מקור הדין
הגמרא בעבודה זרה לח, א, מביאה שתי לשנאות (סורא ופומבדיתא) להסתייגות שמחדש רב שמואל בר רב יצחק בשם רב בדיני בישולי נכרים:
"אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו הכי, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. מאי בינייהו? איכא בינייהו: דגים קטנים, וארדי, ודייסא".
רש"י שם מבאר ששלוש הדוגמאות שהובאו כנפקא מינה, הן דוגמאות למאכלים שאינם נאכלים חיים, אך אינם עולים על שולחן מלכים:
"דגים קטנים, וארדי ודייסי – אין נאכלין חיין ואין עולין על שולחן מלכים ללישנא קמא יש בהן משום בישולי עובדי כוכבים ללישנא בתרא שרו".
בגמרא ביבמות מו, א, ובעבודה זרה נט, א, מובאת סוגיה שעולה ממנה שר' יוחנן סובר כלישנא השניה, שכל שאינו עולה על שולחן מלכים – אין בו משום בישולי נכרים:
"ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים, לפי שאינן בני תורה – הא בני תורה שרי?! והאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב: כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בשולי עובדי כוכבים, והא תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי, ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים! ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב: כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת – אין בו משום בשולי עובדי כוכבים, וטעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי".
האם תנאי 'עומד על שולחן מלכים' נפסק להלכה
דעת רוב הראשונים ששני התנאים נפסקו לקולא
לדעת רוב הראשונים, להלכה אנו נוקטים את שני התנאים שנזכרו בגמרא לקולא. שני נימוקים ניתנו לכך שאנו פוסקים כשתי הלישנאות לקולא: 1. ללישנא בתרא שני התנאים קיימים, והואיל ומחלוקת הלישנאות היא בדין דרבנן – הלכה כלישנא בתרא לקולא. 2. מכמה מקומות בש"ס רואים שהגמרא נקטה כלישנא קמא להלכה, ומאידך הלכה כר' יוחנן שפסק כלישנא בתרא, ומכיוון שהכלל הוא שספק דרבנן לקולא, הרי שהלכה כשתי הלשנאות להקל.
כאפשרות השניה כתב ר"ת ב'ספר הישר' תשכ"א, בדעת עצמו ובשם רבנו חננאל, ונימק שסתמא דהש"ס מקבל את הלישנא קמא להלכה, ומאידך בגמ' ביבמות מבואר שר' יוחנן סובר כלישנא בתרא, ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. הרי שהלכה כשתי הלשנאות לקולא:
"בשילהי ע"ז. נראה בעיניי דהילכתא כהאי לישנא כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי גוים, דהא ר' יוחנן קאי כוותיה ביבמות בפ' הבא על יבמתו, ופליג אלישנא דנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. ורב ור' יוחנן – הלכה כר"י. בשילהי פ' ר' ישמעאל. וכאידך לישנא נמי הילכתא, משיטה דתלמודא. וסוגייא דעלמא קאמרינן: דבש למאי ניחוש לה? אי משום בישולי גוים – נאכל כמות שהוא חי כו'. סתמא דתלמודא בתר לישנא דכל שהוא נאכל כמות שהוא חי כו', במס' ע"ז, דאמרינן: ואם צלאן גוי סמך עליהן כו', וכן בביצה. וכן פר"ח בפירושיו במס' ע"ז".
לעומת זאת בתוספות עבודה זרה לח, א, ד"ה: 'איכא ביניהו', פירשו שטעמו של רבינו תם הוא שהלישנא בתרא כוללת בתוכה גם את התנאי של הלישנא קמא (שרק מאכל שאינו נאכל חי יש בו משום בישולי נכרים), ולא חולקת עליה בזה, והלכה כלישנא בתרא, שספק דרבנן לקולא:
"פי' שאינם נאכלים חיים ואין עולין על שולחן מלכים. ואור"ת דמדנקט הני ולא נקט דבש וגבינה שעולין על שולחן מלכים ונאכלים חיים, ש"מ דבעי למנקט דברים שנעשה בהם לשון אחרון מוסף על הראשון, ולהקל עליו, דאפילו אינו נאכל חי, כיון שאינו עולה – לית ביה משום בישולי עובדי כוכבים. ולכן פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני ואי איכא חד מינייהו או נאכל חי או אינו עולה אין בו משום בישולי עובדי כוכבים דבשל סופרים הלך אחר המיקל".
