את שלושת הפרקים הראשונים של הספר כתב הרב קוק כסדרם, ומכאן ואילך הפרקים נלקטו ונערכו מתוך דברים שכתב במקומות ובזמנים שונים. הליקוט, העריכה וכתיבת הכותרות, נעשו על ידי הרב צבי יהודה בנו, בהסכמתו של הרב קוק ולעיניו, שכן הספר יצא לאור בערב ראש השנה ה'תרפ"ה – יותר מעשר שנים לפני שנפטר הרב קוק, בשנת ה'תרצ"ה. הרב קוק עצמו היה לומד מתוך הספר בחודש אלול מדי שנה, כפי שמעיד הרב צבי יהודה בהקדמתו למהדורה השנייה של הספר.
ניתן לראות בפרק זה הבדל בולט בסגנון – אם עד כה הדברים היו מנוסחים בתבניות מסודרות ומדויקות יחסית, שנראות כהתחלה של ספר מסודר על התשובה, כאן סגנונו המוכר של הרב קוק משאר כתביו קיים במלואו בביטוי שירי מפעים, רווי בתיאור ספרותי של משלים ורמזים שונים. זוהי כתיבה השראתית, חוויה פנימית שהרב קוק נותן לה ביטוי במילים. במקומות רבים בכתביו, ניתן לראות מצד אחד שהכתיבה הייתה במשיכת קולמוס אחת, התפרצות אדירה של כשרון ספרותי וכושר ביטוי יוצא מן הכלל, ומצד שני מתוך מודעות מלאה לכל מילה, דבר דבור על אופניו, כאשר נבחרו דווקא מילים מסוימות הרומזות לעולמות שונים, לרמז, לדרש ולסוד. הלומד את הדברים צריך להכין את עצמו לכך בבשלות פנימית ומוכנות נפשית ואינטלקטואלית, ולדעת שמעבר לרובד הפשט ולחוויית הפיוטיוּת המרשימה ישנם עולמות שלמים, כוונות ומשמעויות; מעשה אומנות שלא מסתיים רק בהופעתו, אלא רק מתחיל, ונמשך ככל שהלומד יותר מעמיק ומעיין.
בחלקה הראשון של הפסקה, התשובה נמשלת לשמש השולחת את קרניה ואורה אל המציאות. השמש חופשית, אין מה שמעיק או מצר עליה, היא מאירה ומחממת מטבעה ולא בגלל שהיא זקוקה לתיקון. בחלקה השני של הפסקה, התשובה באה מצד הנשמה, שהרב קוק מדמה ללביאה הזועקת לתיקון דווקא מתוך ייסורים ומצוקה. נמצא אם־כן, שישנם שני מקורות לתשובה: חופש והכרח. חז"ל אומרים שהתשובה קדמה לעולם (פסחים נד, א) – תשובה היא מציאות מובְנית בהוויה, היא מבטאת את השאיפה לשלמות, את ההשתלמות, ההתקרבות התמידית של הבריאה אל בוראה. התשובה היא העולם בטרם הופעתו הממשית, עצם הרעיון שתהיה בריאה נפרדת מן המקור האלוהי גורם לתשובה, בגלל הנטייה הטבעית שקיימת בנברא לבטל את המרחק והנפרדוּת מן המקור. כך החופש הוא מקור התשובה, כנטייה שורשית שקיימת בהוויה מאז בריאתה. מכאן נובע עיקרון שיפורט בגוונים שונים לאורך הספר, שהתיקון העמוק ביותר של הקלקול יכול להיות רק בהתקרבות אל העצמיות החופשית. עם זאת, בתוך העולם, התשובה יכולה להופיע גם מתוך הכרח. יכול להיות הכרח אצילי של געגועים לה', ויכול להיות הכרח גשמי יותר, כאשר אדם חוֹוֵה את המרחק ממקור החיים בכך שהוא מפריד וסוגר את עצמו ממנו על ידי עוונותיו: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלוֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב). כאשר אדם חוטא ומתרחק מן המקור האלוהי, נוצר בו כאב והכרח קיומי לשוב בתשובה.
