שני מקורות ישנם לכל השינויים בעולם, המכוּנים בספר הזֹהר: "אתערותא דלעילא" – פעולה שבאה מכוחו של המקור האלוהי, ו"אתערותא דלתתא" – פעולה שבאה מכוחו של האדם. ב"אתערותא דלעילא" לא קיים ממד הזמן, במקור האלוהי אין המשכיות של עבר, הווה ועתיד, אלא הכל בבחינת נצח ותפקוד מיידי, ללא הבחנה בשלבי התפתחות. ב"אתערותא דלתתא" לעומת זאת, הכל גדור ומוגבל בזמן וכל תופעה עוברת שלבים שונים בהתפתחותה עד שהיא יוצאת אל הפועל. באופן עקרוני אין התעוררות מלמעלה ללא התעוררות מלמטה,[14] אך יכולה להיות מציאות מיוחדת שבה נוצרת התעוררות מלמעלה כדי לעורר פעולה למטה. מעין זה היה בהופעת הנביאים, שליחיו של הקב"ה לעורר את העם לתשובה, וכך הוא הדבר גם באישיות הפרטית, המורכבת גם כן מחלקים שונים: נשמה, רוח, נפש וגוף – הנשמה שהיא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב) היא בבחינת נביא לגבי שאר חלקי האישיות. בפרק זה הרב קוק מבחין בין שתי אפשרויות של תשובה בממד הזמן: תְּשׁוּבָה פִּתְאוֹמִית, ללא תהליך התפתחותי, שנובעת מתוך "אתערותא דלעילא", וּתְשׁוּבָה הַדְרָגִית, התעלות שנמשכת זמן מסוים, "אתערותא דלתתא".
בשתי דרכים אלו מתפתח העולם, וכמותו גם נפש האדם: דרך המהפכה ודרך ההתפתחות ההדרגתית. כאשר מנתחים מציאות נוטים לצייר תהליכים, התפתחות וקישורים מדרגה לדרגה, כי כך מובן יותר וכך אפשר לשער את העתיד שנובע מהדרגה המוכרת בהווה. אך בתולדות העולם אנו עדים גם לקפיצות, למהפכות חסרות גורמים ברורים. היווצרות היסודות הבסיסיים ביותר הייתה קפיצה מתוהו ובוהו לחומר דומם בעל מבנה, שלא ידוע כיצד הורכב מכמה יסודות שונים, וכיצד ממנו התפתח הצומח. גם בנפש האדם ישנן קפיצות פתאומיות, הברקה שאין לדעת כיצד נוצרה וגילתה מה שגילתה, ונשארת תעלומה של מגמה אלוהית נשגבה מבינתנו. יכול להיות ברק פתאומי שיהיה תשתית ללימוד ועבודה הדרגתית, ויכול להיות לימוד ותהליך ארוך שבסופו לפתע יהיה איזה ברק פתאומי. כך היא גם הנבואה; יכול להיות שיזכה בה אדם פשוט יחסית, ויכול להיות שאדם שעבר מסלול ארוך של טהרה וזיכוך, רכש בעמל רב את התכונות הנפשיות המתאימות ואף הגיע לדרגה גבוהה של פיתוח אישיותו – אך בכל זאת, בנבואה לא יזכה.
פעמים רבות מקנן ספק בנפש, האם תשובה שנעשתה בעבר הייתה שלמה ואמיתית. נדמה שתשובה צריכה להיות בדרך של מהפכה, גילוי עמוק וחוויה מסעירה שגורמת לשינוי אדיר בחיים; אך אם כן – היא כבר לא בשליטת האדם. יתרה מכך, אם באמת תהיה מהפכה חיובית באדם, יכול להיות שמדובר באיזו רוח של שיגעון חולף, ואולי בהמשך הזמן תהיה לאותו אדם הברקה אחרת והוא יחשוב שעליו לעשות מעשים שליליים. מנגד, אם תשובה היא רק חשבון נפש והתבוננות, עבודה רוחנית ארוכה והתקדמות מדודה, חסר מרכיב הוודאות בשינוי – אולי בדרך טבעית ואנושית כזו, אין ממש תשובה? בדברים אלו הרב קוק מבאר שאין העדפה לדרך אחת על פני חברתה, ובכלל – שהתשובה הפתאומית, המפליאה יותר, אינה כל כך שונה מן התשובה ההדרגית הטבעית. ההבדל בין הנס והטבע אינו מהותי בעיקרו. ודאי שעוצמת ההופעה וממדיה שונים, אך המקור הוא אחד. כך מתברר לאדם בתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה, המגלה את הטוב הכללי האחד, המחייה את הכל ושורה בכל.
