א – תְּשׁוּבָה טִבְעִית, אֱמוּנִית, שִׂכְלִית.

הרב קוק מחלק את התשובה לשָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת, שהן שלושה שלבים בסולם התפתחותו הרוחנית של האדם. חלוקה זו תואמת לחלוקה שעושים המקובלים באישיות: רובד אחד באדם הוא הנשמה, זהו הרובד המקביל לתְשׁוּבָה שִׂכְלִית, המגיעה מכוח התבונה ובבחירה חופשית, ולא מתוך אילוץ של תנאי המציאות, כפי שיפורט בהמשך. הרובד השני הוא הרוח, המקביל לתְשׁוּבָה אֱמוּנִית, שאליה ניתן להגיע רק מכוח המסורת והדת, האמונה. הרובד התחתון – הנפש, מקביל לתְשׁוּבָה טִבְעִית, הקיימת באופן טבעי אצל כל אדם. ומכיוון שלמונח 'נפש' ישנן שתי משמעויות, גם התשובה שכנגד רובד הנפש מחולקת לשניים: 'נפש' היא גם חיוניות גופנית – "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג), כמו במושג 'פיקוח נפש' בשפה ההלכתית, וגם עניין רוחני – "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה'" (שמואל א' כה, כט), ועל כן גם בתשובה הטבעית שכנגד רובד הנפש יש חלוקה פנימית – תְּשׁוּבָה טִבְעִית גּוּפָנִית וּתְשׁוּבָה טִבְעִית נַפְשִׁית.

משמעות המילה 'טבע' היא התנהגותם של עצמים שונים סביבנו ובתוכנו, שאליה אנו רגילים, כלשון הפתגם: "הֶרגל נעשה טבע". לכן הרב קוק פותח בתְשׁוּבָה טִבְעִית – משום שהיא רגילה וידועה בכל חברה אנושית, ומבחינה זו הינה הכללית והמקיפה ביותר מבין שלוש מערכות התשובה. יסודה של תשובה טבעית הוא רצונו של האדם לחיות, והרצון להיות מאושר ושלם עם עצמו. שני רצונות אלה מקבילים לשני חלקי התשובה הטבעית: התשובה הטבעית־הגופנית – תיקון פגם גופני כדי להמשיך לחיות בבריאות וללא מכאובים וסבל, והתשובה הטבעית־הנפשית – תיקון פגמים של מצפון ומוסר מורגש.

הַגּוּפָנִית סוֹבֶבֶת אֶת כָּל הָעֲבֵרוֹת נֶגֶד חֻקֵּי הַטֶּבַע, הַמּוּסָר וְהַתּוֹרָה, הַמְּקֻשָּׁרִים עִם חֻקֵּי הַטֶּבַע, שֶׁסּוֹף כָּל הַנְהָגָה רָעָה הוּא לְהָבִיא מַחֲלוֹת וּמַכְאוֹבִים. כאב גופני במובן הרחב שלו, הוא הנקודה שמעוררת את האדם לתשובה זו – הוא סובל כאבים פיזיים בגלל שאינו מקפיד על אורח חיים בריא, או שהוא עובר עבירות בתחום המוסר או בתחום התורה, שפוגעות גם בגופו. יכולה להיות גם השחתה מוסרית שמשפיעה על בריאות הגוף, כפי שישנן מחלות פסיכוסומטיות – מחלות גופניות שנובעות ממצוקות נפשיות שונות. סבל זה הוא אשר דוחף את האדם לשנות את דרכיו, ולא תובנה שהביאה אותו להכיר בצדק שבאורח חיים אחר. וְהַרְבֵּה סוֹבֵל מִזֶּה הָאָדָם הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי. גם החברה בכללה סובלת מקשיים בתחום בריאות הגוף, בגלל השחתה מוסרית או עבירות נגד התורה – בחברות השפע שבעולם המערבי יש בעיה של השמנת יתר, וחלוקת המעמדות הקיצונית שקיימת בהודו גורמת לרבים לחיות בתת־תזונה.

הרב קוק מקשר את המוסר והתורה לשמירת האיזון הגופני הבריא, גם מכיוון שבריאותו של אדם היא עניין מוסרי דווקא מצד התורה – התורה מבהירה לאדם שהגוף הוא פיקדון שניתן לו ועליו להתייחס אליו באחריות.[6] בנוסף לכך על האדם להכיר טובה כלפי ה' שנתן לו את הגוף וכישוריו, ואם כן ראוי שישמור עליו. בדברים אלה הרב קוק מדגיש שהמחלות והכאב הגופני מנוגדים לרוח התורה ולמוסר, כפי שהם מנוגדים גם לתחושת הגוף הפשוטה. ישנם מצבי משבר חריגים שבהם אדם צריך להכריע לטובת אחד הצדדים – האם הוא מעדיף את טובת הגוף או את טובת האמונה והערכים, אך אלה מצבים יוצאי דופן ומועטים, שלא כפי שנתפס לעיתים במחשבה הדתית, כאילו קיימת התנגשות מהותית בין הגוף והרוח.