תשובה הבאה מתוך חופש עדיפה כמובן על תשובה מתוך הכרח. כשלביאה זועקת מכאב אפשר לשכך אותו בכדור שיעשה את החיים יותר נוחים, אך הוא לא ירפא אותה. תשובה שנעשית מתוך הכרח, כאב או יראה, היא כמו כיסוי זמני של נזק שנעשה ועוד אין לו פתרון. "דְּאָגָה בְלֶב אִיֹש יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב, כה) – ישׁוח את הדאגה, יכופף אותה, ובמינוח הפסיכולוגי – ידחיק; או שישֹיחנה לאחרים, יספר לחבר או לפסיכולוג, וכך יוכל להמעיט מעוצמת הכאב. הדחקה מסיחה את הדעת מן הבעיה, ודיבור על הבעיה מאפשר להגדיר ולשים אותה בפרופורציה, אך אלו רק פתרונות חלקיים. זו לא תשובה שכלית, שהיא תשובה מאהבה (עי' לעיל סוף פרק א). אמנם, לעתים קשה מאוד להגיע לתשובה מאהבה, אך ראוי תמיד לרצות את הפתרון האידאלי, למצוא את המקור לכאב ולרפא את השורש.
שׁוֹטְפִים הֵם זִרְמֵי הַתְּשׁוּבָה. הדינאמיות היא המאפיין המרכזי של התשובה. דינאמיות זו איננה סתמית, אלא מביאה איתה תוספת, גיוון ופיתוח – השתלמות. תשובה היא אחד הכינויים של ספירת 'בינה' המתוארת בדברי המקובלים,[22] לכן הרב קוק ממשיל את התשובה לזרמים שוטפים, כפי שספירת 'בינה' זורמת כנהר מהספירה שלמעלה ממנה, ספירת 'חכמה'.[23] וכשם שספירת 'בינה' גם מכונה "אֵם הַבָּנִים" (עץ חיים מב, יא), כך גם זרמי התשובה נוֹתְנִים חַיִּים כפי שיפורט בהמשך, מולידים יצורים שלכל אחד מהם ייחודיות משלו, ולא זורמים באופן כאוטי, חסר היגיון ופשר. חז"ל אומרים שנבון הוא המבין דבר מתוך דבר (חגיגה יד, א) – מתוך אחד נולדים רבים. תכונה זו היא תכונת ההשתלמות, התגוונות והִתְרַבּוּת החיים. השינויים יוצרים חיים והתפתחות, ובמבט כולל מתגלה שאפילו שינוי לרעה הוא לטובה, מכיוון שגם הוא חושף דבר שברבות הימים יתגלה בגדולתו ויופיו. יש רע יחסי לאותו הזמן והמקום, יש כאב והרס, אך התוך העצמי שבמציאות הרע הוא ההטבה, ההשתלמות, שדרכים שונות יש לה.
התשובה מגלה את הרצון האלוהי שבתוך העולם, הבא לידי ביטוי באדם; רק האדם, בניגוד לכל שאר היצורים בבריאה, יוצר באופן מודע ומשנה את עצמו ואת עולמו. הוא דינאמי ביסודו, מקווה ומתאכזב, מנסה ליצור, להיטיב ולפעמים להחריב. "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינן עומדין" (ברכות לד, ב), אף שהצדיק סיגל לעצמו אורח חיים נכון ויציב, חסר בו יתרון שיכול להיות רק אצל בעל תשובה – חיוניות, שאיפה וכוח שינוי שמביאים אותו למקום יותר עליון מהצדיק. מובן שבאופן אידאלי גם צדיק צריך להיות תמיד בעל תשובה ואין מדובר בניגוד עקרוני, גם צדיק כמובן תוהה, מקווה ויוצר בחייו, אלא שיש אנשים שמרנים יותר באופיים ובמעשיהם, שאינם רוצים בשינויים ואינם נוטים אליהם. הם צדיקים בכך שעושים את הדברים הנאותים והמועילים, שלא כמו בעל תשובה שלעיתים הוא פחות מאוזן ויציב ולא תמיד נוח לזולתו.