הרב קוק פותח בתשובה הַפִּתְאוֹמִית, המבטאת יותר את מקורה העליון של התשובה: תשובה זו בָּאָה מִתּוֹךְ אֵיזֶה בָּרָק רוּחָנִי הַנִּכְנָס בַּנְּשָׁמָה, תוספת האור הרוחני שמכה גלים בנשמה, היא היוצרת את התשובה הפתאומית. תהליך זה חל אצל כל אדם, כל אחד הוא כלי כשר לקבלת האור; אך יש כאלה שאצלם כישרון קבלת האור הרוחני אינו יוצא אל הפועל, וישנם שהכישרון אצלם יוצא אל הפועל אף ללא מאמץ מיוחד. אדם שכשרונו בא לידי ביטוי בפועל, בְּפַעַם אַחַת מַכִּיר הוּא אֶת הָרַע וְאֶת הַכִּעוּר שֶׁל הַחֵטְא וְנֶהְפָּךְ לְאִישׁ אַחֵר. בעולם הזה אין קו ברור המפריד בין הטוב לרע, הדברים מעורפלים כך שפעמים רבות אי אפשר לראות את הכיעור במבט ראשון. אולם בתשובה זו אין תהליך של שכנוע שכלי הדרגתי במעלת הטוב ופחיתות הרע, אלא הנפש כולה שותפה בכך בחוויה מלאה, ולכן בבת אחת, כְּבָר מַרְגִּישׁ הוּא בְּקִרְבּוֹ הִשְׁתַּנּוּת גְּמוּרָה לְטוֹבָה, מכיוון שכבר אינו מתחבט ומברר מהו טוב ומהו רע, אלא חוֹוה באופן ברור את הקריאה הנשמתית לשנות את דרכיו, וממילא את הכיעור והקטנות בדרך שבה צעד עד כה. בכל אדם יש הארה נשמתית, כמיהה למציאות אידאלית, לשגב ועוצמה של טוב שלם. אך כדי להגיע לאותו טוב נפלא, אדם טועה ובוחר בטוב מצומצם שבטל לרע שבו – בחטא. גם בחטא יש טוב, יש הנאה וסיפוק, ובתשובה פתאומית אדם מכיר בבת אחת בקטנוּת שבחטא, כמו רוח סערה לפתע חולפת על נפשו ומסירה את הקליפות והדימויים, כך מתגלה הרוע, האדם נחשף לקלונו ושיגיונו, ומיד שב לטוב המקורי האמיתי.
תְּשׁוּבָה זוֹ בָּאָה עַל יְדֵי אֵיזוֹ הוֹפָעָה שֶׁל סְגֻלָּה פְנִימִית, עַל יְדֵי אֵיזוֹ הַשְׁפָּעָה נִשְמָתִית גְּדוֹלָה. הרצי"ה קוק מסביר בהערותיו על הספר שסגולה היא "כוח נפשי אופייני", כלומר, זו תכונה הקיימת באופי ומכשירה את האדם לאותה הברקה. לכן יש ביטוי לאותה תופעה ייחודית אצל כל אחד – הרהורי תשובה פוקדים כל אדם. אך לא מובן מדוע לא כל אחד זוכה לאותה התעוררות נשמתית לתשובה באופן שלם, שאינה רק הרהור קל וחולף, וגם אלה שזוכים לה, זוכים רק בפעמים בודדות. לכאורה הדבר נראה מקרי וחסר הסבר והיגיון, לכן מוסיף הרב קוק, שֶׁרָאוּי לְחַפֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹתֶיהָ בְּעִמְקֵי תַּעֲלוּמָה. אין ספק כי לא מקרה הוא, אלא הדבר נובע מתוך שיקולים של מערכה אלוהית מסודרת שיש לה דרכים וטעמים, ואינה פועלת בשרירותיות חסרת משמעות. אמנם, לא כל אחד זוכה להבין מערכה זו, להבין מתי המערכה האלוהית מתערבת במהלכי החיים של בני אנוש: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי" (ישעיהו נה, ח), אך ראוי לשאוף להתעלות מבחינה הכרתית ולהבין את הדבר כמה שאפשר.
בסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא[15] ישנה תשובה פתאומית: פתאום אלעזר בן דורדיא שב בתשובה ומיד מכוּנה 'רבי'. לאורך חייו היה רחוק מכל קודש, אך מאז תשובתו ומיתתו הסמוכה לה, הפך לדורות ל'רבי בענייני תשובה'. לא יִקשה למצוא אנשים שניהלו אורח חיים ברמה מוסרית גבוהה, אולם דווקא רבי אלעזר בן דורדיא זוכה לתואר 'רבי', משום שהייתה בו אותה הסגולה הפנימית שנחשפה באישיותו ההרפתקנית, בחיפוש הבלתי נלאה, אי הנחת בחיים – "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה"; רק ברגע אחד פתאומי התגלתה תכונה זו באור חיובי, ובברק מופלא ביחס לדרכו הגלויה בחיים השתנה לגמרי. בשעה אחת הזדכך בדמעות אמתיות, ולא מפחד העונש. חיפוש החוויות וצבירת התענוגות מלמדים שהייתה בו שקיקה שאולי יום אחד ימצא את מה שהוא מחפש, שאפילו אינו יודע להגדיר. לפתע בדרך לא צפויה ומוזרה לחלוטין, שמעצימה את פלאיותה של התשובה הפתאומית, הוא הכיר בכך שהסתיים החיפוש. זה היכה אותו בתדהמה, ובבת אחת הבהיר לו את מקומו לעומת הדבר האמתי אותו הוא מחפש. כך נפתחה המהפכה. רבי אלעזר בן דורדיא הניח את ראשו בין ברכיו, כי לא היו לו פנים להביט כלפי מעלה, נִטהר בפנימיותו וכך יצאה נשמתו בתשובה. זו דוגמא עוצמתית ובולטת לחוויה כזו, שבאופן בלתי צפוי מפעילה כוח חבוי בנפש ומהפכת את כל האישיות והחיים.
וְיֶשְׁנָהּ תְּשׁוּבָה הַדְרָגִית. לעומת התשובה הפתאומית, המופיעה לפתע ומעבר לזמן, תשובה הדרגית במהותה שייכת לזמן, הזמן הוא גורם עיקרי בה. לאדם תמיד יש תובנה כללית שראוי לו להיטיב את עצמו, וכשהוא מחליט להוציא אותה אל הפועל, הוא בהכרח צריך לפרוס את המציאות לפרוסות – לקטעי זמן רבים שבכל אחד מהם יממש עוד חלק מן התשובה, כי אי אפשר לתפוס את המציאות כולה בבת אחת: לֹא בְּרִיקָה הִבְרִיקָה בְּקִרְבּוֹ לְהִתְהַפֵּךְ מִן הָעֹמֶק שֶׁל הָרַע אֶל הַטּוֹב, אֶלָּא מַרְגִּישׁ הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וּמֵטִיב דְּרָכָיו וְאָרְחוֹת חַיָּיו. בתשובה זו ההרגשה היא פשוטה – אדם רוצה לתקן את דרכיו, ויש דרך כבושה לתיקון, דרך לימוד והבנה, שעל ידה הוא מיתקן והולך, החל ממעשיו והרגליו, ועד לרְצוֹנוֹ, כוונתו במעשיו, מוסריותו ושאיפתו הכללית, והֲלָךְ־מַחְשְׁבוֹתָיו, תפיסת העולם הכוללת שלו, כיווּן מחשבתו שצריך להיות למטרות הנכונות. אפשר לראות דרך זו בתיאורו של רבי יהודה הלוי את החסיד – "החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמעים לו חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים, ומנהיגם הנהגה המדינית" (כוזרי ג, ה, מהד' הרב שילת). זו דרך מובנת שראוי להציע בפני כל אדם, דרך החינוך והלימוד שבאה אחרי הכרעה שמתוך בחירה ומביאה לזיכוך ותיקון. אי אפשר להתבסס רק על השראה פתאומית, על איזו חוויה שתבוא או לא תבוא. לעומת זאת, אפשרית וברורה דרך של שליטה עצמית ומטרה, זיכוך והתקדשות.
