ג – תְּשׁוּבָה פְּרָטִית מְפֹרֶשֶׁת וּתְשׁוּבָה סְתָמִית כְּלָלִית.

על גבי ההבחנות שהתבארו בפרקים הקודמים בין סוגים שונים של תשובה, בפרק זה הרב קוק מוסיף עוד הבחנה: ישנה תְּשׁוּבָה פְּרָטִית מְפֹרֶשֶׁת, שזהו המצב המוכר והפשוט יותר של חזרה בתשובה. ספרי הלכה שעוסקים בנושא התשובה מדברים בעיקר על תשובה כזו – אדם מחויב לשוב מחטא מסוים, בין בדינים שבין אדם למקום ובין בדינים שבין אדם לחברו. תְּשׁוּבָה סְתָמִית כְּלָלִית, לעומת זאת, מתרחשת כאשר אדם מרגיש שמשהו אינו כשורה, מבלי לדעת מהו בדיוק הדבר. זה קורה בחיי האדם עצמו וגם בתוך החברה; לכאורה הכל בסדר, לא היה מעשה מסוים שאפשר להגיד עליו שהוא חטא, אך בכל זאת מתעוררת תחושה שהדברים אינם כתמול שלשום. תחושה זו מביאה את האדם להרהורי תשובה וניסיונות שונים לשנות את המצב לטובה.

תשובה פרטית מְכֻוֶּנֶת נֶגֶד חֵטְא מְיֻחָד אוֹ חֲטָאִים רַבִּים, כלומר – מתוך נפילה של אדם שירד מדרך הישר והטוב, ורצונו לשוב למצב הקודם, הדוחף אותו לתשובה זו; לא מתוך כמיהה למציאות נעלה יותר, שנוצרת בנפש מצד עצמה. הָאָדָם שָׂם חֶטְאוֹ נֹכַח פָּנָיו, וּמִתְחָרֵט עָלָיו וּמִצְטַעֵר עַל אֲשֶׁר נוֹקַשׁ בְּפַח הַחֵטְא, וְנַפְשׁוֹ מְטַפֶּסֶת וְעוֹלָה, עַד שֶׁהוּא מִשְׁתַּחְרֵר מֵהָעַבְדוּת הַחֶטְאִית. תשובה זו מקבלת את המצב הקודם כנורמה טובה ונכונה, והצער הוא רק על נפילה מקרית בדרך או על נטיות שליליות שאדם גילה בעצמו ועליו לתקן. ודאי שיש ערך רב מאוד לתשובה פרטית בחיי האדם. היא מביאה לנחמה, אושר ורגיעה לתקופה מסוימת, ומלמדת כמה גדול ערכם של רגעים ומצבים שונים שחולפים במהרה, מעשים קטנים ופרטים זעירים. כמו טיפול רפואי באיבר מסוים בגוף – בלעדי תשובה זו אי־אפשר לאדם לחיות באופן סביר.