הרב קוק מציין עוד חלוקה בתשובה: הַפְּרָטִית וְהַכְּלָלִית. יש תפיסות המדגישות את הפרט ורעיון הכלל נחשב אצלן לכוזב – אדם שרואה סוס לא רואה 'סוסיוּת'. לעומתן יש תפיסות הטוענות שישנו רק הכלל והפרטים לא נחשבים – כל פרט הוא הופעה מצומצמת של הצורה הכללית שלו. שני זרמים פילוסופיים כאלה היו בימי הביניים: אלו שקבעו שישנם רק פרטים נקראו 'נומינליסטים', ובעלי תפיסת הכלל נקראו 'אידאליסטים'. בעולם החדש שתי תפיסות אלה נעשו לתפיסות של חברה ואדם, מוסר, משפט וכלכלה. התפיסה הקפיטליסטית בעיקרה מדגישה את הפרט וזכויותיו, את היוזמה החופשית, ורואה את ערכן של מסגרות ציבוריות בכך שהן משרתות את הפרטים. לעומתה התגבשה התפיסה הסוציאליסטית, הגורסת כי קיים רק הקולקטיב, הכלל, ואילו הפרטים בטלים אליו במשמעותם. כך ניתח קרל מרקס[24] את ההיסטוריה: רק הנסיבות הכלליות קיימות והפרטים אינם אלא תוצר הנסיבות, לכן הפרט צריך לשרת את הכלל. תפיסה זו הגיעה לתוצאות מפלצתיות בפרשנות הקומוניסטית של סטלין,[25] אצל המפלגה הנאצית של היטלר[26] ובפשיזם של מוסוליני[27] – שלוש תפיסות שהמכנה המשותף ביניהן היה הדגשת הכלל, כך שהפרטים אינם אלא כליו, ולכן אין ערך לחייהם, רכושם או כבודם.
לעומת זאת, התשובה היא גם בפרט וגם בכלל, צרור לא ייפול ארצה במהלכה. "וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה), המציאות מלאה בעולמות, כל אחד משרת את המכלול, אך זה לא מבטל את ייחודיותו העצמית. כך גם בטבע, בין בחי ובין בצומח ואפילו בדומם, יש דברים דומים אך אין זהות גמורה. אחרת, דברים היו מיותרים. לכן הרב קוק מדגיש שאין ביטול של הפרט אל הכלל או להיפך, אין להגדיר את האחד על ידי השני, כי אין האחד יותר מרכזי מהשני. כל פרט הוא כמין כלל כלפי מי שתחתיו, וכל כלל הוא כמין פרט לעומת מי שמעליו. במציאות יש צד כזה וצד כזה, והיחסים בין הפרטים והכללים מצויים בתנועה והשתנות מתמדת. מושג התשובה מכניס את ממד התנועה לתפיסת המציאות, תמיד ישנה תנועה של השתלמות, אף שאינה תמיד נראית לעינינו במבט שטחי. התשובה כמושג שקדם להוויה, מכתיבה ומבהירה את תבניתה, וכך מביאה לידי ביטוי את תוקפו וערכו העצמי של כל יצור בעולם, ככלל וכפרט.
דִּמְיוֹנָם כְּגַלֵּי שַׁלְהָבוֹת שֶׁעַל גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ. השמש רחוקה מכדור הארץ במידה מדויקת: המרחק האופטימלי שמאפשר אור וחום, ועם זאת, לא שורף ומכלה. כך גם התשובה – עליה להיות במינון הנכון של אור וחום היוצרים צמיחה ורפואה, אך לא במידה רבה מדי, שלא תשרוף; לעתים ניתן לראות אצל בעלי תשובה אדם שמאוד משתדל בתשובתו ולכן הופך עצמו למִדְבַּר, שורף את עצמו, מתנזר מכישרונותיו. אם זה זמני, הדבר תקין ובריא (עי' רמב"ם דעות ב, ב), אך אם לאחר תקופה מסוימת האדם אינו שב לאיזון הרגיל של אישיותו, הרי שזו תשובה מייבשת וממיתה, כמו שמש קרובה מדי.