וְאַחֲרֵי הַבֵּרוּר שֶׁמִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ הַדָּבָר, שֶׁהוּא בְעַצְמוֹ בְּהַנְהָגָתוֹ הָרָעָה אָשֵׁם הוּא בְּכָל אוֹתוֹ דִלְדּוּל הַחַיִּים שֶׁבָּא לוֹ, הֲרֵי הוּא שָׂם לֵב לְתַקֵּן אֶת הַמַּצָּב. לָשׁוּב לְחֻקֵּי הַחַיִּים, לִשְׁמֹר אֶת חֻקֵי הַטֶּבַע, הַמּוּסָר וְהַתּוֹרָה, לְמַעַן יָשׁוּב וְיִחְיֶה וְיָשׁוּבוּ אֵלָיו הַחַיִּים בְּכָל רַעֲנַנּוּתָם. תשובה זו נעשית דווקא על ידי בירור שכלי ושימת לב. כמובן, כל הבחנה במחלה באה מתוך הבנת השכל, ואף תהליך הריפוי ממנה נעשה באמצעות השכל. אך תפקיד השכל הוא טכני בלבד. כל המתרחש כאן תלוי בלבוש החיצוני של האישיות, ואפילו החלקים החשובים שבאדם, כמו השכל, גם הם מתפקדים בסך הכל בתכונתם השימושית בלבד – השכל כאן הוא רק כלי שרת לגוף, כפי שמוסיף מיד הרב קוק: הַמֶּדִיצִינָה עוֹסֶקֶת בָּזֶה אָמְנָם הַרְבֵּה, אזכור המדיצינה – חכמת הרפואה, כאילו בדרך אגב, מלמד על מהות המדע האנושי בחלקו הגדול. המדע שהתפתח מתוך היסודות המדעיים הידועים לנו במצרים העתיקה וביוון העתיקה, הוא מדע שימושי בלבד – משועבד לצרכי הגוף ולהסדרת נוחותו. גם כאן ניתן לראות את אותה השתעבדות של החלק הנעלה שבכישרון האנושי לחלק החומרי, הפחוּת לפי הפשט, שבאדם. מסקנה זו מלמדת שבינתיים מה שזוכה לתשומת לב מרבית ולטיפול מיוחד ומסור זהו החלק הגופני־חיצוני שבאדם בלבד, כאשר כל חלקי אישיותו האחרים עדיין טפלים לו, ועדיין לא התבררו עצמאותם וערכם האמיתי.

הרפואה יכולה ליידע את האדם כאשר גופו יצא מהאיזון הבריא, היא אמורה לתת לאדם את מירב הדרכים כדי לממש את הרצון לשוב בתשובה, אֲבָל לֹא נִשְתַּכְלְלָה כְּפִי הַנִּרְאֶה עֲדַיִין לְגַמְרֵי עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה זוֹ, וְלֹא נִמְצָא עֲדַיִן הַפִּתְרוֹן הַנָּכוֹן לְכָל שְׁאֵלוֹת הַתְּשׁוּבָה הַגּוּפָנִית, עַד כַּמָּה שֶּׁיֵּשׁ בִּגְבוּלוֹת הַחַיִּים לְהַחֲזִיר לָאָדָם אֶת כָּל הָאָבוּד מִמֶּנּוּ מִצַּד הַחֲטָאִים מְהָרְסֵי הַגּוּף וְכֹחוֹתָיו. כאשר אדם שעישן מגיל צעיר מפסיק לעשן, רק אחרי מספר שנים מערכות גופו חוזרות לרמת תפקוד תקינה. ככל שהאדם מבוגר יותר כך הפגיעה אנושה יותר, חלק בגופו כבר הושחת והסיכון שלו לחלות גדול יותר. כך גם בעברות שביחס לזולת – לא תמיד אפשר לשוב בתשובה מלאה. כסף שנגזל, גם אם הושב לבעליו אחר זמן מה, אין ביטחון שיהיה בכך תיקון מלא של החטא, משום שהמצב השתנה, ואולי בגלל אותה גזלה הנגזל התרושש כיוון שסכום זה היה שארית כספו, והוא אינו יכול לחזור למצב בו היה קודם לכן. דווקא בעניינים הנוגעים ביחס שבין אדם לאלוהיו יש אפשרות תיקון מלאה, ואילו לאדם שנפגע אי אפשר להחזיר את כל הרגשותיו. לכן מוסיף הרב קוק, וּכְפִי הַנִּרְאֶה מִקְצוֹעַ שֶׁל תְּשׁוּבָה זוֹ תָּלוּי הוּא, בְּקֶשֶׁר חָזָק, בְּיֶתֶר חֶלְקֵי הַתְּשׁוּבָה: הָרוּחָנִית־הַטִּבְעִית, הָאֱמוּנִית וְהַשִּׂכְלִית. חלקי התשובה הנעלים יותר, משלימים את תפקידה של התשובה הגופנית בכך שהם פותחים פתח למקור העליון של הבריאה, כדי שבנוסף להתנצלות ודרכי התיקון המעשיות נשוב בתשובה עמוקה בפני מקור הכל, וכך נגלה אפשרויות שונות שעל ידי השתדלותנו יקבל מי שצריך את החסר לו (ראו לקמן פרק יג, ז; ט). בנוסף, סוגי הפגיעה הגופנית השונים קשורים גם בעולמו הרוחני והמוסרי של האדם – מה הוא מתיר לעצמו ומה הוא מתיר לאחרים ביחס לעצמו. לכן הטיפול בבעיותיו הגופניות והנפשיות לא יכול שלא להתייחס לעמדותיו והשקפת עולמו.