במילים פיוטיות נהדרות הרב קוק מתאר את העונג ושמחת החיים של אדם ששב בתשובה פרטית, שיודע שהוא הצליח לתקן דבר־מה, וכל עולמו מקבל משמעות אחרת: מַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ אֶת הַחֵרוּת הַקְּדוֹשָׁה, הַנְּעִימָה מְאֹד לְנַפְשׁוֹ הַנַהֲלָאָה, המודעות לכישלון גורמת לערעור הביטחון העצמי, לחולשה ועייפות נפשית; ממילא תיקון החטא, השחרור מן השעבוד אליו או אל נטייה שלילית שהייתה לו, יוצר באדם תחושת עוז וחיוניות. הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְרַפֵּא, וְזָהֳרֵי אוֹרָהּ שֶׁל שֶׁמֶשׁ הַחֶסֶד, חֶסֶד עֶלְיוֹן, שׁוֹלְחִים אֵלָיו אֶת קַוֵיהֶם, העולם כאילו מחייך אליו ושמח בשמחתו, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְאַשֵּׁר, נעשה מאושר, מתוך תחושה כאילו קיבל אישור – כעת הוא כבר בסדר, הוא תקין וראוי. הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא עֹנֶג וְדֶשֶׁן פְּנִימִי, יַחַד עִם לֵב נִשְׁבָּר וְנֶפֶשׁ שָׁחָה מְדֻכָּאָה, שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ, שֶׁגַּם רֶגֶשׁ זֶה עַצְמוֹ, הַנָּאֶה לוֹ לְפִי מַצָּבוֹ, מוֹסִיף לוֹ עֹנֶג רוּחָנִי פְּנִימִי וּשְׁלֵמוּת אֲמִתִּית. אדם ששב בתשובה מבין שראוי לו לחוש צער ומרירות על החטא, משום שזהו שלב הכרחי בתשובה, וממילא דווקא אותו הצער מוֹסִיף לוֹ עֹנֶג רוּחָנִי, של הידיעה שהוא הולך ומתקן את דרכיו. המצב הנפשי שמלווה את תהליך התשובה מורכב ביותר; יש בו שמחה שנובעת מתוך תחושת ההתגברות וזיכרון העינוי ממנו השתחרר האדם, מחד, וגם צער גדול של בושה וחרטה על החטא, מאידך. אדם שמספר על קשיים שהיו לו בעבר, אמנם נזכר באירועים לא נעימים ומתמלא שוב בצער וחרטה על מעשיו, אך מיד, כיוון שהוא נזכר שגם התגבר על הקשיים, נוצרת בו שמחה מיוחדת. הוא מגלה בתוכו כוחות שלא ידע שקיימים בו וזה נוסך בו ביטחון לעתיד – אם הצליח להתגבר על מכשול כה כבד, יוכל תמיד לנצח. מי שהצליח לשנות את מעשיו או שאיפותיו במקצת, אף אם היה זה תוך מאבק קשה ומתיש, אל תשישותו מתלווה גם התענגות על תחושת ההצלחה שבהתגברות.

הוֹלֵךְ הוּא וּמַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מִתְקָרֵב לִמְקוֹר הַחַיִּים, לְאֵ-ל חַי אֲשֶׁר זֶה לֹא כְּבָר הָיָה כָּל כָּךְ רָחוֹק מִמֶּנּוּ, כדברי הנביא: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלוֹהֶיכֶם" (ישעיהו נט, ב); וממילא כשניתקן העוון – מוּסרת ההבדלה ומצטמצם המרחק. נַפְשׁוֹ הַכְּמֵהָה זוֹכֶרֶת בִּשְׂשׂוֹן לֵב אֶת עָנְיָהּ וּמְרוּדָה הַפְּנִימִיִּים, וְהִיא מִתְמַלֵּאת רִגְשֵׁי תּוֹדָה, בְּהַלֵּל וָזֶמֶר הִיא נוֹשֵׂאת קוֹל, מכיוון שהאדם יודע עד כמה היה רחוק בגלל החטא ביחס למצבו התקין לפני שחטא, הוא יכול גם להגדיר בדיוק את תוכן השירה, לפרט את שלבי התשובה והגאולה משעבוד