וּבְמַהֲלָכוֹ זֶה הוֹלֵךְ הוּא וְכוֹבֵשׁ לְאַט לְאַט אֶת דַּרְכֵי הַיֹּשֶׁר, מְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת, מֵטִיב אֶת הַמַּעֲשִׂים, הרב קוק נוקט במושגים בהם משתמש הרמב"ם, והרב קוק עצמו מזכיר במספר מקומות – הכּוֹבֵשׁ לעומת הַיֹּשֶׁר: זה שכובש את יצרו ומתגבר עליו במאמץ, וזה שבוחר בטוב באופן טבעי, ביושר. בתשובה ההדרגית אדם צריך לכבוש את יצרו, לשבור את מידותיו ולהתגבר על תאוות מתפרצות, אך הוא גם הולך ומכיר את עצמו באופן עמוק יותר, עד שמגלה שאינו צריך דווקא למחוק את נטיותיו הטבעיות, אלא ליישר אותן, לממש אותן באופן מסוים, עד שיוכל לצעוד בדרך הטובה בשלווה ובאופן ספונטני ללא מלחמה. מְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ אֵיךְ לְהִתְכַּשֵּר יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁהוּא בָּא לְמַעֲלָה רָמָה שֶׁל זִכּוּךְ וְתִקּוּן. כפי שבנוי ספר 'מסילת ישרים' – משיגים את היושר דרגה אחר דרגה, דרך בירור שכלי והכוונה עצמית, עד שמגיעים לדרגות גבוהות מאוד. לעומת התשובה הפתאומית, בה ישנה הכרה בהירה והאדם חש בדבר מסוים בבת אחת, כאן ההתקדמות היא מתוך גישוש, ניסוי וטעיה.
מבנה התשובה הפתאומית והתשובה ההדרגית מקביל למבנה 'האור הישר' ו'האור החוזר' המתואר בדברי המקובלים: 'אור ישר' מבטא את ההשפעה האלוהית על המציאות – הבריאה וההשגחה, ו'אור חוזר' מבטא את האינטראקציה שבין הבריאה והבורא. הברק הרוחני הנכנס בנשמה ומביא לתשובה פתאומית, הוא מעין בריאה חדשה, 'אור ישר' מן המקור האלוהי שמאיר את כל המציאות הקודמת באור חדש וכך מביא את האדם לתשובה. לעומת זאת, תשובה הדרגית היא 'אור חוזר', עלייה מן התחתית אל הרום, כמיהה פנימית לתיקון מתוך הכרה שיש צורך בשינוי לטובה ותיקון מעשי של המציאות מדרגה לדרגה. זו דוגמא אחת מני רבות בכתביו של הרב קוק, שאמנם כותב את דבריו בסגנון פשוט ומובן לכל אדם, אך למעשה מתרגם רעיונות יסודיים מן הקבלה לרעיונות פשוטים שבמסגרת הנפש, החיים והמציאות המוכרים לכל. המושגים הקבליים לא נותרים אצלו כרעיונות ערטילאיים במסגרת הידיעה והבקיאות, אלא יורדים לחיים המוחשיים, מאירים את המציאות בפועל ומוארים על ידה בחזרה.
