הקדמה – אורות התשובה

המלחמה הפנימית המוזכרת בפסקה הראשונה, מוסברת בפסקה האחרונה: הֲרָאוּי אָנֹכִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה? ומנגד – מֻכְרָח אֲנִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה! הרב קוק מתבונן על כל המתרחש בזמן החדש מתוך נקודת המבט של מושג התשובה. מאפיין מרכזי של הזמן החדש הוא המהירות העצומה של השינויים. שינויים תמיד אפיינו את האנושות, אך לעומת היקף השינויים שבתקופות קודמות, השינויים שבזמן החדש בולטים במהירותם ההולכת וגוברת, במדע, בחברה ובדת. מושג המהפכה הגיע לעולם בזמן החדש, תוחלת החיים התארכה, שיטות המשטר שונו, ונוצר צורך להתמודד עם בעיות שלא התמודדו עמן קודם לכן. ככל שהזמן עבר – התהליכים הואצו יותר ויותר. גם התודעה השתנתה: ראיית האדם את עצמו ואת החברה, היכולת לחשוב על אפשרויות שונות, הטלטול בין תקווה לייאוש, בין אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות שמביאה ההתפתחות המדעית והטכנולוגית, לבין האכזבה מההתנהגות האנושית. מנקודת מבט אירופוצנטרית, האדם גילה עולמות חדשים ביבשות שאליהן הגיע, דבר שיצר מהפכה מדעית וחברתית. אופי זה של הזמן החדש מבהיר את הדינאמיות הרבה של החיים והתרבות, ומעמיד אותנו על מרכזיות מושג התשובה. בתקופות בהן היציבות היא המאפיינת את צורת החיים האנושיים והשינויים קטנים ואיטיים, חולפות שנים רבות עד שהם מביאים לקריסה ותקומה. אך ככל שהשינויים תכופים יותר, כך מושג התשובה נעשה יותר ויותר מרכזי.

יש לברר את מושג התשובה: האם התשובה היא רק היענות לאתגרים שונים, או גם חתירה למטרה נעלה יותר? מה מתגלה בתוך התהליכים, האם שינויים אלה מגבירים את הֶסתר המקור האלוהי העליון, או דווקא להפך? תפיסת מושג האלוהות השתנתה ממה שהייתה בעבר, כי המבט על ההוויה בכללה השתנה. לפני מאות שנים, הדימוי הרווח למושג האלוהות היה כמלך, והדגיש בעיקר את שלטונו של הא-ל על בני האדם וכוחות ההוויה.[2] לעומת זאת, בזמן החדש מושג האלוהות "התרחב" והודגשה בו משמעות נוספת – "אֶשָֹּא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" (תהלים קכא, א), ההר הוא הפסגה הגבוהה שבטבע, והאדם מביט גבוה יותר ומחפש את המקור לכל – "עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵֹה שָמַיִם וָאָרֶץ". הדימוי החדש, המתאים יותר לאדם המודרני המשכיל, מדגיש את השגב של המקור העליון, שבעצמותו הוא מעל ומעבר לטבע החומרי והרוחני המוכר. זהו מבט יותר מרומם, מעמיק ותובעני מצד אחד, אך גם פותח מרחב אדיר של קשר, חווית נוכחות וחוויית הֶעדר מצד שני. הזמן החדש מעמיד אותנו על ההשתנות של תפיסת מושג הא-ל, וממילא התשובה מקבלת תוכן נרחב ממה שהיה בעבר. בדברי הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַיּוֹתֵר טְהוֹרִים, הַחֲסִידִים הַיּוֹתֵר גְּדוֹלִים, יש הכנה גם לתפיסה זו, "מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש כבר נאמר למשה בסיני" (תנחומא כי תשא, יז). יש שיטות לימוד שמשה רבינו לא הכיר, אף שידע את התוכן והמסקנה של אותן שיטות לימוד. המדרש מתאר את השיטה ללמוד "תילין תילין של הלכות" מכתרי אותיות שהתחדשה בבית מדרשו של רבי עקיבא.[3] דרישת משמעות התגים היא סוג של תשובה, שנועדה לכוון לדעתו של נותן התורה בעת נתינתה. זהו מאמץ מוצלח למצוא בתורה הלכות ותובנות רוחניות ומוסריות חדשות, דווקא מתוך רמזים עליונים של כתרי אותיות ולא רק מפשט הכתובים.