כעת הרב קוק עובר מן הגוף אל הנפש, ממכאובים פיזיים כמקור לתשובה, למכאובים נפשיים שגורמים לאדם לשוב בתשובה. ממילא, התשובה ברובד זה היא עמוקה ופנימית יותר: יוֹתֵר פְּנִימִית הִיא הַתְּשׁוּבָה הַטִּבְעִית הַנַּפְשִׁית וְהָרוּחָנִית. הוּא מַה שֶּׁקּוֹרְאִים "מוּסַר כְּלָיוֹת". אחד מתפקידיהן העיקריים של הכליות הוא סינון רעלים ופסולת מן הדם, כפי שהמערכת הנפשית והמוסרית של האדם מפרידה ובוררת בין הסולת והפסולת, המעשים הטובים והמעשים הרעים. כאשר הכליות אינן מסננות כראוי את הדם, הגוף ניזוק והאדם מתייסר. זהו מוסר כליות מבחינה נפשית – ייסורים שנובעים מן הכליות, כאשר במקום סינון נפשי נכון שדוחה את המעשים הלא־טובים, הם מתערבים בטוב.

טֶבַע הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית הוּא לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, כיוון ש"עָשָֹה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט), הישרות טבעית לנפש ולא צריך לקנות אותה כמידה חיצונית, אלא לפתח את מה שקיים כבר ולהגן עליו. ממילא יש באדם מוסר ומצפון שלא נותן לו מנוחה, ואחרי שנהג בפזיזות ופגע בסביבתו או בעצמו הוא מתבייש במעשיו ומתייסר – וּכְשֶׁסָּר מִן הַדֶּרֶךְ, כְּשֶׁנָּפַל בְּחֵטְא, אִם נַפְשׁוֹ עֲדַיִן לֹא נִשְׁחֲתָה לְגַמְרֵי, הָרֵי הַחוּשׁ הַזֶּה שֶׁל הַיַּשְׁרוּת מַדְאִיב אֶת לְבָבוֹ וְהוּא מִתְמוֹגֵג מִכְּאֵב, וְהוּא מִזְדָּרֵז לָשׁוּב לְתַקֵּן אֶת הַמְעֻוָּת, עַד אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כִּי נִמְחָה חֶטְאוֹ. אדם עלול להשחית את נפשו בחוסר ישרות, כמו אנשים שמשתמשים בסמים ובחומרים מזיקים שונים – בתחילה ההרגשה הפיזית היא רעה, אך עם הזמן היא כבר נעלמת. אין כמעט אדם שמשקר, גונב או מתחנף, ומרגיש טוב; רק לאחר הרגל של חוסר ישרות כדרך חיים, הוא כבר לא מרגיש בחוסר הנוחות של הכאב. כל עוד לא הגיע למצב כזה, אדם יכול לחוש בכאב על חטאיו ובזכות זאת לשוב ולתקנם באופן מלא, עד שיחדל הכאב. כמובן, יש שלבים שונים בדבר, יש אדם שמִּזְדָּרֵז לָשׁוּב לְתַקֵּן, בגלל רגישותו לטבעו הישר, ויש אדם שאמנם מתקן, אך לא מזדרז עבור כך, כי טבעו כבר נפגם על ידי חטאיו.

מוּסַר כְּלָיוֹת זהו הרצון היסודי שקיים באדם להיות מאושר ושלם עם עצמו. עצם הביטוי 'מוסר כליות' מראה על טבעיותו של מוסר זה, הקשור כל כך בגוף וטבוע כסגולה עצמית באדם. מדרגה זו פנימית יותר מהתשובה הגופנית, ומשום כך על ידה ניתן להגיע למעלות גבוהות בזיכוך האישיות – אדם שהתעלה למימוש מלא של תשובה זו, יכול להגיע לקיום התורה באופן טבעי, כפי שאומרים חז"ל על אברהם אבינו, שכליותיו לימדו אותו תורה (ב"ר סא). עיקר עניינו של אברהם אבינו הוא התיקון המוסרי – "לַעֲשֹות צְדָקָה וּמִשְפָּט" (בראשית יח, יט),[7] ובזכות רצונו הגדול להיטיב עם אחרים, לתקן את הכל, זכה וגילה את "בעל הבירה".[8] במדרגה אותה הרב קוק מתאר כאן, האדם עדיין בתחילת הדרך, עודנו עוסק בהשקטת המצפון ואיננו שואף דווקא להיטיב לאחרים. על כן התכלית אליה הוא מגיע בשלב זה עדיין איננה הכרה אלוהית ברורה כפי שזכה אברהם, אלא רצון לתקן את עצמו ולהגביר את תחושות הצדק והיושר האנושיים.