החטאים: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד' וְאַל־תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו, הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי, הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי, הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי, הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים, הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ, תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי, עֹשֵׂה צְדָקוֹת ד' וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים" (תהלים קג, ב-ו). הרב קוק מוסיף לפסוקי ההודיה מעין רקע על מצבו הנפשי של האדם קודם שהתחיל בתשובה, וכך מסביר את תחושות החירות והבריאות ששבות אליו בעת התשובה: הוֹי! כַּמָּה עֲשׁוּקָה הָיְתָה הַנֶּפֶשׁ, בְּעוֹד מַשָּׂא הַחֵטְא, קַדְרוּתוֹ, גַּסּוּתוֹ וְסִבְלוֹ הָאָיֹם, מֻנָּח עָלֶיהָ! כַּמָּה הָיְתָה יְרוּדָה וּסְחוּפָה, גַּם אִם עֹשֶׁר וְכָבוֹד חִיצוֹנִי נָפַל לָהּ לְחֶבֶל! מַה יּוֹעִיל כָּל הוֹן, אִם הַתּוֹךְ הַפְּנִימִי, תּוֹךְ הַחַיִּים, הוּא מְדֻלְדָּל וְיָבֵשׁ? אדם חוטא משום שנדמה לו שעל ידי חטא מסוים ניתן לקנות עוצמה, כבוד ומעמד. אף אחד לא רוצה להיות חלש, דחוי או שולי. לכן הוא עובר עבירות, מוותר על ערכים וחוצה את גבול האמת והצדק, כדי לזכות בדברים טובים. אם בפועל נכשל ולא הצליח להשיג את מה שדמיין לעצמו, קל לו לשוב בתשובה, מפני שנכווה מהמעשה ולא ירצה לחזור עליו שוב. הבעיה מתחילה כאשר נדמה לו שהצליח, שעל ידי החטא אכן זכה למטרות הנכספות – במצב כזה קשה לו מאד לחזור. על כן תחושת האושר כאשר האדם הצליח למרות הכל לשוב, היא נפלאה: וּמַה מְּאֻשָּׁרָה הִיא כָּעֵת, בְּהַרְגִּישָׁהּ בְּקִרְבָּהּ כִּי כְבָר נִרְצָה עֲווֹנָהּ. כל תהליך של תשובה רצוף בקשיים, אך בייחוד אם החטא השתרש באורח החיים ובנפשו של האדם, כאשר הפיק מהחטאים הנאה. ממילא הגאולה מעושק החטא מביאה לאושר גדול: כעת, במקום ההנאה הכוזבת של החטא שהרחיקה אותו מאלוהיו, מן האושר האמיתי, צער התשובה משיב לנפש את ההכרה כִּי קִרְבַת אֱלוֹהִים חַיָּה וּמְאִירָה בְּקִרְבָּהּ, כִּי הוּקַל מַשָּׂאָהּ הַפְּנִימִי, כִּי הִיא כְּבָר שִׁלְּמָה נִשְיָהּ, וְאֵינָהּ עוֹד מְעֻשָּקָה בְּעֹשֶׁק וְטֵרוּף פְּנִימִי, מְלֵאָה הִיא מְנוּחָה וְשַׁלְוָה כְּשֵׁרָה: "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ד' גָּמַל עָלָיְכִי" (תהלים קטז, ז). דווקא תהומות הצער והטלטלה הנפשית על החטא מביאים לתחושת אושר, מתוך ההקלה הנפלאה על שהוסר עול החטא. "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד" (קהלת ה, יא), מנוחתם של מלחים שהיו על גבי ספינה שנטרפה בסערת הים, שלווה ונעימה יותר מכל מנוחה רגילה.

וְיֶשְׁנָהּ עוֹד הַרְגָּשַׁת תְּשׁוּבָה, סְתָמִית כְּלָלִית. התשובה הכללית נקראת כך משום שההרגשה המלווה אותה היא כללית. היא אינה באה לתקן דבר מסוים, אינה נובעת מתוך צער על נפילה בפרט זה או אחר, אלא מכך שהכל ירוד ופגום, בכל שוררת מבוכה ומלחמה, על הכל מכסים עננים של חוסר תכלית וחוסר ישע. אֵין חֵטְא אוֹ חֲטָאִים שֶׁל עָבָר עוֹלִים עַל לִבּוֹ, אֲבָל בִּכְלָל הוּא מַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ שֶׁהוּא מְדֻכָּא