הרצי"ה קוק היה אומר בשם אביו, הראי"ה: "תשובה היא תורה בדיעבד". בדיעבד, אחרי כישלון וחטא, ובדיעבד כפיתוח ושכלול של היצירה הראשונית: הַתְּשׁוּבָה הִיא תּוֹפֶסֶת אֶת הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בַּתּוֹרָה. בכל המצוות שבתורה אפשרות הכישלון קיימת, והתורה מעניקה הזדמנות שנייה – תשובה. יתרה מכך, עצם ההתקשרות עם ה' יש בה מן התשובה, משום שבהתעלות לקרבת ה' אדם שב אל מצבו הראשון שבשעת הבריאה, כשההכרה הבהירה וקרבת אלוהים היו מציאותו המוחשית. ממילא, כל עניין התורה ומערכת היחסים שבין אדם למקום, בה יש נכונות ורצון לעשות את דבר ה', מבוסס על התשובה. יצירת עם ישראל ומתן תורה, אף הם בגדר תשובה והענקת הזדמנות שנייה לאנושות כולה, באמצעות נציגיה – בני ישראל, מפני שיש בכך השלמה למעשה הבריאה וחשיפת משמעותה: "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר, אם מקבלין ישראל את התורה – מוטב, ואם לאו – אחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (עבודה זרה ה, א).

הרב קוק מוסיף שחלקה הגדול של התשובה אינו רק בתורה, אלא גם בַּחַיִּים, כלומר, לא רק ביחסים שבין אדם למקום בהם אין שוויון, ועל כן ברור שהקטן זקוק לגדול, אלא גם בַּחַיִּים, שבהם יש שוויון בין אדם לטבע, לחברה ולעצמו, גם שם התשובה תופסת את החלק היותר גדול. התרבות האנושית מבוססת בעיקר על החשיבה שלאחר־מעשה, ונבנית מתוך לקחים של חוויות שהיו, תחושות שהן עוררו ומסקנות מעשיות להבא. גם מערכות יחסים בין־אישיות נבנות על פי אותו ההיגיון של פעולה־תגובה והסקת מסקנות, שבונות קומה נוספת ויחס יותר מורכב. אמנם, המעשים הספונטניים גם תופסים חלק חשוב במציאות. על כן, רק המחשבות, הלקחים והמעשים שבאים לאחר מכן, נקראים תשובה, שתּוֹפֶסֶת אֶת הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, את הרוב, אך לא את כל החיים.

עָלֶיהָ בְּנוּיוֹת כָּל הַתִּקְווֹת הָאִישִׁיּוֹת וְהַצִּבּוּרִיּוֹת. תקווה מבוססת על אפשרות לשינוי ושיפור, משום שאם אדם חושב שרק מה שיש בפועל קיים, ואי אפשר לשנות, אין מקום לתקווה. שינוי ושיפור הם עניינה של תשובה. החיים הם בעיקר שאיפה ולא רק מה שכבר היה ונחווה, שהוא רק בסיס להמשך. ההמשכיות נותנת משמעות לכל מה שהיה, היכולת להיבנות ולהוסיף היא התקווה. לכן כָּל הַתִּקְווֹת בנויות על התשובה, ולא רק רובן כמו בתורה ובחיים, שכן אם אין אפשרות לשיפור אין מקום לתקווה.