אֲשֶׁר בְּמִלְחֶמֶת־עַד הֵם מִתְפָּרְצִים וְעוֹלִים. התנועה התמידית שבבסיס רעיון התשובה קרובה הרבה יותר למושג המלחמה מאשר לשלום, לשלווה וסטטיות. מלחמה יכולה להיות דבר נוראי, אבל ישנה מלחמה שאינה של סבל, אלא של רעיונות וערכים שונים, ביטוי הולך וגובר של תכונות שונות המנוגדות זו לזו. רעיון ההשתלמות, התפתחות העולם, מתגלה רק כאשר דבר אחד גובר על משנהו. השלהבות שעל גוף השמש מצויות במלחמת־עד שאינה מלוּוה בדם וכאב; זו רק תנועה של אנרגיה, שלעיני המתבונן אינה נראית כמחזורית, מסודרת ומוגבלת, אלא חופשית מצד עצמה. החופש הזה הוא המאפשר לזרמי התשובה כמו לשלהבות שעל גוף השמש, שיהיו נוֹתְנִים חַיִּים לַהֲמוֹן עוֹלָמִים וְלִיצוּרִים אֵין סְפוֹרוֹת. ההֲמוֹן הוא אֵין סְפוֹרוֹת, בלתי גבולי ומתגוון כל הזמן, כי כאשר אין דבר זהה לזולתו, גם מבחינה איכותית הכל תמיד מתחדש בגלל הזיווגים של הדברים השונים. זוהי האנדרלמוסיה הבריאה, המהומה החיובית של יצירתיות ללא גבול. החיים הם קיום שמתרחב ומתרבה, והקיום ביסודו הוא המשכיות ותנועה (עי' נדרים סד, ב). לכן החיים שהשמש נותנת הם לִיצוּרִים אֵין סְפוֹרוֹת, ריבוי שאינו נפסק, ולא רק שמירת הקיים.
בתחילת הפסקה התשובה מדומה לזרמים, ועל כך הרצי"ה קוק מביא בהערותיו ציטוטים מספר הזֹהר העוסקים במים, באר ונחלים;[28] ואילו בהמשך הפסקה התשובה מדומה לשלהבות שעל השמש, לאש. שני הדימויים מתאימים לתשובה. התשובה גם מצננת, מרגיעה ומרווה, כ"מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה, כה), העייפה מכובד משא החטאים. אש התאווה שמביאה את האדם לחטוא, ששורפת ויוצרת דלקת – מצטננת ושוקטת בזכות מי התשובה המשיבים את הבריאות ושיקול הדעת. אך התשובה היא גם מקור החום, אינה רק מתקנת ומיישבת, אלא גם גורמת לתשוקה לפרוץ את המסגרות הרגילות, גם מסגרות היושר והצדק. מקור החטא הוא תשוקתו של האדם לשוב למקורו ומעמדו הראשון, להיות כאלוהים, כדברי הנחש כשפיתה את חוה לאכול מעץ הדעת: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים" (בראשית ג, ה); אלא שיִצרו של האדם מסיט אותו לחשוב שרק על ידי חטא יוכל לממש זאת (עי' אורות הקודש ח"ב עמ' תיא). לכן הרב קוק מדמה את התשובה למִלְחֶמֶת־עַד, מלחמת הנברא המוגבל במוגבלוּת החונקת אותו, הרצון להשיג יותר מהקיים. אפילו במלחמה בין צבאות שיכולה להיות איומה ונוראה, כי היא הורגת, הורסת ומכלה – בהרס עצמו יש צד של התחדשות, פינוי הישן שנותן מקום למציאות טובה יותר. לכן: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח";[29] הגאולה, שהיא תשובה כלל־הווייתית, היא שינוי מהפכני של פני המציאות, כפי שמתרחש, במידה פחותה כמובן, במלחמה. השמש ומלחמות העד של שלהבותיה עומדות ברקע העולם, כפי שהתשובה, נטיית השינוי וההתפתחות התמידית – קדמה לעולם (פסחים נד, א), עומדת ברקע ההוויה. העולם יכול וצריך להשתנות לטובה, בהתאם לכוח התשובה, החזק יותר מכל סוג של עולם הנתון במסגרותיו. כוח התשובה הוא המשפיע והוא המנחה.