לעומת הבירור השכלי שיש בתשובה הטבעית־הגופנית, מקור התשובה הטבעית־הנפשית אינו רק מתוך בירור שכלי. מוזכרים בה הַחוּשׁ והכְּאֵב – דברים שאין להם הגדרה שכלית ברורה, אלא מקורם בחלק הרגשי שבאישיות. כיוון שכך ניתן להבין מדוע חֵלֶק זֶה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הוּא מְסֻבָּךְ הַרְבֵּה מְאֹד, בתהליך התשובה הנפשית נמזגים באדם רגשות סותרים, ללא שיקול הגיוני מבורר. הוא כועס על עצמו מצד אחד ומרחם על עצמו מצד שני, לאחר מכן הוא מתרץ את עצמו ואז כועס על הזולת שלא מבין אותו, וכן הלאה, עד שהוא מוצא את עצמו במערבולת רגשות סבוכה. בנוסף, תָּלוּי הוּא בִּתְנָאִים רַבִּים, פְּנִימִיִּים וְחִיצוֹנִיִּים. תנאים פנימיים הם תכונות אופי – לאדם מופנם קשה ללכת לאדם אחר לבקש סליחה; החברותי תלוי בדעתם של אחרים יותר מדי; לכעסן ישנם קשיים מסוג אחר, וכך לסבלן. איש איש וקשייו כפי תכונותיו ומידותיו. הבעיה מתעצמת מפני שלרובנו יש תמהיל של תכונות שונות, שלפעמים מפתיע גם אותנו־עצמנו. וישנם גם תנאים חִיצוֹנִיִּים, כמו מוסכמות חברתיות ומנהגים. יש חברה בה תדמיתו של האדם בעיני הזולת מוצבת בראש סדר העדיפויות; יש חברה שתמיד מטילה בספק מהו הצודק והנכון, והאדם מסופק אף כשברור לו שחטא, כי החברה מורה לו שאין מקום לוודאות; יש חברה מסורתית, בה מוסכם שכל מה שאמרו בדורות הקודמים הוא נכון, גם כאשר ברור שאינו כך, ויש חברה בה מוסכם להפך, ולכן היא נותנת לגיטימציה גמורה לדור הצעיר למרוד ולזלזל בהוריו. וְיֵשׁ בּוֹ כַּמָּה דַרְכֵי הֲטָעָה, שֶׁחוֹבָה הִיא לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם. כמו אנשים שמשתעבדים למנהיג כריזמטי המכניס לראשם מושגים הזויים, או כאלה שהשתעבדו לדעות קדומות ומתקשים לשנות את תפיסתם ומצבם הנפשי. יש נטיות מולדות שמטעות את האדם ומכשילות אותו שוב ושוב, ויש אירועים טראומתיים שנחרטים באופי ובאישיות, כך שהאדם עלול לנהוג בצורה מעוותת בגללן.

אולם עם כל הסיבוך, עם כל כמה שהמצפון הוא מושג מעומעם שיש לגשש אחריו באופן תדיר – אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הוּא אַחַד הַיְּסוֹדוֹת, שֶׁתֹּכֶן הַתְּשׁוּבָה נִשְׁעַן עֲלֵיהֶם. גם אם אנחנו מתקשים להגדירם, אל לנו להתעלם מהמצפון וייסוריו, שהם יסוד גדול מאוד. כשם שאי אפשר להתעלם מתחושות גופניות חזקות, כך אי אפשר להתעלם מתחושות נפשיות חזקות. לכן אי אפשר לדלג על התשובה הטבעית, להתעלם מן המצפון והמוסר הטבעי, ולנסות להיות נאמן רק לציווי האלוהי המפורט בתורה. דרך ארץ קדמה לתורה (ויקרא רבה ט, ג). התורה פונה אל אדם בריא בנפשו כדי לפתח את התכונות הטובות הקיימות בו, ועל גביהן לבנות קומה רוחנית נוספת; לסייע לאדם להכריע בלבטיו הנפשיים, ובשום אופן לא לבטל את עצם השאלות. תשובה אינה יכולה להיות רק באופן פורמלי של מחויבות לצו האלוהי, אלא מתוך מעורבות נפשית עמוקה.