ישנה מחשבה דתית מעמיקה בה התפיסה היא שאין לקוות, מפני שהתקווה היא אם כל רעה. על האדם להשלים עם הקיים, להתכנס אל תוך עצמו פנימה ולהירגע, לא לנסות לפעול ולשנות. מקורה של מחשבה זו בדת הבודהיסטית, בה מאמינים מאות מיליוני אנשים. הייאוש מן העולם הזה נתפס כמחשבה דתית אדוקה: "מה שנגזר משמיים הוא מה שיהיה, ואנו, אין לנו אלא להשלים עם הגזירה". למחשבה זו יש עוצמה רבה כמחשבה דתית, מפני שהייאוש מתקווה ופעולה נראה כנובע מיראת שמיים ומהסתמכות על גדולת ה' והשגחתו. על כן יש חשיבות רבה לציין שהתשובה הִיא מִצְוַת ד' – הקב"ה מגלה במצווה זו חשיבה דתית אחרת לגמרי, שיסודה בתקווה לשינוי לטובה על־ידי פעולת האדם ומחשבתו: תקווה לגאולה, ובייחוד זו שהיא מעשה ידי אדם – "אתערותא דלתתא" (תיקו"ז סט). "בא ליטהר, מסייעים אותו" (שבת קד, א). אם מסייעים, מדוע לבוא? וכי נבצר מהקב"ה לטהרנו בעצמו, ללא השתדלות מצדנו?! אלא שאין רצונו בכך; הקב"ה מגלה בתורה שהתשובה היא מצווה,[4] יש מצווה להתאמץ, להשביח, לקוות ולעשות כדי שהמציאות תשתנה לטובה. אין הבטחה שכל תקווה תתמלא כפי שאנו מציירים לעצמנו, כי החשבון האלוהי יותר גדול, "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי" (ישעיהו נה, ח), אך לעצם המאמץ שלנו יש ערך ומשמעות. אין תפילה אמיתית ששבה ריקם, ואין אפילו מחשבה טובה שלא יוצאת כלל אל הפועל, שכן הקב"ה מבטיח לצרף מחשבה טובה למעשה (קידושין מ, א). תפקיד האדם וערכו הן התקוות, המאמץ החשיבתי, הרצוני והמעשי – "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז).

שני קטבים במצווה זו – קלוּת וקושי, שצירופם יחד לכאורה מתמיה: הִיא מִצַּד אֶחָד קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת, שֶׁהָרֵי הִרְהוּר תְּשׁוּבָה הוּא כְּבָר תְּשׁוּבָה, כפי שאומרים חז"ל, שהמקדש אשה בתנאי שהוא צדיק, אפילו אם מצד מעשיו הוא רשע גמור – האשה נחשבת כמקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו (קידושין מט, ב). וּמִצַּד אֶחָד הֲרֵי הִיא קָשָׁה שֶׁבְּקָשׁוֹת, שֶׁלֹּא יָצְאָה עֲדַיִן אֶל הַפֹּעַל בִּמְלוֹאָהּ בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים. שני קטבים אלו, הקל והקשה, הם כשני הקטבים של המציאות. העולם נברא באות ה' (מנחות כט, ב), שזו התנועה הקלה שבתנועות, מַעָבַר של מעט אוויר מהפְנים לחוץ ללא שימוש בלשון או בחך. מנגד, המימוש המעשי כה קשה שלפעמים הוא מביא לייאוש, עד כדי כך שבכל תקווה מסתתרת גם אפשרות לאכזבה וכישלון. אף כשסוף סוף זוכים להצלחה, לאחר מכן מבינים שהיא חלקית, מגלים את מוגבלותה ומתחילים לפקפק אם בכלל הייתה זו הצלחה. מי שעוד לא הצליח, יש לו תקווה שכשיצליח הכל יסתדר, אך מי שהצליח כמה פעמים כבר יודע שההצלחות הן חלקיות. לכן התשובה לֹא יָצְאָה עֲדַיִן אֶל הַפֹּעַל בִּמְלוֹאָהּ, לא ראינו עדיין פעולה מוצלחת וטובה שתתקן את הכל. כך נוצרת תנועה בין תקווה לייאוש, בין הצלחה לאכזבה. היותה של התשובה מצווה, זו הכרעה אלוהית בתנועה זו, אחרת, סביר להניח שהיינו נשארים בצד של הייאוש, המביא לרוגע. הרוגע, עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא שיא הייאוש. כל עוד יש מה לאבד, ישנה חרדה. אם אין כלום ואין שאיפה לשינוי המצב – אין סיבה לדאגה. על כן הרב קוק מזכיר שהתשובה היא מצווה, למרות הקושי העצום שבהוצאתה אל הפועל, ואף מנחם אותנו בכך שיש בה גם צד קל ומעודד.