אֵין כֹּחַ לִקְלֹט אֶת הֶהָמוֹן הָרַב שֶׁל הַצְּבָעִים הָרַבִּים אֲשֶׁר לַשֶּׁמֶשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת הַמְּאִירָה לָעוֹלָמִים כֻּלָּם, שֶׁמֶשׁ הַתְּשׁוּבָה, מִפְּנֵי שִטְפָם וְרִבּוּיָם, מִפְּנֵי מְהִירוּתָם הַנִּפְלָאָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים מִמְּקוֹר הַחַיִּים בְּעַצְמָם. כפי שכדור הארץ קולט רק מעט מן המעט מכל השפע של אנרגיית השמש, כך גם התשובה היא מעבר לעולם, גדולה ממנו, ולכן אדם קולט רק מעט מן המעט שבה. זהו שפע עצום העודף את הצרכים לאין ערוך. לכן אין גבול להתרחבות היצירה, השימוש וההנאה מן ההשפעות הרבות של רעיון התשובה, שהיא באה מִמְּקוֹר הַחַיִּים בְּעַצְמָם, מן המקור האלוהי, ולא כיצור השווה ומקביל לשאר יצורי העולם, לא מתוך העולם. עובדה זו מציירת את המציאות כאופטימית ומבטיחה עתיד נפלא לַעולם.
הרב קוק מוסיף לגבי מקור החיים, בורא העולם, שֶׁהַזְּמַן בְּעַצְמוֹ הוּא רַק אֶחָד מֵהַתַּבְנִיּוֹת הַמְצֻמְצָמוֹת שֶׁלּוֹ, ולכן אי־אפשר לתפוס בשכל את המקור האלוהי. הוא אין סופי, אי אפשר להגדיר אותו רק בתבניות מוכרות, כזמן ומרחב, כוח ותועלת, כי כל אלה חיוורים לעומתו ובטלים בתוכו. הזמן הוא אחת מתבניות ההכרה האנושית לתפיסת המציאות, אולי המסתורית ביותר. אדם אינו יכול לקלוט עניין שנמצא מחוץ לזמן. ואילו המקור האלוהי הוא מעל ומעבר לכל הגדרה של זמן. מכאן יש השלכה ישירה לעניין התשובה – בחוויה שטחית של האדם, הזמן הוא חד כיווני. אי אפשר להעלות על הדעת אפשרות של שינוי בזמן, ולכן את הנעשה אין להשיב. ואזי נדמה שהתשובה אינה אלא נחמה, לא יכולת תיקון יסודית של העניין. האפשרות לשנות את המציאות למפרע נראית כאשליה לעגנית, מי שמת – מת. על כך הרב קוק משיב כי כשם שהמקור האלוהי מופלא מהשגתנו, כך גם רעיון התשובה הקודם לעולם ונשגב ממנו הוא מופלא מן ההבנה האנושית הפשוטה. מושג הזמן עם כל עוצמתו הוא רק תבנית מצומצמת, רק אפשרות אחת קטנה להביט על רעיון התשובה, וההחלטה שהכל כפוף לזמן איננה לגיטימית, איננה נכונה אל מול השפע. לכן לתשובה יש כוח שגובר גם על מגבלות הזמן. כיום רווח ניסיון להסביר את כל המעשים האנושיים על פי העיקרון האבולוציוני, כמו הטענה שאנשים בוחרים בני זוג לפי יכולת ההולדה הנדמית להם שיש בבן או בבת הזוג הפוטנציאליים. אך הניסיון למצוא את העיקרון החורז – החומרי בדרך־כלל, שבבסיס ההתנהגות האנושית, השאיפות והעומקים, הוא נלעג, משום שאינו עונה על שאיפותיו הגדולות ביותר של האדם, שאינן נמדדות בגבולות החומר. ודאי שיש לאדם גם שיקולים חומריים, חברתיים וכלכליים, אך לא מתקבל על הדעת שזהו בלבד הדבר שקובע את תולדות האנושות והתרבות. הסבר בתבנית של זמן או כל תבנית מוגדרת אחרת, הוא מצומצם ומוגבל, וממילא לא נכון.