אַחֲרֵי הַתְּשׁוּבָה הַטִּבְעִית בָּאָה הָאֱמוּנִית, הִיא הַחַיָּה בָּעוֹלָם מִמְּקוֹר הַמָּסֹרֶת וְהַדָּת, שֶׁהִיא עוֹסֶקֶת הַרְבֵּה בִּתְשׁוּבָה. בעוד שבתשובה הטבעית על שני חלקיה האדם חש מצד עצמו בכאב שמכריח אותו לשוב בתשובה, בתשובה האמונית ללא התורה אי אפשר לחוש בדבר. התשובה האמונית באה ממקור אובייקטיבי לאדם, חיצוני לו, שמכניס נתונים חדשים למערכת האנושית הרגילה. אדם שלא מכיר את מושג השבת לא יחוש כאב כשיחלל אותה. התורה מחדשת שישנם דברים הנחשבים ראויים ויש כאלה שלא, בין אם אנו לא מבצעים את המוטל עלינו – ביטול מצוות עשה, ובין אם אנו עוברים על איסור, רק מצד התורה אנו יודעים שזה נחשב לפשע נגד הצו האלוהי. במונחים אחרים ניתן לומר שיסודה של התשובה הטבעית הוא 'שִׂכלי', המובן גם בלי תורה, לעומת התשובה האמונית שיסודה הוא 'שִמעי', אליו אפשר להגיע רק מכוח המסורת והדת – האמונה. כיוון שכך, יש מקום רב לחרטה ותשובה. הטבע לא מאותת בעצמו, ואנו צריכים להשקיע מחשבה ותשומת לב כדי לחוש בכך שעשינו דבר שאינו נכון, ומהי הדרך לתקן.

כעת עובר הרב קוק מן היחסים שבין אדם לאלוהיו בכלל האנושות, אל הביטוי המיוחד הפרטי לישראל: הַתּוֹרָה מַבְטִיחָה לְשָׁבֵי פֶשַׁע סְלִיחָה, ולא מסבירה או משכנעת, אלא קובעת – יש ביטחון בכוח התשובה, גם אם לא מבינים מדוע וכיצד הוא פועל על מעשים שנעשו בעבר. בדומה למעמד מתן תורה בהר סיני, שהוא מקור הביטחון באמונת ישראל, עדות היסטורית ומשפטית של עם שלם שנכח בקבלת התורה, ועם זאת – אי אפשר לדעת מדוע, איך ולשם מה בדיוק הייתה אותה התגלות. התשובה האמונית, הבאה מתוך אמונה, תלויה בביטחון האמונה ולא בחקירה ושלימות שכלית גם מן הסוג הנעלה ביותר. בהתאם לכך גם הצלחתה של תשובה זו: חַטְּאוֹת הַיָּחִיד וְהַצִּבּוּר נִמְחִים עַל יְדֵי תְשׁוּבָה. מפני שהכרת החוטא בחטאו והתשובה עליו אינן נובעות דווקא מהבנת חומרת המעשה או הפגם שנגרם בעקבותיו, אלא מן הרצון להיות נאמן לתורה ולצו האלוהי, גם כאשר לכאורה אין כל רע במעשה מצד עצמו, אלא רק שהוא נעשה נגד ציווי ה'. כאשר לא נותנים את הדעת על המעשה עצמו, אלא רק על השאלה אם הוא תואם לצו האלוהי, ממילא משקלו העצמי בטל והוא נמחה כליל.

הַנְּבִיאִים מְלֵאִים הֵם דְּבָרִים נִשְׂגָּבִים עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. הנבואה היא אחת הדרגות שבין התורה שבכתב לתורה שבעל־פה: מחד גיסא, הנביאים הם שליחי שמיים במישרין, ומאידך גיסא, ביטוי השליחות הוא בניב השפתיים שלהם, בהתאם לנסיבות הקיימות באותו הזמן והמקום. התוכן – אלוהי, הצורה – אנושית. בתורה שבכתב, נבואת משה שהיא המקור העליון, "אספקלריא המאירה" כלשון חז"ל (יבמות מט, ב), ישנה הבטחה על סליחה ומחילה; ובנבואה – במקור הפחות־ישיר, "אספקלריא שאינה מאירה", יש גם פירוט והרחבת דברים. למעשה, חז"ל מציינים שספרי הנביאים נכתבו רק לצורך הגברת מודעות התשובה: "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד" (נדרים כב, ב), ותיקון החטאים שייך כמובן לעניינה של תשובה. בִּכְלָל, כָּל עֵרֶךְ הַתּוֹכֵחָה הָתּוֹרִית, בָּנוּי הוּא עַל הַתְּשׁוּבָה הָאֱמוּנִית. התוכחה שיש בתורה היא הדגשת הצד שמעל ומעבר לאדם ולעולם, וממילא מבוססת על אמונה ונתינת הדעת על מה שמעבר לעולם, בניגוד לתשובה הטבעית שנובעת מכאבים וקשיים שיש בתוך העולם.