כעת עובר הרב קוק לתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה, שהיא גם התשובה השכלית שהתבארה בסוף הפרק הקודם – תשובה שנובעת מתוך הכרה בהירה ומכוּונת ולא באה בדיעבד מתוך מאיסה במצב הנוכחי באופן פתאומי או הדרגתי, לא מתוך מצב בו אדם שרוי בעומק הרוע הוא זוכה שאור התשובה ישְרה עליו. תשובה זו היא עֶלְיוֹנָה משום שהיא נובעת מתוך חירות גמורה והתבוננות כוללת המאפשרת בחירה חופשית, ובָאָה מֵהַבְרָקָה שֶׁל הַטּוֹב הַכְּלָלִי, בניגוד לתשובה הפתאומית שנוצרת מברק חיצוני שנכנס באדם, ובניגוד לתשובה ההדרגית שהיא כאילו אוטונומית לגמרי באדם, ללא כל סיוע חיצוני; אלא מתוך אור שהוא מעין שילוב של שתיהן – הברקה, מסקנה שכלית שאליה מגיע האדם מתוך מחשבה מעמיקה. בתשובה העליונה מתברר לו שאינו קרוע מן הקודש, שהטוב איננו זר ומנוכר למציאות, אלא הוא כְּלָלִי – יסודי, שורה בכל ומחייה את הכל: הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי הַשּׁוֹרֶה בָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם, אוֹר חֵי הָעוֹלָמִים. האור הישר והאור החוזר באים מאותו מקור, הם שני גילויים של אותו אור. לכן אדם לא אמור לזכות בטוב על ידי איזה ברק חיצוני פתאומי, או לשאוף אליו כאובייקט רחוק ונסתר; אלא הטוב מחייה את הבריאה, הוא יסוד המציאות והאידאה של המציאות, אליה הנשמה שואפת באופן טבעי.
התשובה העליונה רואה את הפוטנציאל, את הטוב הכללי שקיים בכל העולם: נִשְׁמַת־כֹּל, הָאֲצִילִית, מִצְטַיֶּרֶת לְפָנֵינוּ בְּהוֹדָהּ וּקְדֻשָּׁתָהּ. נשמה מבטאת את הפוטנציאל של העולם והאדם; המצב של השלימות הפוטנציאלית שיש בכל העולמות, שנאצל מרצון ה', מצטייר לפנינו בתהליך התשובה העליונה, ביופיו ורוממותו. לא בכדי הרב קוק נוקט במילה מִצְטַיֶּרֶת – את מציאותה של נשמה זו ניתן לראות רק בשכל עליון, שאינו משועבד לחומר: "וזה כי השכל הוא ציור המציאות וכן התורה כולה הוא ציור המציאות […] וכל דבר שהוא צורה ראוי שיהיה נקרא בלשון חירות, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי השעבוד הוא מצד החומר, כי מצד הצורה אין שעבוד" (מהר"ל, דרך חיים ו, ב). יסוד חיי הנצח והחיים בכל הקיים אינו בחומר שבו, שהרי החומר כלה וחולף, אלא בנשמה שבו, ברוחניות אשר אין לה חדלון וכליה, אין בה מוות והרס.
הַבְרָקָה שֶׁל הַטּוֹב הַכְּלָלִי היא השגה יוצאת מן הכלל; המציאות מכילה דברים רעים המכסים את הטוב ומעכבים את התשובה שמאהבה, לכן צריכה להיות איזו הברקה כדי שיצטייר לפנינו ההוד והקודש של נשמת כל האצילית, וכל זה – כַּמָּה שֶׁהַלֵּב יָכוֹל לִסְפֹּג. עד כמה שאדם הכין את עצמו. גם מתנת השמיים, ההברקה, מופיעה רק כפי מה שהלב יכול לספוג. אמנם, יש שקונה עולמו בשעה אחת, אבל החיים נמשכים והלב לא עומד בכך. רבי אלעזר בן דורדיא לא היה יכול לנהל כך מערכת חיים ומת מתוך תשובתו, כי לא עמד בצימאון אל הטוב שאי אפשר היה לממש בעולם הזה. אך מי שהכין את עצמו כך שליבו יכול לספוג, באה הברקה זו של טוב אלוהי ומביאה אותו אל התשובה העליונה, אל הכמיהה והכיסופים אל הטוב הנפלא, המאפיל על כל סוגי הפגמים של הרע. הלב כאן מייצג את הגוף, את הגבוליות שבאדם ובעולם – ההברקה, ההשגה של הטוב הכללי לא נותרת ברוממותה הפילוסופית שאינה משפיעה על האדם, אלא אדרבא, מביאה אותו לידי השתנות לטובה והתקדשות יתרה.