כלליותו של עניין התשובה, הנגיעה ביסודות העמוקים שבנפש, באישיות ובמציאות, ההתוודעות אל העוצמה והקושי, אינם יכולים להשאיר את האדם אדיש. בוודאי שלא אדם כמו הרב קוק. לכן הוא מתאר בכנות: הִנְנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי נוֹטֶה לַחְשֹׁב וּלְדַבֵּר תָּמִיד רַק עַל אוֹדוֹתָהּ.

הַרְבֵּה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבְדִבְרֵי חֲכָמִים עַל אוֹדוֹתָהּ, וּלְדוֹרֵנוּ עֲדַיִן הַדְּבָרִים סְתוּמִים וּצְרִיכִים בֵּרוּר. כאן אנו למדים את תפיסת הרב קוק ביחס לתקופה זו, שאינה המשך רציף של תקופות קודמות, אלא יש בה ממד של חידוש גדול מאוד. מעת כתיבת דברים אלה ועד ימינו, מתקיים פולמוס סוער כיצד להעריך את התקופה. רבים נוטים לומר שאין הבדל בין תקופתנו לתקופות קודמות. לכל השינויים של המדע, המשטר, החברה ועוד, אין משמעות מיוחדת. עמדה זו נוחה יותר, כי היא מאפשרת להשתמש בתבניות חשיבה מוכרות וישנות כדי להתמודד עם הקשיים. בפועל, כישלונה של גישה זו הוא עצום: לפני כמאה וחמישים שנה היה עם ישראל ברובו המוחלט שומר מצוות, אך כיום לעומת זאת, המצב הפוך. עם ישראל חווה מאורעות משמעותיים לטוב ולרע. אף שיחסן של אומות העולם לעם ישראל דומה ביסודו למה שהיה פעם, אי אפשר להתעלם מהשוני המהותי שבמאורעות תקופה זו ממאורעות העבר. יש להבדיל בין הפוגרום הנוראי ביותר שנעשה בעבר, לשואה – רצח מיליונים בצורה שיטתית כהחלטה מדינית שנמשכה שנים, גייסה את התעשייה, המדע והתרבות, ונעזרה בעמים אחרים למעשיה. יחד עם זאת, בתקופה זו ישנה עלייה המונית ארצה ובניין היישוב, השגת עצמאות, ריבוי ושגשוג מופלאים שלהצלחתם אין אח ורע, ובייחוד כאשר כל אלה מתרחשים בתוך אוקיינוס של איבה ובערות, נחשלוּת ומלחמות. והרב קוק, אולי המעמיק ביותר בין המזהים את השינוי העצום בין תקופה זו לקודמותיה, אומר שאין די לדורנו בבירורים ותובנות מורשת הדורות הקודמים, ואנו נדרשים לערוך לימוד מעמיק ומחודש במקורותינו, בהתאם לגילוי רצון ה' שבתקופתנו.