בְּמַעֲמַקֶּיהָ יֶשְׁנָם פְּרָטִים לְאֵין חֵקֶר, אֲשֶׁר אַךְ כְּלָלֵיהֶם הַיְסוֹדִיִּים דּוֹרְשִׁים הַרְחָבַת דִּבּוּרִים וּבֵאוּרִים רַבִּים. אמונה דורשת פירוט וביאור מרובה: מהם בדיוק המעשים שיש לעשות על מנת להביא אותה לידי ביטוי נכון, ובכלל, מהי משמעות האמונה – האם היא ציות או הזדהות פנימית, נטייה לדבקות או נאמנות; האם אמונה מוחקת את הנטיות האישיות ושיקול הדעת, או דווקא מחזקת אותם. משום כך התשובה האמונית מלאה בכללים שדורשים ביאור רב ופרטים לאין חקר. חז"ל אומרים שתשובה גמורה נעשית רק כאשר אדם נתון בדיוק באותו מצב בו היה בזמן שחטא, באותם תנאים ובאותו החשק, ובגלל רצונו לשוב בתשובה כעת הוא אינו חוטא (יומא פו, ב; רמב"ם הל' תשובה ב, א). אך כיצד אפשר לדעת בוודאות שזהו אותו מצב? וכי אפשר להשוות בדיוק בין רגע לרגע?! לכן גם כאשר שבים בתשובה מתוך ביטחון בכוחה, יש חשש שמא זהו לא ממש אותו המצב והתשובה אינה שלימה. גם אחרי שאדם עושה תשובה, פעמים רבות הוא נזכר בחטאיו, וחושש שלא תיקן אותם לגמרי. לכן בְּמַעֲמַקֶּיהָ, בירידתה אל החיים, בשינוי המעשי – יֶשְׁנָם פְּרָטִים לְאֵין חֵקֶר. כל ספרי ההלכה, המוסר והחסידות מכל הצורות והדורות, הם ביאור הכללים והפרטים כיצד יוכל כל יחיד לתקן באופן שקול ומדויק את הקלקול שבמעשיו.

כעת עובר הרב קוק אל הסוג השלישי של התשובה, הגבוה מכולם: הַתְּשׁוּבָה הַשִּׂכְלִית, המקבילה לדרגת הנשמה שבאדם, וכפי שיש נוהגים לומר בסדר הנחת תפילין: "הנשמה שבמוחי", הִיא אוֹתָהּ שֶׁכְּבָר רָכְשָׁה לָהּ אֶת הַטִּבְעִית וְהָאֱמוּנִית. אל התשובה השכלית מגיע מי שכבר התעלה מן התשובות הקודמות. התשובה הטבעית והתשובה האמונית באות מתוך הכרח – כאבים בגוף או בנפש, או מעשה מסוים שהתורה קבעה שאינו ראוי. ואילו התשובה השכלית כְּבָר בָּאָה לַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה, אֲשֶׁר לֹא רַק צַעַר גּוּפָנִי אוֹ נַפְשִׁי וְרוּחָנִי – שזהו מקור התשובה הטבעית על שני חלקיה, וְלֹא רַק הַשְׁפָּעַת הַמָּסֹרֶת וְהַקַּבָּלָה – מקור התשובה האמונית, אִם מִפַּחַד עֹנֶשׁ אוֹ אפילו רֹשֶׁם כָּל דְּבַר חֹק וּמִשְׁפָּט הַבָּא מֵהֶן אֶל פְּנִים הַנֶּפֶשׁ, כלומר, יראת חטא שיש לאדם שמזדהה עם חוקי התורה, משתאה מחוכמתם ויופיים, ועל כן ירא שמעשיו לא יתאימו לחוקי התורה – גם היא איננה מקור התשובה השכלית, כִּי־אִם הַכָּרָה בְּרוּרָה, הַבָּאָה מֵהַשְׁקָפַת הָעוֹלָם וְהַחַיִּים הַשְּׁלֵמָה, ממבט עמוק, מערכתי ורחב, ולא התמקדות בכאב גופני או נפשי מסוים, אֲשֶׁר עָלְתָה לְמַעֲלָתָהּ אַחֲרֵי אָשֶׁר הַתַּפְקִיד הַטִּבְעִי וְהָאֱמוּנִי כְּבָר רָשְׁמוּ בָהּ יָפֶה אֶת רִשּׁוּמֵיהֶם. ללא התשובות הקודמות לא ניתן להגיע לתשובה השכלית העליונה, אי אפשר לדלג לרמת ההכרה המעמיקה ללא התחשבות בעובדות החיים הפשוטות, ואי אפשר להבין מהו העולם, מהו האדם ומהם החיים, בלי שחווים בפועל את התחושות הפיזיות והנפשיות ובלי שמכירים את המסורת ואת פרטי המצוות. כך אדם גדל באופן טבעי – מן הרובד הגופני והנפשי הוא קולט רשמים, את הרשמים הוא מעבד בשכלו, עד שהוא עומד על מהותם של הדברים באופן שהחוויה האינטלקטואלית נעשית מרכזית באישיותו. לאחר צירוף הנתונים של התשובות הטבעית והאמונית לתפיסת עולם כוללת, אדם יכול לעמוד על משמעותן העצמיות של חוויותיו וכך לבחור את היחס הראוי להן. זוהי תשובה שכלית.

הרמב"ם מבאר שייחודו של האדם מהבהמה הוא בשכלו ('מורה נבוכים' ח"א, פ"א), השכל מבהיר את המציאות ומאפשר בחירה חופשית להתמודד עם המציאות בדרכים שונות, לעצב תפיסת עולם וחזון. בתשובה זו האדם אינו רק מסתגל לנתוני המציאות כבעל חיים שהסביבה מעצבת את התנהגותו, אלא הוא הבוחר כיצד לעצב את חייו, אם להשלים עם הקשיים או לנסות לבנות מציאות אחרת.