וכן כתב הסמ"ג לאו קמח, בדעת רבינו תם:
"גרסינן בפרק אין מעמידין אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים… ולשון אחר אומר אמר רב שמואל בר' יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי גוים. ואומר רבינו יעקב שזה הלשון בא להקל כמו שאומר אחר כך איכא בנייהו דגים קטנים, שאף על פי שאין נאכלים כמות שהן חיין הואיל ואינן עולין על שלחן מלכים אין בהן משום בישולי גוים, אבל לא בא להחמיר ולומר שאפילו בדבר שנאכל כמות שהוא חי כמו הדבש יש בו משום בישולי גוים הואיל ועולה על שלחן של מלכים… אלא ודאי לשון אחרון מודה לקולות של לשון ראשון אבל לשון ראשון אינו מודה לקולות של לשון אחרון. הילכך הלכה כקולות של ראשון שהכל מודין בהם, וגם סתם התלמוד אומר כן בעניין הדבש כאשר ביארנו, והלכה כלשון אחרון שהרי רבי יוחנן תופסו עיקר וסובר כן בפרק החולץ ובפרק רבי ישמעאל במסכת עבודה זרה. לפיכך לא תמצא דבר שיאסר משום בישולי גוים אלא אם כן אינו נאכל כמות שהוא חי וגם שיהא עולה על שולחן של מלכים כגון בשר ודגים גדולים ובצים. כן פסקו רבינו יעקב ורבינו משה…".
וכך מובא בקיצור באור זרוע ד ע"ז קצב, שללישנא השניה שני התנאים נכונים לדינא, וכך נקט להלכה:
"פר"ת זצ"ל מדלא נקט דאיכא בינייהו מידי דנאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים, ש"מ דכיון דנאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים (ש"מ דכיון דנאכל כמות שהוא חי) כ"ע מודו דאין בהם משום בישולי גוים אף על גב דעולה על שלחן מלכים. והכי מוכח גבי דבש ושמן דמסיק למאי ניחוש להאי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי. וכאידך לישנא נמי קיימא לן דהיכא דאין עולין על שלחן מלכים דלית ביה משום בישולי גוים אף על גב דאין נאכל כמות שהוא חי".
וכ"כ הרא"ה עבודה זרה לח, א:
"וסברא דרבואתא ז"ל דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי, אלא לישנא קמא פליג אלישנא בתרא דשרי אדרי ודייסא. אבל לישנא בתרא מודה לקמא, וסבר ודאי דכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, אלא דאוסופי הוא דמוסיף לקולא כשאינו נאכל כמות שהוא חי אינו אסור כשאינו עולה על שלחן מלכים, והכי מוכח, דלישנא בתרא אוסופי הוא דמוסיף לקולא".
וכ"כ הריטב"א שם, שלישנא בתרא כוללת את שתי הקולות, והלכה כמותה:
"והלכתא כלישנא בתרא דהא רבי יוחנן סבירא ליה הכי לקמן במכילתין, הילכך אפילו ללישנא קמא דלית ליה לרב הכי, רב ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן, כל שכן דלפום לישנא בתרא רב ורבי יוחנן לא פליגי. ומיהו הא דאמרינן בסמוך דאמר רב איתי אמר רב: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים כלישנא קמא אזיל, דאילו ללישנא בתרא אפילו אינם מלוחים נמי, דהא דגים קטנים אין עולים על שלחן מלכים, כדאמרינן הכא להדיא. או אפשר דכשהם מלוחים עולים על שלחן מלכים מחמת מתוק מלחן, ואפילו הכי אין בהם משום בשולי גוים לפי שנאכלים כמות שהם חיים. ולזה הביא רבינו אלפסי ז"ל מימרא דרב איתי, ולא למיפסק הלכתא כלישנא קמא, וכן עיקר".
וכ"פ המאירי שם:
"ולענין פסק, יש פוסקים כלשון ראשון… ויש פוסקין כלשון אחרון[1]… ורוב מפרשים מסכימים לפסוק בשניהם לקולא… נראה שהלכה בשניהם להקל, וכן פסקוה אחרוני הרבנים ומובהקים שבגאונים וגדולי המחברים".
וכ"כ הרא"ש בפסקיו לעבודה זרה ב, כח:
"היה אור"ת דקי"ל כתרי לישני להקל, ואין אסור משום בישולי עובד כוכבים אלא א"כ עולה על שולחן מלכים ואין נאכל כמות שהוא חי. ודקדק מדנקט תלמודא… דקים ליה לתלמודא שלשון שני בא להוסיף על לשון ראשון. וכן מוכח לקמן…".