מאפיין בולט של תרבות התקופה החדשה הוא הספרות הפורחת בכל גווניה: המדעית, הפילוסופית, הספרות היפה בפרוזה ובשירה וכדומה. כל אלו מכילים גאונות וכישרון למכביר. ההישג המרשים של התקופה החדשה – החינוך וההשכלה, הפכו את רוב בני האדם ליודעי קרוא וכתוב ושותפים להישגי התרבות המרשימים, מה שלא היה בתקופות קודמות. על כן ישנה השפעה גדולה לספרות על כל תחומי הדעת והאומנות האחרים. אולם בעניין התשובה יש בספרות חיסרון גדול: הַסִּפְרוּת, הַמְּשׁוֹטֶטֶת בְּכָל הַזָּוִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ שָׁם שִׁירָה וְחַיִּים, רומנטיקה, תקווה, אכזבה וייאוש, לֹא חַדְרָה כְּלָל לְתוֹךְ אוֹצַר הַחַיִּים הַנִּפְלָא הַזֶּה, אוֹצַר הַתְּשׁוּבָה. הספרות לגווניה כמעט ולא התקרבה לתיאור מעמיק ומרטיט של תנועת הנפש וההוויה הזו – התשובה, שהיא התנודה שבין קוטב הקלוּת לקוטב הקושי, העוצמה המחברת את הבריאה מראשית עד אחרית, מפארת תרבויות ואומות ומפוררת אותן. בֶּאֱמֶת, לֹא הִתְחִילָה כְּלָל לְהִתְעַנְיֵן בּוֹ, לָדַעַת אֶת תְּכוּנָתוֹ וְעֶרְכּוֹ, אֲפִלּוּ מִצִּדּוֹ הַפִּיּוּטִי, שֶׁהוּא מְלַבֵּב לְאֵין חֵקֶר, הצד הרגשי של התשובה; עצם ההסתכלות על מהלך התשובה הכללי ואפילו בנפש הפרטית – מן ההתייסרות הפנימית, דרך התקוות ועד להצלחות. אישיותו של בעל תשובה סוערת הרבה יותר מזו של אדם רגיל, כיוון שבעל תשובה מודע לשינויים שבתוכו הרבה יותר: אי־שקט וחשש, לצד פתיחות וניסיון להאמין בעצמו כאשר הוא מכיר ומודה שנכשל. אפילו בתיאור של כל זאת הספרות כמעט שלא נגעה,[5] וְקַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא נָקְפָה אֶצְבַּע עֲדַיִן עַל דְּבַר צִדּוֹ הַמַּעֲשִׂי, בְּיִחוּד בַּמֶּה שֶׁנּוֹגֵעַ לְמַצְּבֵי הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים שֶׁלָּנוּ, כלומר, על דבר עוצמת התשובה ככוח מחולל ובונה את תחייתנו הלאומית, יחד עם קישורה אל אוצרות הרוח והחזון שבעברנו ושאיבת כוח ההתחדשות דווקא מבאר מֵי התורה על כל מקצועותיה.

אָנֹכִי הִנְנִי נִדְחָף מֵעַצְמוּתִי הַפְּנִימִית לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. הרב קוק מסביר שתביעתו הפנימית להביע את מחשבתו אינה נובעת מאיזשהו הכרח חיצוני ואף לא ממניעים מוסריים וערכיים שהזמן גרמן, אלא המקור שלה הוא נשמתי: עַצְמוּתִי הַפְּנִימִית, מהות נשמתי כצלם אלוהים, שקודמת לכל סוג של הוויה מסוימת ברוחי, בנפשי ובגופי. מכאן הדגשת מהותה של התשובה כקודמת לכל הוויה מסוימת, חומרית או רוחנית. אך כאשר הרב קוק ניגש לכתוב, הוא נתקל בדילמה – וְהִנְנִי נִסְלָד בְּעַצְמִי מִמַּחְשַׁבְתִּי: הֲרָאוּי אֲנֹכִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה? כָּתְבוּ עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁעָבְרוּ, הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַיּוֹתֵר טְהוֹרִים, הַחֲסִידִים הַיּוֹתֵר גְּדוֹלִים, וְאֵיךְ אוּכַל אֲנֹכִי לְהִתְיַצֵּב בִּקְהָלָם?