אמנם, גם המניע לחלק הראשון של התשובה הטבעית הוא שכלי, אולם שם השכל אינו אלא מכשיר למילוי פקודות הרצון הנובע מהגוף והחושים. כאן לעומת זאת, השכל הוא החלק העיקרי, הוא המעצב את היחס למסורת, את הנפש ותחושות הגוף. ההשקפה היהודית מעמידה את השכל כחלק עליון ומכריע בפעילות האדם, בשל היותו ביטוי נאמן לנשמה – "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), לעומת נפש ורוח. למדרגה זו התקרבה אמנם הפילוסופיה היוונית מיסודו של סוקרטס, עליה נאמר בספר הזֹהר שהיא קרובה לדרך האמונה,[9] אלא שהיא נטולת המקור האלוהי הברור, ולכן חסר לה מאוד ההסבר המוסרי – מה טובה תצא מן הפילוסופיה, איך יוטב מצבו של העולם. לכן היוונים ואחריהם הפילוסופים הנוצרים כל חייהם נהנו מן הספק, החקירה וההתלבטות היו העיקר, מפני שהבסיס והמטרה אף פעם לא היו ברורים ומוחלטים אצלם. בתורה לעומת זאת, "התלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב) – העיסוק בחכמה וחיפוש המשמעות והתוכן הרעיוני שבכל דבר, צריך למצוא את ביטויו המעשי, מפני שעיקר עניין התורה להיטיב לעולם.

בפועל, דרגה זו אינה נחלת רבים, רק מעטים נותנים את המשקל לחירות בחייהם. רבים מסתפקים בהסתגלות לחיים נוחים שיש בהם מגבלות והכרח. לכן תשובה זו היא הגדרת החזון של האדם השלם בלבד – תְּשׁוּבָה זוֹ, הַכְּלוּלָה מֵהַקּוֹדְמוֹת, הִיא מְלֵאָה כְּבָר אֹשֶר אֵין קֵץ, ללא כל מגבלה, מוות והכרח מכל סוג שהוא. אדם מאושר כשהוא בן־חורין באופן מלא. היוצר זוכה לאושר הרב ביותר, כי הוא מממש את הפוטנציאל שלו, ואינו משועבד לעניין חיצוני. אֵין קֵץ[10] לאותו אושר, כי חופש הבחירה במהותו אינו מוגבל, הרוח והנפש המצומצמות יותר מהנשמה, הן מוגבלות, אך ברמת הנשמה אין גבול ואין מוות. יבוא זמן והעולם יגיע להתאמה עם מציאות זו של ביטול המוות, וכך יהיה תואם את המצב העיקרי של האדם כנברא בצלם אלוהים בעל שכל ויכולת בחירה חופשית, ולא רק צלם של הטבע.

תשובה שכלית היא תשובה מאהבה. אהבה אינה רק רגש חזק, אלא בחירה שנובעת מתוך נטייה עצמית, ללא כל גורם חיצוני שכופה ומאלץ. אדם אינו יכול לאהוב באמת אם הוא נשלט ונגרר, משועבד לגורמים חיצוניים, גם אם יהיו נהדרים ונעימים מצד עצמם. תשובה מאהבה נובעת מתוך כמיהה אחר האידאל העצמי הראוי להיות, לא מפני שהמציאות הנוכחית לא נעימה, אלא מפני ההכרה באידאל של כל דבר. זוהי תשובה שכלית – כאשר נותנים את הדעת על המהות הפנימית של הדברים, על ייחודיותם והמעלה הראויה להם. לכן תשובה שכלית מְהַפֶּכֶת אֶת הַחֲטָאִים כֻּלָּם לִזְכֻיּוֹת, כפי שאומרים חז"ל על סגולתה של תשובה מאהבה, שהיא הופכת את הזדונות לזכויות (יומא פו, ב) – משום שבכוח האהבה אפשר להעמיק ולהגיע לגרעין היסודי שמונח בחטא, לברר אותו ולגלות את שאיפת האושר שהייתה בו, מכוסה בקליפות של טעויות וסנווּרים שהביאו לזדונות. כך ניתן לגלות שגם בכל חטא ורשע יש טוב וצדק.[11] בחטאים יש רצון עמוק לפריצת הגבולות; פריצת הגבולות יכולה להיות באופן שלילי – של חטא, ובאופן חיובי – של גאולה, התעלות ותיקון המציאות. בתשובה שכלית – תשובה מאהבה, מעמיקים לשורש החטא ומגלים את הרצון הטוב הגנוז בו, כך מתעלים וממילא הזדון נעשה לזכות. אין בכך פטוֹר מתשלומים על החטא ומתיקון מעשי כמובן, אך היחס אל החוטא משתנה ליחס של הבנה, וממילא מאפשר תיקון פנימי שלם של החטאים.