עד כה תאר הרב קוק את התשובה הבאה מתוך חופש, הנטייה הטבעית שקיימת בהוויה. כעת הוא מתאר את התשובה שנובעת מתוך הכרח, מצוקת העוון שיוצרת באדם השתוקקות לכפר עליו: הַנְּשָׁמָה הַיְחִידִית וְהַצִּבּוּרִית, הָעוֹלָמִית וְעוֹלְמֵי־הָעוֹלָמִית, משקפות זו את זו. נשמת היחיד היא שיקוף של נשמת הציבור, שהיא שיקוף של נשמת העולם ושל נשמת ההוויה הכללית, לכן תכונת הנשמה של ההוויה דומה לתכונת הנשמה של האדם היחיד. בדומה לכך, הן במסורת ישראל והן אצל חכמי אומות העולם נאמר כי האדם הוא "עולם קטן" והעולם הוא "אדם גדול" (עי' רבינו בחיי בראשית א'); העולם החומרי שנראה כדבר שלא ניחן בתכונות נפשיות, גם הוא בעל נשמה. ישנו ממד נסתר בעולם, שאדם רגיל אינו יכול לקלוט בחושיו הפשוטים. בתרבויות קדומות היו אנשים שחשו בממד זה ותרגמו אותו למושגים אנושיים; המקור לתחושתם הוא נכון, הטעות הייתה רק במסקנות שהסיקו מכך.
נשמת האדם והעולם, כִּלְבִיאָה נוֹרָאָה צוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ לְתִקּוּן גָּמוּר, לַמְּצִיאוּת הָאִידֵאָלִית, שאגת הלביאה היא אחד הדברים המחרידים בטבע. היא שואגת בכל עוצמתה האדירה כי המציאות לא נענית לה, תחושת המוגבלות גורמת לה לצעוק לתיקון גמור. שאגה זו מבטאת מצד אחד עוצמה אדירה, ומצד שני – את חוסר היכולת של הלביאה להושיע את עצמה, למרות כל כוחה האימתני. החטאים והכישלונות מייסרים את האדם כי הם מדגישים לו את הגבוליוּת המכאיבה של העולם והפער שבין שאיפת השלמות האדירה שיש בנשמתו לבין המימוש וההגשמה במציאות. הם גורמים לו לצעוק כי הוא אינו משלים עם המגבלות. נשמה היא החזון, הפוטנציאל של מה שאמור להיות אצל היחיד וההוויה כולה, ובתהליך המימוש של אותו פוטנציאל נוצרים גבולות. גבולות אלה מתגלים לאדם כאשר הוא נכשל או נתקל באפשרות הכישלון. או־אז הוא מכיר כי עליו לרסן את עצמו, לדכא מאוויים מסוימים ולהפנות אנרגיה לעניינים שאינם לרצונו. אי־ההתאמה בין החזון לבין המימוש לא מאפשרת לאדם להישאר נינוח, הצמצום שחשה הנשמה בתוך המציאות המוגבלת מצר את קיומה ומצער אותה, עד שפורצת מתוכה שאגת כמיהה למציאות האידאלית, חסרת הגבולות.