מְאֹד, שֶׁהוּא מָלֵא עָווֹן, שֶׁאֵין אוֹר ד' מֵאִיר עָלָיו, אֵין רוּחַ נְדִיבָה בְּקִרְבּוֹ, לִבּוֹ אָטוּם, מִדּוֹתָיו וּתְכוּנוֹת נַפְשׁוֹ אֵינָן הוֹלְכוֹת בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהָרְצוּיָה, הָרְאוּיָה לְמַלֹּאות חַיִּים הֲגוּנִים לְנֶפֶשׁ טְהוֹרָה. חוסר הסיפוק מעצמו נובע בגלל הרמה הרוחנית שלו, שאינה במקום בו היה רוצה שהיא תהיה. הדבר מתרחש כאשר יש חוסר התאמה בין רמתו האינטלקטואלית של האדם לבין יחסו לאלוהים, שבא לידי ביטוי באמצעות תורה, מצוות או תפילה. הבעיה כאן איננה כמותית, האדם לא הפסיד תפילה במניין או לימוד יומי ולא התפתה ליצרו בעבירה מסוימת; זו בעיה מהותית, מפריע לו שֶׁאֵין אוֹר ד' מֵאִיר עָלָיו – הוא איבד את הנוכחות האלוהית בחייו, את האיזון שבין מציאותו בעולם לבין הקשר שלו עם הבורא. כשהוא מגלה זאת, הוא מגלה שכל חיי הרוח שלו חיצוניים ושטחיים. לכן הַשְׂכָּלָתוֹ הִיא גַּסָּה. גם אם יש לו כישרון למדני לדקדק בסוגיה מורכבת, זה לא באמת מעניין אותו. ליבו גס בדבר והוא אדיש אליו. חוסר ההתאמה בין מצבו החומרי לקשר שלו אל הקודש מדכדך את רוחו, מפני שפעם הדברים היו הרמוניים אצלו, השלימו זה את זה בהתאמה, וכעת הוא איבד זאת. הוא רואה סביבו אנשים שיש להם עניין, התלהבות וחיוניות, והוא מרגיש ריק ויבש. חיי הקדושה והאמונה שלו נעשים סתמיים, קיום מתמשך בלי חזון ושאיפה. כל יום הולך ונעשה גרוע, רִגְשׁוֹתָיו מְעֻרְבָּבִים בְּקַדְרוּת וְצִמָּאוֹן שֶׁמְּעוֹרֵר לוֹ גִּעוּל רוּחָנִי, משום שמצד אחד הוא כבר נואש לנסות ולראות את הטוב והנכון, אחרי שקַדְרוּת, דיכאון וציניות מונעים זאת ממנו; אך באותה מידה יש לו גם צִמָּאוֹן לאלוהים, לשלמות הנשגבת, שהרי אי אפשר להיפטר משורש השאיפה, משורש הרצון להיות טוב. כמו אדם בודד שרוצה להיות בחברת אנשים, אך האנשים שהוא מוצא אינם לרוחו – הוא נמאס על עצמו, מְעוֹרֵר לעצמו גִּעוּל רוּחָנִי, עד כדי כך שמִּתְבַּיֵּשׁ הוּא מֵעַצְמוֹ, כשהוא תופס שזה המצב שבו הוא שרוי. הוא מעמיק בתוך נפשו ולכן יוֹדֵעַ הוּא כִּי אֵין אֱלוֹהַּ בְּקִרְבּוֹ, אין לו את תחושות הרוממות שהיו לו בעבר, את הטהרה וההתפתחות הרוחנית, וְזֹאת הִיא לוֹ הַצָּרָה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה, הַחֵטְא הַיּוֹתֵר אָיֹם. מכיוון שהוא לא מצליח לתלות את תחושותיו הקשות בחטא מסוים, הן סוגרות עליו בלי שיהיה לו הסבר; הריקנות אוכלת אותו, ולמרות שלא עשה חטא מסוים הוא מרגיש שהוא כולו שרוי בחטא. לכן מִתְמַרְמֵר הוּא עַל עַצְמוֹ, מוכיח את עצמו, מבקר ולא מרפה, אך עם כל כמה שהוא מייסר את עצמו, אֵינוֹ מוֹצֵא מָנוֹס מִפַּח מוֹקְשִׁים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין לוֹ תֹּכֶן מְיֻחָד, חטא מסוים להצביע עליו ולהסביר בכך את מצבו, רַק הוּא כֻּלּוֹ כְּמוֹ נָתוּן בַּסַּד, במלכודת של חוסר מוצא למרירותו. הוא יכול להוסיף עוד תורה או עוד מצווה גדולה, אך זה רק מחמיר את המצב, מכיוון שאין בהן מזור לקושי הנפשי שהוא חווה. אלו פתרונות מקומיים ופרטיים לבעיה כללית, דבר שלעולם אינו עוזר.

