה כדברי חולין. מי שמוצא את הא-ל מוצא אותו גם בתוך חיי החול הרגילים, לא מחוץ להם. הא-ל מתגלה "בָּעוֹלָם בְּכָל יָפְיוֹ וַהֲדָרוֹ, בְּכָל רוּחַ וּנְשָׁמָה, בְּכָל חַי וְרֶמֶשׂ, בְּכָל צֶמַח וּפֶרַח, בְּכָל גּוֹי וּמַמְלָכָה, בַּיָּם וְגַלָּיו […] בְּרַעְיוֹנוֹת כָּל סוֹפֵר, בְּדִמְיוֹנוֹת כָּל מְשׁוֹרֵר וּבְהֶגְיוֹנוֹת כָּל חוֹשֵׁב, בְּהַרְגָּשַׁת כָּל מַרְגִּישׁ וּבְסַעֲרַת גְּבוּרָה שֶׁל כָּל גִּבּוֹר" (מאמר 'צימאון לא-ל חי', אורות עמ' קיט). כשלב זמני של עזיבת החטא יש מקום גם להתנזרות חלקית מהעולם, אך לא באופן קבוע. בתשובה אדם לא צריך לעזוב את המציאות אלא לעבור לעמדה אחרת של התבוננות עליה, וככל שתשובתו עמוקה יותר, עמדת ההתבוננות שלו נעשית יותר קרובה לעמדת הא-ל המתבונן על המציאות. מבחינת האדם יש אויבים ויש ידידים, חיים ומוות, טוב ורע. ואילו מבחינת האלוהים אין נברא שלילי, הכל מעשה ידיו והכל ראוי. אין רע מצד עצמו, אלא רק ביחס למציאות נתונה, כי ביסודם של דברים הכל טוב. ודאי שצריך לתת את הדעת איך בפועל להתנהל בעולם מתוך בחירה בטוב באופן ראוי וגלוי, אך עם זאת יש לזכור את שורשו של כל נברא הקיים בו. לכן בתשובה מאהבה זדונות נעשים כזכויות (יומא פו, ב): בחטאים שנעשו בשגגה יש מקום לסנגוריה, לא הייתה כוונה, אך בחטאים שנעשו בזדון לכאורה אי אפשר ללמד זכות, אלו מעשים לא טובים באופן מוחלט; אולם בתשובה מאהבה מתגלה יסודם המקורי הטוב, ולכן גם הם נעשים לזכויות.
תודעה כזו של תשובה היא שאפשרה לרב קוק, בניגוד לתפיסה דתית רגילה, לראות בתופעת החילון הרְחבה של הקודש ולא צמצומו, הגם שאותם צעירים שהחליטו לפרוק עול מצוות, כמובן לא התכוונו להרחיב את הקודש אלא דווקא להחריבו. במקומות רבים הרב קוק מדגיש שרעיון החירות והשאיפה האנושית לעוצמה אינם סותרים את הקודש, אלא אדרבא – לא יכול להיות שאדם שנברא בצלם אלוהים יהיה משועבד וכפוף לכל מסגרת מכל סוג שהוא, ולכן דווקא החופש מאפשר לקודש להתגלות יותר (ראו לקמן ה, ה; עולת ראי"ה רמד-רמה; קובץ ב, שמ). בכוח התשובה אדם יכול לחשוף באותה מציאות רבדים שונים שלא נראים במבט רגיל, ולראות את הרבדים האחרים כהמשך וגילוי של רובד מסוים נעלה מהם.
תחיית המתים היא אחד הרעיונות המופלאים ביותר באמונת ישראל. לא מסתפקים באמירה שיום יבוא והעונש על חטא האדם הראשון יוסר, באופן שרק מאותו רגע ואילך לא יהיה יותר מוות; משום שאם עד אז המוות היה מוחלט, הרי שהייתה אפשרות לחשוב שיש מעשה אלוהי שבאופן מוחלט לא הצליח, דבר שמטיל צל על שלמותו של הבורא. לכן תחיית המתים מוכרחת. באותו אופן מוכרחים גם לומר שהתשובה משיבה הכל לאלוהות, משום שאין מעשה אלוהי שנכשל, אף כאשר מתוך המבט קצר־האופק שלנו זה נדמה כך. "עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל וארץ ישראל ככל העולם כולו" (פסיקתא רבתי פ"א) – יש דרגות לאותה החשיפה של השלמות האלוהית שהולכת ובוקעת מדרגה לדרגה, אך הסולם המגיע השמימה ממשיך תמיד ללא קץ.