וְאָנוּ חָשִׁים אֶת הַמַּכְאוֹבִים, וְהֵם מְמָרְקִים אוֹתָנוּ, כְּמֶלַח זֶה שֶׁמַּמְתִּיק אֶת הַבָּשָׂר הֵם מַמְתִּיקִים אֶת כָּל מְרוֹרוֹתֵינוּ.[30] המודעות לכך שראוי לעולם להיות נעלה הרבה יותר מכפי שהוא כעת, שאיננו מזדהים עם המציאות הנוכחית החסרה, עם החטא והכישלון, ויש בנו רצון גדול לאושר ואמת – היא כאב איום, וכעוצמת המציאות האידאלית הנשאפת, כך עוצמת הכאב. אך אותו כאב גם מגלה שהחיסרון והחטא הוא כמין גידול ממאיר שאפשר להוציאו בניתוח. הניתוח מכאיב וקשה, התרגלנו אל החיסרון עד שנדמה לנו שהוא חלק מעצמיותנו, ולכן תהליך הסרתו נדמה כבלתי אפשרי; אך עצם הכאב על הריחוק יוצר גם תחושת קרבה גדולה. כאשר שומעים סיפור עצוב במיוחד או שיר נוּגה שגורם להזיל דמעה, נעשים זכים יותר, עדינים וקשובים יותר לעולם. כך מופיעה גם מתיקות בעצב. מי שלא חש בכאב, מי ששכח מהפער העצום שקיים בינו לבין האידאל, הוא הרחוק ביותר. מתוך הכאב מתגלה שישנה מתיקות בתוך מרירות המגבלות – מתיקות השאיפה לשוב אל המצב האידאלי הראוי.[31]
הרב קוק מוסיף שאפילו היכולת לבטא כראוי את מחשבת התשובה נתקלת במגבלות העולם הזה: בְּהָגוּת מִלִּין אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְבַטֵּא אֶת הַמַּחֲשָׁבָה רַחֲבַת הַשְּׁחָקִים הַזֹּאת. נכתבו אלפי ספרים, שירים ומחזות, העוסקים בהתמודדות עם העולם הפנימי שמתפרץ ומייסר בכמיהה לאידאל העליון, אך אין די בכל אלו כדי לבטא את מחשבת התשובה. אי אפשר לכתוב ספר שיסביר את כל מחשבת התשובה, ההשתלמות המתמדת של העולם שנוגעת בכל תחומי החיים, מכיוון שהיא מצויה ברובד העמוק ביותר בהוויה, מעבר לתפיסה הרגילה שניתן לבטא במילים פשוטות. הרב קוק מבטא את נשגבוּת התשובה בשני הממדים של המרחב – רַחֲבַת הַשְּׁחָקִים: השחקים עומדים ממעל לראייה הרגילה של המציאות, הראייה האופקית, ואפילו בגבהי השחקים – התשובה רחבה ואי אפשר לתפוס את כולה במבט אחד.
מכיוון שאין די במילים פשוטות, הרב קוק פונה למושג הלקוח מתורת הנסתר: יִחוּדִים אָנוּ מְיַחֲדִים, הרצי"ה קוק מסביר בהערותיו על הספר שייחודים אלו הם "כיווני מחשבות לגילויי אלוהות בעולם" – אנו מכוונים את המחשבה כדי לגלות את יחידו של עולם, את התגלות האלוהות שבמציאות, וכך לקשר בין מציאות מסוימת לבין המקור שלה. אנו מתמקדים באותיות ומחשבות, איננו מסתפקים במה שחולף ושוטף, אלא מבודדים את הדבר. כמו מדען שמייחד תא אחד ומתבונן בו מבעד לעדשת מיקרוסקופ, כדי ללמוד כיצד הוא חי וכך להבין את הרקמה כולה. כאשר מבינים מהו יסודו של התא, כיצד הוא חי ומתרבה, מה קורה לו כשהוא נפגע וכיצד הוא מתרפא – ניתן להפעיל מנגנון של התחיות, לחדש את האורגניזם כולו. מתוך הופעת התשובה בפרט מסוים אחד, ניתן להסיק ולגלות מעט מעניין התשובה הכללי.