אדם שנתון במצב זה שקוע בפסימיות; הוא מביט על העולם הבלתי־מושלם ורואה רק שחורות. מקורו של הפסימיזם הוא חיובי בעיקרו – אי־הסתפקות בקיים, בהישגים הנוכחיים. לא בכדי גדולי הפסימיסטים היו גם אנשי רוח גדולים, אלא שהתייאשו מן האפשרות להעלות ולתקן את העולם. הם חשבו ששורשה של המציאות לא ניתן לשיפור, ולכן הטיפו גם לא לנסות, וכך כוונות נעלות הפכו לרועץ לעצמם ולעולם. על אנשים אלה אמרו חז"ל: "שלושה חייהם אינם חיים – הרחמנים והרתחנים ואניני הדעת" (פסחים קיג, ב). זהו מצב שנובע מעומק טבעה של נפש האדם, לכן כדי לתקנו אין די בתשובה פרטית, בתיקון מקומי, מפני שאדם כזה חש שאם יזכה באושר הוא רק ירמה את עצמו; הכל נדמה לו עלוב וחסר תועלת, ולכן הוא מרגיש שרק ערפול חוש הצדק הכללי שלו יפיג את עגמומיותו. מצב כזה אופייני לתפיסתם של מספר פילוסופים ואנשי הגות, הן באומות העולם – הפילוסוף הגרמני שופנהאואר[19] למשל, והן אצל יהודים שרחקו מאביהם שבשמים, כמו הסופר י"ח ברנר.[20] אך כלל גדול אמרו חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א), כלומר, יש להכיר בכך שהמרירות נובעת מן ההרגשה הכללית שמקורו של העולם ברחמים, במקור הטוב והחסד, ושעל כן הוא יכול ועתיד להיות נעלה וטוב יותר מכפי שהוא כעת.

מִתּוֹךְ מְרִירוּת נַפְשִׁית זוֹ בָּאָה הַתְּשׁוּבָה כִּרְטִיָּה שֶׁל רוֹפֵא אֻמַּן. עצם ההחלטה לשוב בתשובה, להביט על המציאות בעיניים אחרות – היא כבר רפואה לפצעי המרירות. הַרְגָּשַׁת הַתְּשׁוּבָה וְעֹמֶק יְדִיעָתָהּ, סְמִיכוּתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ, קרבתה לעומק נפשו, הידיעה שהתשובה כאן איננה שינוי מעשי חיצוני, אלא שינוי היחס הנפשי למציאות, ולכן היא אינה בטבע אלא בְּסֵתֶר הַטֶּבַע, במה שעומד מאחורי הטבע הגלוי, בכוח הצמיחה והחיוניות שמביא להופעה החיצונית; ואינה בפרטי ההלכות המעשיות, אלא בְּכָל חַדְרֵי הַתּוֹרָה, הָאֱמוּנָה וְהַמָּסֹרֶת, במשמעות ומגמת התורה והאמונה – בְּכָל כֹּחָהּ הִיא בָאָה וְזוֹרֶמֶת בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ. בתשובה הפרטית המפורשת בא תיקון מסוים לחטא מסוים, בתחום הגוף, הנפש או האמונה והמסורת. ואילו כאן יש שינוי כיוון כללי: כאשר אדם מתמסר לרעיון הכללי של התשובה, הוא מתעורר בעומק נפשו ומבקש מהפכה פנימית. לכן תשובה זו קשה יותר ממעשה מסוים ומוגדר, מאחר והיא מצריכה החלטה של שינוי נפשי שחלה על כל הכוחות, "נַעֲשֶֹה וְנִֹשְמַע" (שמות כד, ז), מהפכה נפשית כוללת באישיות. את האנרגיה של המרירות וההלקאה העצמית האדם ממיר לחיפוש נפשי אחר מצב נעלה יותר, וכך נמלא ביטחון: בִּטְחוֹן עֹז בָּרְפוּאָה, בַּתְּחִיָּה הַכּוֹלֶלֶת, שֶׁהַתְּשׁוּבָה מוֹשִׁיטָה לְכָל הַדְּבֵקִים בָּהּ, כפי שבתחיית המתים לא קם לתחייה איבר אחד, אלא הגוף כולו על הנפש שבו. אותו ביטחון מַעֲבִיר עָלָיו רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, מתוך הביטחון בתשובה כבר לא מביטים על העולם באימה או ריחוק, העולם משתנה מעולם מנוכר ומוחצן לעולם שיש בו חן והיפתחות לבקשה, רצון להשתנות ולהיתקן בפועל. "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם" (ישעיהו סו, יג). בתשובה זו מתגלה הקב"ה כאם שמנחמת את בנה; האֵם לא מרפאת בפועל את פצעיו של הבן, אך עצם קרבתה אליו ומילות הנחמה וההבנה, מנחמות אותו, שכן עיקר כאבו הוא האימה והבדידות, ובתנחומיה האם גואלת את בנה מתחושות אלו.[21] תשובה כללית משנה את הגישה ואת כיווני המבט של האדם הסובל, הוא מתעמק ומתבונן מתוך התורה בטוב וביושר שבעולם, בהתאמה הנפלאה שבתבנית המציאות, בנצח שברגע ובנשמה שבגוף.