וַהֲלֹא בֶּאֱמֶת – הַכֹּל הוּא טוֹב וְיָשָׁר כָּל כָּךְ, מצד האמת הכל טוב. אמנם, בעולם של האמת החלקית, שאם לא רואים אותו כשלב בתהליך – הוא עולם השקר, לא רואים זאת. הכל הוא טוב דווקא בֶּאֱמֶת, רק מצד האמת, ההוויה במלואה מתחילה ועד סוף.[16] "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא; ועי' אוה"ק ח"ב עמ' תנג). כאשר מסוגלים להקיף בהבטה אמיתית את המציאות בכלליותה, נוכחים לדעת עד כמה הכל טוב וְיָשָׁר – כל הטוב המתגלה מתוך המציאות, מתגלה על ידי אור ישר – האור שהוא יסוד החיים של ההוויה. אור זה חודר את כל המציאות והוא הבסיס המשותף לכל ריבוי הנמצאים בתבל, הוא הנשמה האצילית של הכל.[17]
שני סוגים של טוב ישנם במציאות: יש טוב מוחשי וגלוי שנהנים ממנו, ויש טוב נסתר, עניין שיש בו מגמה להביא את הטוב המוחש גם דרך קשיים וניסיונות מורכבים. האירוע בו אומר רבי עקיבא "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב) מסתיים אמנם בטוב מוחשי,[18] אך רבי עקיבא גם מסיים את חייו בטרגדיה נוראה שמביאה לשאלה "זו תורה וזו שכרה?!" (ברכות סא, ב). זהו חוסר פשר איום המבטא שלא אדם זה או אחר הינו בלתי שלם, אלא המציאות בכללה חסרה. חוסר הפשר של הכאב מבליט את העובדה שהבעיה היא כללית, ואם לא כולנו יחד נתאמץ בכל כוחותינו לתקן את העולם ופגמיו, אי אפשר לצפות שלא יהיה כאב. על כן, "לטב עביד" פירושו: להביא אותנו למאמץ לתקן ולשנות לטובה, אף שהדבר כרוך בייסורים וכאב.
וְהַיֹּשֶׁר וְהַטּוֹב שֶׁבָּנוּ הַלֹּא הוּא בָּא מֵהַתְאָמָתֵנוּ אֶל הַכֹּל. במצבים שונים אדם מרגיש שהוא רוצה את הטוב, אולם המציאות טופחת על פניו, הוא מרגיש שיש ניגוד בין רצונו לטוב לבין המציאות המרוּקנת מטוב. כאן הרב קוק שולל תפיסה זו: הטוב שבאדם תואם לטוב הכללי – כפי שנפשו של האדם מורכבת ומסובכת, כך גם במציאות כולה, הטוב בא לפעמים באופן מורכב ומוסתר, עד שנראה כאילו אינו קיים. המציאות היא אחת ויש לה נשמה אחת, כפי שבאדם יש איברים רבים, ואף שאפשר להתייחס לכל אחד מהם בנפרד, האמת היא שכל אחד מהם הוא חלק בלתי נפרד מן האדם כולו כמובן, ורק בתור כזה הוא מקבל את כוח חיותו. כל פירוד, כל עיוות, גורם למיעוט האור, למוות ולמכאובים. יתר על כן, איזו חשיבות יש לאיבר מנותק, מה ערך יש לרימה ותולעה? – וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת קָרוּעַ מִן הַכֹּל, פֵּרוּר מְשֻׁנֶּה, מֻפְרָד כְּאָבָק דַּק שֶׁכְּלֹא נֶחְשָׁב?! אין קיום לאדם שמעמידים אותו בניגוד לכל, שונה מן המציאות כולה. פֵּרוּר הוא חלקיק קטן ממסה כללית של חומר, שנפרד ממנה. כך קיומו נעשה קלוש, כמעט חסר משמעות. אם בנוסף לכך הפרור יהיה גם מְשֻׁנֶּה, זר ומוזר, לא יישאר ממנו דבר, משום שכבר לא תהיה אפשרות אפילו לראות אותו כחלק מן המכלול. לכן, "כל מה שהקירוב אל־כל נעשה יותר גְדוֹל התכונה – הרע מתמעט, והטוב מתגלה" (אוה"ק ח"ב, עמ' תנד).