בְּשֵׁמוֹת אָנוּ מְכַוְּנִים. ישנו שם המשמש רק לציון נוכחות באופן מסוים, אך הוא חסר משמעות עצמית. הניסיון לכוון בשם הוא לנסות להבין את עומקו ומהותו של הדבר. הרב קוק מפרט את הייחודים והכוונות: נְקֻדָּה – שָׁמַיִם וָאָרֶץ חֲדָשִׁים וּמְלוֹאֵיהֶם אֲצוּרִים שָׁם, נקודה היא מושג גיאומטרי מיוחד, אין לה ממדים, אך היא משנה לחלוטין את משמעות הכתוב. כל מציאות מתחילה מנקודה קטנה, הנמתחת ומתרחבת. נקודה קטנה כוללת בתוכה עולם בפני עצמו שיש בו יסוד זכרי – שָׁמַיִם, ויסוד נקבי – אֶרֶץ, הגורמים לנקודה להתרבות ולגדול. וממילא אוֹת – וְעוֹלָמִים מִתְגַּלִּים, כי כל אות עשויה מרצף של נקודות, כמה וכמה עולמים שלמים. כשמייחדים ייחודים ומכוונים בשמות, מגלים את משמעותו הגדולה של כל פרט מזערי במציאות. תֵּבוֹת – וְרִבְבוֹת עוֹלְמֵי עַד. תיבות הן מילים. כיוון שהן עשויות מאותיות, העשויות מנקודות, מילים מגלות עוֹלְמֵי עַד. פלא זה, שכל נקודה מתפרשת כמין מציאות, שטח בסיסי שנמשך לקו, זו תכונתה של התשובה, ספירת 'בינה' שמפרטת את ספירת 'חכמה', מולידה מתוכה ונמשכת כקו. הקווים מתחברים ויוצרים חלל, וכך נוצרות אותיות ותיבות. כמו תיבת עץ, גם מילה היא תלת ממדית – צירוף של עולמות ויצורים שונים, וַהֲמוֹן יְצוּרִים, שָׁלֵו וְעָלֵז מָלֵא חֶדְוַת אֵ-ל אֵלִים. רעיון התשובה אינו המון של יצורים שגורם לאנדרלמוסיה, אלא יש בו שלווה ושמחה שנובעת מסדר מסוים, לכן צירוף האותיות והנקודות מָלֵא שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. כל דבר יודע את מקומו ויחסו לזולת, וכך אין איבה ושקר. כמו בית חרושת מסודר, בו כל אדם יודע את תפקידו ומשיתוף הפעולה המדויק של כל הפועלים יחד יוצרים מוצר נאה.
משמעות המילה אֵ-ל היא כוח, לכן "אלוהים" זה מכלול הכוחות, ריבוי שנאמר בלשון יחיד. חֶדְוַת אֵ-ל אֵלִים היא חדוות ההתחדשות הבלתי פוסקת של הכוח האלוהי המתפרט להמון כוחות.[32] מבחינה מסוימת צודקים עובדי עבודה זרה הטוענים לקיומם של אלפי אלים, כי באמת מאחורי כל דבר ישנו כוח מיוחד שמקיימו. טעותם היא במחשבה שכוחות אלה שולטים בנו, כאשר לאמתו של דבר הם כמובן רק אמצעים עבורנו, כלים. אנו יכולים להשתמש בהם מתוך חיבה וכבוד, כמו שאנו משתמשים בטבע כולו ללא פולחן אליו. זהו התיקון של המחשבה האלילית שצודקת ביסוד טענתה וטועה במסקנותיה, משום שהיא מגבילה את עצמה עד שהופכת את משמעות הכוחות שבעולם על פיה. אפשר וראוי להתפעל, לאהוב ולכבד את כל הכוחות, אך אין לסגוד להם. להבדיל, גם במחשבה האלילית ישנם ייחודים, וזה דווקא מקור הכישלון שלה – מתייחדים בכוח מסוים, ולאחר שמגלים בו יופי ועוצמה אי אפשר שלא לסגוד לו. כאשר מייחדים ייחודים באותיות ושמות ומבינים שאינם אלא הופעות של מה שמעל ומעבר, שהם נגיעות שלו בחיינו לפי יכולת ההבנה והתפיסה שלנו, ניתן להתפעל ולהשתמש בטבע מתוך כבוד, ומבלי לסגוד לכוחותיו.
על ידי הייחודים והכוונות הַנְּשָׁמָה הוֹלֶכֶת וּמִתַּקֶּנֶת, כי היא מגלה עוד ועוד עולמות, משמעויות, דרכים וכלים. העולמות המתגלים מזכירים שלא עזב אלוהים את הארץ, הוא נוכח ומשפיע אמצעים למלא את שאיפת השלמות. הנשמה מרווה את עצמה בעוצמה שיש במציאות, ביכולת ההתחדשות ובשפע הבלתי נדלה, אך יחד עם זאת מכירה שכל זה אינו אלא שלבי הסולם אל הנשגב, אל מה שמעבר, המקור לכל. זוהי דרך ההשתלמות, התעלות אל השלמות והתווספות ללא גבול בתבניות שונות.