כאשר פגש רבי יוחנן את ריש לקיש כשעוד היה ראש השודדים, אמר לו: "חילך לאורייתא" (בבא מציעא פד, א) – "כוחך לתורה!", ולא שינמק בבית הסוהר או שיהפוך לחלוש ומסכן. אכן, מעשיו רעים ויש לתקנם, אך הפוטנציאל המונח בכוח שהביא להם הוא אדיר, וכאשר ינותב לאפיק חיובי הוא יוסיף ברכה רבה בעולם. זוהי תשובה מאהבה – מה שגרם לזדונות יגרום לזכויות. כך הרוויח עם ישראל את אחד מגדולי האמוראים. אחרי שנפטר ריש לקיש, לא התנחם רבי יוחנן בלימוד עם תלמיד חכם אחר, שהיה ידען עצום והביא מקורות לכל דבריו, משום שריש לקיש היה מקשה בחריפות ובעמקות על כל דברי רבי יוחנן, ובכך הפיק ממנו חידושים וסברות עמוקות. רק שודד שמורגל לראות את נקודות התורפה בכל דבר יכול להגיע לרמת התחכום והמקוריות שהייתה בקושיותיו של ריש לקיש.

מִכָּל הַשְּׁגִיאוֹת הִיא מוֹצִיאָה לִמּוּדִים נִשְׂגָּבִים. שגגה נראית כדבר מיותר, מביך ומעיק. אולם פרויד[12] לימד שפליטת פה אינה מקרה, אפשר ללמוד ממנה על המצוי בתת־ההכרה של האדם. זה מצריך לימוד גדול, אך מביא לתובנות עמוקות שבאות מאותם הדברים שנדמים כמיותרים. פעמים רבות השגיאה מכסה על תחום שלם שלא ניתנה עליו הדעת, ובזכות השגיאות הוא מתגלה כמכרה זהב של תנועות נפש, רגשות ותקוות שהאדם לא נתן עליהם את דעתו. וּמִכָּל הַהַשְׁפָּלוֹת – עֲלִיּוֹת נֶהְדָּרוֹת. אדם שחש מושפל, מזולזל, חש כך דווקא בגלל תחושת הכבוד העצמי שיש בו. יכול להיות שהיא לא תבוא לידי ביטוי אם לא יזלזלו בו, ודווקא ההשפלה מעמידה אותו על ערך קיומו. כאשר ביזו אדם, בין אם מרוע לב ובין אם מחוסר כוונה, במצב נפשי רגיל הוא נשאר מתוסכל ומנסה רק לשכוח זאת. אך אם הוא במעלת התשובה השכלית, היא מביאה אותו לידי הכרה עצמית עמוקה, לידי עֲלִיּוֹת נֶהְדָּרוֹת – מתגלה ההדר שבו, היופי שלא נחשף לו עדיין. את זאת מגלה תשובה מאהבה, אהבת ה' שמביאה לאהבת העולם והזולת והרצון לטפח ולקדם אותם.

זֹאת הִיא הַתְּשׁוּבָה שֶׁעֵינֵי כֹל אֵלֶיהָ נְשׂוּאוֹת. אין מי שרוצה להישאר במאסר ההכרח, אין מי שלא רוצה עולם של חירות ואהבה אמיתית שאינן כניעה לדחפים ותאוות.[13] לכן עיני כל נשואות לתשובה זו, של אור גדול של הבנה, האור שגנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב, א). שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לָבוֹא וְשֶׁסּוֹפָהּ לָבוֹא, מפני שהקשר של האדם למקור האלוהי אינו פחות חזק מהקשר שלו אל הטבע. אותו קשר הוא ההכרח הפנימי להיות בן־חורין, חופשי מכל הכרח אחר. כשתגיע תשובה זו לגילויה המלא בעולם, יפָּתח עידן חדש של הקיום האנושי, עידן של חירות ואהבה בו יחזור המצב שהיה בגן עדן קודם חטא האדם הראשון, כשהאדם קרא שמות לבעלי החיים (בראשית ב, כ) – עיצב את המציאות מבחירתו, ובכך הביא לידי ביטוי את האהבה, עד שהחטא קַטָע מצב זה, והחליף את האהבה השכלית בהכרחים חיצוניים.

לפי הכלל המחלק את פועלו של האדם עלי אדמות להימנעות מרע ובנוסף לכך גם ליצירת טוב, "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד, טו), ניתן לומר שהעיקר בסוג זה של תשובה לעומת הסוגים הקודמים, הוא התוכן החיובי המופיע: בשני סוגי התשובה הקודמים כל ההתעניינות היא בחיסרון, בעוון, ואילו בתשובה מאהבה לא העוון הוא הבעיה, אלא הריחוק מן האידאל – האדם מתעניין בעתיד, תוהה לאן עליו להגיע. כמובן, זה כולל בתוכו גם את תיקון החטא, אלא שהוא יוצא מגדר מעשה המפריע למהלך החיים הרגילים, יוצא מפרטיותו המצומצמת אצל אדם מסוים, ומקבל משמעות כללית שמביאה לתיקון וקרבת אלוהים. עיקר דחף החיים של האדם בנוי על יסוד התשובה – ההתקרבות לאלוהים, לנצח, לאושר, לאור. דווקא תשובה מאהבה היא המביאה את האדם לכל אלה, ולכן דווקא הִיא מֻכְרַחַת לָבוֹא וְסוֹפָהּ לָבוֹא.