אֲבָל לֹא תּוּכַל כָּל חֻלְשָׁה בָּעוֹלָם לְפָטְרֵנִי מִתְּבִיעָתִי הַפְּנִימִית, מֻכְרָח אֲנִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. שני דברים מביאים את הרב קוק לכתוב בכל זאת: ראשית, הוא תופס התלבטות זו כחולשה. ענווה היא חיונית, שורש כל המידות הטובות – "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה" (ירושלמי שבת א, ג). גאוותנות מביאה להתנשאות וזלזול בזולת, ועל הענווה למנוע זאת ולהביא את האדם לכך שיכיר בערכו של כל דבר. אך הרב קוק מבחין כי הענווה במקרה זה מתגלה כחולשה, כי היא עלולה למנוע ממנו את עשיית הטוב. לעתים יצר הרע מתחפש לענווה ועומד לסכל דבר טוב: האדם מרגיש שאף שבאמת היה רוצה לעשות את הטוב, הוא אינו ראוי לכך, להתייצב בקהלם של הצדיקים שעושים טוב. לכן עם היותה של הענווה שורש כל המידות הטובות, לא נמנעו חז"ל לומר שענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את בית המקדש (גיטין נו, א). קודם ציין הרב קוק שהספרות לא עסקה כראוי בעניין התשובה. זהו חיסרון ממשי בעולם, לכן אין זו מלאכה שנעשית על ידי אחרים. כך מתברר באופן אובייקטיבי שענוותנות זו גורמת לחולשה, המונעת את המעשה הטוב הראוי להיעשות.

ייתכן שהרב קוק רומז כאן לעוד סוג של מאבק רוחני שמתחולל בתוכו, אבל אופייני גם לדור המשבר והתחייה: מלחמת הרצון האינדיווידואלי נגד המסגרת הכללית, המסורתית והנוקשה. מלחמת החדש בישן, מלחמת הדינמי בסטטי. מלחמה פנימית זו חריפה, בגלל שהמצב הקיים גם הוא מקודש, גם הוא אהוב ומלבב, מפני שהוא מבטא את מסורת הדורות. הרב מכיר בערכה של המסורת, בערך העבר וההווה, אך יחד עם זאת הוא מרגיש שלגדולות נוצר ולא לשמור בלבד, ליצור ולא רק להגן, אלא לכבוש ולשחרר (עי' 'תלמים', מאמרי הראי"ה עמ' 10). מכיוון שהרב קוק מזדהה עם שני צדדי המתרס במלואם, נוצרת בו יראת הוראה. אך מתוך הבנה שעיקר תפקידו בעולם הוא החידוש, הרב קוק בוחר בדרך של "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא) – שהקֶדֶם לא רק יישמר, אלא גם יאיר ויהיה למקור השראה והתחדשות.

וְדַוְקָא בְּצִדָּהּ הַסִּפְרוּתִי וְהַמַּעֲשִׂי. הצד הספרותי של התשובה הוא היכולת להביע באופן מתאים לבני הדור את החוויות העמוקות אותן הם חווים, את כל השינויים בתקוות ובאכזבות, בהתמודדות עם קצב החיים השונה באופן מהותי מדורות קודמים. הצד המעשי של התשובה נוגע לעצות שנובעות מהצד הספרותי העמוק, כיצד להוציא אל הפועל את הדברים החיוביים שבמציאות זו. צריכים להיות ערים לשאלות העמוקות שאינן נובעות רק מההזדהות העקרונית, אלא גם מהמציאות המעשית בה אדם מוצא את עצמו.

לַהֲבָנַת הַתֹּכֶן שֶׁלָּהּ בְּדוֹרֵנוּ, לדוגמא, אדם יכול להרגיש שיש בו צד אומנותי, הוא מאוד מחבב מוזיקה, אך מבחינת תוכן חייו היא אינה עומדת במרכז. כמו כן, יש כאלה שהיו רוצים שהאמונה תתפוס מקום בחייהם, אך בסך הכל הם מרגישים שזה לא חשוב מספיק כדי לדחות שאיפות ועיסוקים אחרים, החשובים יותר בעיניהם. בדומה לכך, כיוון שיש בתשובה דבר יפה ומלבב מהבחינה הספרותית ומהבחינה המעשית, היא עלולה להיחשב בטעות כעניין צדדי, כאשר האמת היא שתוכנהּ מרכזי. על ידי הבנת מהות התשובה, יכול אדם להבין את עצמו ואת המציאות כולה על כל המתרחש בה, ובייחוד בדור זה, שבו השינויים מוּנָעים משאיפות לצדק ותיקון עולם. לכן ביאורו של עניין התשובה בדורנו הוא מטרה נשגבה.