וּמִתּוֹךְ הַכָּרָה זוֹ, שֶׁהִיא הַכָּרָה אֱלוֹהִית בֶּאֱמֶת, בָּאָה תְּשׁוּבָה בְּחַיֵּי הַפְּרָט וּבְחַיֵּי הַכְּלָל. לעומת הכרה אנושית, בה אדם תופס עצמו כנפרד מכל מה שאינו הוא בעצמו, ישנה הכרה אלוהית המביטה אל המציאות כולה כמכלול, כפי שאדם יכול לראות את עצמו באופן כללי, ולא כל תא ותא בנפרד. בהכרה זו רואים את הטוב, כי החיים עצמם הם הטוב, ההמשכיות וההשתלמות, ושבים בתשובה עליונה – תשובה מאהבה.
תשובה מאהבה אינה אהבה למציאות הנוכחית שלפנינו על החסרונות שבה, אלא אהבה למה שראוי להיות, שסופו לבוא בוודאות. שם מתברר שכל ההתנסויות והכאבים מצטרפים לטוב הגדול. חז"ל מדמים את הייסורים למלח (ברכות ה, א) – כמו שמלח לבדו אינו טעים אך מצטרף לתבשיל ומשביח אותו, כך הייסורים מצטרפים כמין תבלין שמשביח את הטוב הכללי. אפשר לראות זאת בדיעבד אחרי שהכל עובר, חוויות הכאב הנוראות בזמן התרחשותן מעשירות אותנו בניסיון שאין כדוגמתו; ביכולת להבין את הזולת, בעדינות ובזיכוך.
ודאי ששלב זה של ההכרה, השלב העליון, אינו סיום תהליך התשובה, אלא ממשיך את התשובה הכללית אל הבורא, השלימות והטוב המוחלט, שתביא עמה את העולם כולו לגאולה השלימה. בשלב הגאולה יבטלו מן העולם חוויות הרע: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלוֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כה, ח). כיום איננו יכולים לתאר לעצמנו מציאות כזו, ובכל זאת, גם כיום, לעומת הכרה אנושית רגילה של אחד מול כל השאר הגדול שמאיים עליו, ישנה הכרה אלוהית בה האדם הוא חלק מהמכלול, ואז הטוב שולט בכל וכולל בו גם התחלפות והִתְרבות, שמוּכּרים לנו כמוות ואובדן במבט מצומצם. אז באה תשובה מאהבה, בחיי הפרט והכלל.
פרק זה מברר שני סוגים של תשובה לעומקם, ולכן לכאורה היה יכול להיכתב גם ללא חלקו השלישי – התשובה העליונה, שניתן להקדיש לה פרק בפני עצמו. אך הרב קוק אינו יכול לעסוק בתשובה מבלי להתייחס גם לממד הנעלה שלה, למהותה של תשובה מצד עצמה, של השאיפה לנשגב מצד עצמו ולא מתוך הקושי שבמציאות הנוכחית. התשובות הראשונות הן בניגוד לעולם, במלחמה של מכת פתע או התמדה והתקדמות איטית נגד היצר והחטאים, והנטייה הטבעית של הרב קוק לא מאפשרת לו להשאיר את הפרק במלחמה, בשלילה. "סטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא" (עי' אוה"ק א, עמ' טו) – הקדושה פותחת בפירוד ומסיימת בחיבור. אחר כל אנליזה, הבחנה וניתוק, תמיד תבוא מחשבת האחדות, המחשבה האלוהית העליונה שמגלה את הטוב שגנוז בכל.