מַרְגִּישׁ הוּא, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁעוֹבֵר עָלָיו, בְּהַסְכָּמַת תְּשׁוּבָה עִלָּאָה וּכְלָלִית זוֹ. משמעות המילה הסכמה היא גם התאמה, אדם ששב בתשובה כללית מתקן את חוסר ההתאמה לעולם שממנו סבל, משום שכעת הוא חי ברובד עליון וכללי יותר, ויכול להבין ולקבל את עצמו ואת העולם כפי שהוא, מתוך אמונה ורצון להביא אותו למציאות נעלה יותר. הַרְגָּשָׁתוֹ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר בְּטוּחָה, יוֹתֵר מְחֻוֶּרֶת – יותר ברורה, משום שהיא כעת יוֹתֵר מוּאָרָה בְּאוֹר הַשֵּׂכֶל, השכל הוא עניין כללי, תפיסת חיים שאינה ממוקדת בדבר מסוים, והרגש לעומתו, יותר פרטי. כאשר אדם נעשה שכלי וכללי יותר, גם תפיסת התורה שלו משתנה: יוֹתֵר מִתְבָּאֶרֶת עַל פִּי יְסוֹדֵי תּוֹרָה, משום שהוא שם יותר דגש על היסודות, על האידאלים הגדולים שמתגלים בתורה, על העקרונות הכלליים, ואינו מתייחס רק לפרטי ההלכות המעשיות. וְהִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ וְנוֹהֵר, פְּנֵי הַזַּעַם חָלְפוּ, אוֹר רָצוֹן בָּא וְזוֹרֵחַ, בעל תשובה כזה אינו יותר שליו ונינוח, אלא יש לו יותר רצון לחיות ולפעול, הוא נוֹהֵר כמו נהר שוצף וקוצף. שוב אינו סגור בתוך עצמו, הוא מתמלא חיוניות ומרווה ממנה את סביבתו. הוּא מִתְמַלֵּא עֹז, עֵינָיו מִתְמַלְּאוֹת אֵשׁ קֹדֶשׁ, אחר שהיו כבויות במרירות הנפשית שלפני התשובה, לְבָבוֹ כֻּלּוֹ נִטְבַּל בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים, קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה חוֹפְפוֹת עָלָיו. אַהֲבָה אֵין קֵץ מָלֵא כָּל רוּחוֹ, נַפְשׁוֹ צְמֵאָה לַד', וצימאון זה איננו ממלא אותו גיעול רוחני כמו קודם התשובה, כי אז ניסה להרוות אותו בדברים מסוימים, פרטיים; כעת הצימאון גורם לו לעונג – וּכְמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע מִצִּמְאוֹנָהּ זֶה גּוּפוֹ. הצימאון עצמו הוא גם הרוויה, בזכות ההתקרבות. אדם שאוהב ללמוד, ככל שמרבה בלימוד צימאונו ללמוד גובר. האוהב תמיד צמא, ותמיד מרווה את צימאונו כשהוא קרוב לאהובו. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג, הוא חש את רוח הקודש, שומע אותה, בניגוד לתחושת הריחוק מן הקודש שהייתה לו קודם התשובה. וְהוּא מְבֻשָּׂר שֶׁנִּמְחוּ כָּל פְּשָׁעָיו, הַיְדוּעִים וְשֶׁאֵינָם יְדוּעִים. אמנם יכולים להיות פשעים שבפני עצמם לא נמחו, אך שורשם נעקר, משום שֶׁהוּא נִבְרָא מֵחָדָשׁ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכָל הָעוֹלָמִים הִתְחַדְּשׁוּ עִמּוֹ. לעומת התשובה הפרטית שבה הודגשו דווקא המנוחה והשלווה מטירוף העוון, כמו בפסוק שציטט הרב קוק: "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ד' גָּמַל עָלָיְכִי" (תהלים קטז, ז) – בתשובה הכללית הכל נע, מתחדש ומשתנה, העולם שלפני התשובה שונה לגמרי מזה שאחריה, וממילא אין בסיס אחיזה לחטאים. וְהַכֹּל אוֹמֵר שִׁירָה, חֶדְוַת ד' מָלֵא כֹּל. לפני התשובה, הכל לא היה כדאי ולא היה במה להתנחם. לאחר התשובה – הכל אומר שירה. שירה היא התבוננות שמגלה את הרבדים שמעבר להסתכלות השכלתנית־פשטנית. בעל תשובה מביט אל אותם החפצים והאנשים שסביבו ורואה בהם עומק וחיים, כוחות בלתי נדלים. הוא רואה את הפוטנציאל שבהם, את היופי והעוצמה. "גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם", כי העולם כולו מתחדש עם האדם. גם העולם זקוק לתשובה, לגאולה, ואדם שחוזר בתשובה מהווה דוגמא לאותה הגאולה הכוללת, שאינה תיקון מסוים ופרטי. בעל תשובה כמו אומר לעולם שישנה תקווה, קיימת גאולה שעוד תבוא. "וַאֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה מוֹחֲלִין לוֹ וְלָעוֹלָם כֻּלּוֹ" (יומא פו, ב), מפני שהיחיד הוא חלק מהמציאות, ועל כן לא ייתכן שהוא ירפא מעוונו וזה לא ישפיע על כלל המציאות, ההוויה כולה אחדותית ויש קשר בין נפש היחיד לנפש הכללית. יחד עם זאת שהאדם חי ומרגיש כפרט בפני עצמו, ללא תלות באחרים, הוא גם מאוחד ומוטמע בכלל (עי' קובץ א, תנד). מכאן נובע הצורך האנושי הטבעי לחיות בחברה, לזכות באהבה וכבוד מהזולת.

המקובלים מחלקים את אישיות האדם לחמש דרגות, שלוש התחתונות שבהן – 'נפש', 'רוח' ו'נשמה', שייכות לצד הפרטי של האדם. הדרגה שמעליהן – 'חיה', היא דרגת החיות הכללית, ממנה הכל מתחייה ומתפרט. דרגת 'יחידה' שלמעלה ממנה, היא לפני כל מציאות של ריבוי, תרכובת או תערובת, בה יש אחדות מוחלטת. השינוי הנפשי בדרגת החיוּת התחתונה של האדם משפיע על כל הדרגות שמעליה וממילא על ההוויה כולה. זה נכון בכל סוג של תשובה, אך בתשובה כללית יש יותר השפעה על כלל המציאות, ולכן דווקא בה יש הדגשה יתרה על ההשפעה שעל העולם כולו. כפי שאותו אדם השתנה מן הקצה אל הקצה מבחינה נפשית, אף שלא השתנה מבחינה מעשית־חיצונית, כך גם העולם כולו זוהר ומאיר כעת למרות שלא נעשה בו שינוי מוחשי, לאחר שהתשובה הסירה מחיצות של קדרוּת והתגלו יותר טוב ויופי בעולם.