וּלְהַגְשָׁמָתָהּ בַּחַיִּים. כאשר מבינים את התוכן לא מסתפקים בביאור הצד הספרותי או המעשי, אלא ניגשים להגשמה – למימוש מלא של כל התהליכים השונים הנובעים מתוך רעיון התשובה. בְּחַיֵּי הַפְּרָט, כיוון שבכל אחד יש תכונות שונות, וכמובן, בְּחַיֵּי הַכְּלָל. במיוחד בדורנו, כאשר חיי הכלל והפרט כה מעורבים זה בזה, אחרי שנשברו המסגרות הקשוחות של המעמדות. פעם, אדם שנולד למשפחה כפרית ענייה היה נשאר כך גם בבגרותו. אחד לאלף היה זוכה לשבור את מחסום המעמד. השינויים העצומים שבדורנו הביאו לניוד חברתי גדול, ארגונים בין־לאומיים וחברות כלכליות מסוגים שונים. כל אלה משלבים את הפרטים הרבים במסגרות של חיי הכלל.

את חזון אורות התשובה בדבר תיקון העולם וגאולתו על ידי שאיבת אוצרות התורה לדורותיהם, כתב הרב קוק לפני כמאה שנה. מצד אחד, דבריו השתלבו באופטימיות האידאולוגית שמילאה אז את חלל העולם התרבותי והתבטאה בתנועות פוליטיות ורוחניות שגרמו למהפכות אדירות ממדים בחיי הכלל והיחיד. מצד שני, התחרות בין החזונות הייתה קשה, ואפשר היה לטעון כלפי הרב קוק שחזונות אחרים הינם נועזים ומצליחים יותר בהיקפם מאשר חזון הגאולה מתוך תשובה. מבחינה זו, בחלוף כמאה שנים, כאשר האידאולוגיות הגדולות נבלו והחזונות המסעירים נשברו ולעיתים הפכו לסיוט מוסרי וגיהנום חברתי – אור התשובה וחזון הגאולה של הרב קוק בגדולתם, הפכו נחוצים וחיוניים פי כמה וכמה ממה שהיו אף בדורו.

המציאות הראתה שהחלק השולל והמבטל שבחזונות החילוניים לסוגיהם, הוא הקל לביצוע. להחריב עולם ישן, להפוך את הסדרים על פניהם, לערער את מערכות הערכים – כל אלה הצליחו מעל למשוער. אך לבנות עולם, למלאו משמעות, צדק ויושר, להתוות דרכים אל אופק חדש ולצעוד בדרכים אלו תוך כדי שגשוג – דווקא החלק הזה שבחזון, לא זו בלבד שלא התגשם, אלא הראה בעליל את הכישלון המהותי של החזונות הללו והביא לאכזבה עמוקה. אכזבה זו לא נגעה אך ורק לאידאולוגיות המנוסחות, כי־אם הפכה לייאוש מן המושגים עצמם, המרכזיים בהוויית האדם: האמת, הצדק, הטוב והקִדמה. התרבות המערבית, שהיא המובילה כיום את כל העולם, אימצה לעצמה לאחר מאות שנים של אופטימיזם, את מושג הדיסטופיה, את הדגשת הכרח ההתפוררות של כל אשליות הקִדמה ותקווֹת האושר. את מקום המושגים האופטימיים תפסו מושגים חדשים כמו אבסורד הקיום, בדידות קיומית, קץ ההיסטוריה ואימת האדם מעצמו ומכוחותיו בדמות שואה אקולוגית, גרעינית או חברתית שממשמשת ובאה.

לכן דווקא בזמן שהאוויר הרוחני בעולם מלא בענני עשן ופיח של ייאוש, לעג וחוסר אמון ואמונה – מזהיר עוד יותר החזון המאיר של התשובה והגאולה של הכלל ושל הפרט, שמבשר הרב קוק בדבריו.