וכן פסק הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות יז, יד-טו:
"עכו"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין וכיוצא באלו, (מכל) דבר הנאכל כמות שהוא חי – הרי אלו מותרין, ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי… במה דברים אמורים? בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם, אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תורמוסין ששלקו אותן עכו"ם אף על פי שאינן נאכלין חיין הרי אלו מותרין".
רבינו ירוחם יז, ז, לא באר האם הלישנא הראשונה חולקת על השניה או כוללת אותה, אלא רק ציין שהלכה כשתי הלישנאות הואיל וספק דרבנן לקולא:
"וכן כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משו' בישולי גוים אפילו אינו נאכל כמו שהוא חי. שאין בשום דבר משום בישולי גוים עד שיהא בו שנים דברים: שאינו נאכל כמו שהוא חי, ושיהא עולה על שלחן מלכים. כך פשוט, פירוש, כי יש שני לשונות בגמרא ואזלין לקולא".
גם איסור והיתר הארוך שער מג, ב, פסק כשתי הלשנאות לקולא:
"ופסקו התוס' לשם פ"ב דעבודה זרה, וכן פסק בסמ"ק, בתרי לישני לקולא – שאין איסור בשולי כנעני אלא בדבר שיש בו השתי צדדין: אינו נאכל כמות שהוא חי, ועולה על השלחן שרים ללפת בו הפת, דבזה יש לחוש שמא יזמינו הכנעני עליו".
וכן פסק צידה לדרך מאמר ב, כלל ג, פרק א:
"לא אסרו משום בישולי כנעניים אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, וגם הוא חשוב לעלות על שלחן מלכים ללפת בו את הפת, ואם חסר אחד מאלו – מותר, ואין בו משום בישוליהם".
וכ"פ שערי דורא סי' עח (מזכיר את העניין בתוך דיון על אכילת נסיובי דחלבא של גוים):
"וגם טעם דבישול גוים דאמרי בני ארץ ישראל, אינו נראה, שהרי חלב נאכל כמו שהוא חי, ולא שייך בהו משום בישולי גוים… וכן הלכתא כאידך לישנא, דכל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אינומשום בישולי גוים, וחלב אינו עולה על שלחן מלכים".
הסוברים שרק התנאי הראשון נפסק
הרמב"ן עבודה זרה לח, א, פוסק הלכה כלישנא קמא בלבד, שאם נאכל חי – מותר, ואם לא נאכל חי, גם אם אינו עולה על שולחן מלכים – אסור, שכך עולה מהסתפקות הגמרא לעניין 'אהיני שליקי' (ע"ז לח, ב)[2]. וכותב שכן היא דעת הרי"ף:
"פסק ר"ת ז"ל כי האי לישנא דמתנו בפומבדיתא, דכל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי גוים… ואף על גב דסוגיין בכוליה פירקין נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אלמא הכי הילכתא! פי' הרב, דפומבדיתא נמי מודו דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים ואוסופי מוספי אלישנא דסורא… ור"ח ז"ל כתב לקמן…מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דמפורש ור' יוחנן כאידך לישנא ס"ל כל שאינו עולה הילכך בעינן כתרי לישני, נוטין דבריו שדעתו כדעת ר"ת ז"ל דכל שאין בו שתי מדות הללו אין בו משום בישולי גוים. בין שיהיו מודים פומבדיתא לסורא או חולקין עליהם, אנן מיהא כתרוייהו קי"ל ולקולא. ורבינו הגדול ז"ל כתבן סתם ולא פסק בהו מידי… ולדידי מחוורתא דפיסקא כלישנא דסוראי דבעיין ופשטין באהיני שליקן כותייהו, וכן נראין דברי רבינו הגדול ז"ל".
גם מהראבי"ה סימן אלף סה, משמע שפוסק רק כלישנא קמא, שהרי מהסוגיה בע"ז לח, א, משמע שהלכה כלישנא קמא. והזכיר את שיטת ר"ת, ומאידך הזכיר שיש פוסקים כשתי הלשנאות לחומרא:
"ור"ת פסק כלישנא בתרא, דר' יוחנן קאי כוותיה … [ו]רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ולא נהירא לי, דסוגין כלישנא קמא. ותו דגרסינן לקמן: 'דבש למאי ניחוש לה? אי משום בישולי גוים – נאכל כמות שהוא חי וכו". ומיהו ללישנא בתרא נמי יש לומר דמודי ללישנא קמא דדבר הנאכל כמות שהוא חי, ולהכי יין מבושל לא חשו בו משום בישולי גוים לכולי עלמא. ויש שפסקו כתרין לישנא ולחומרא".
וכ"כ האגודה, שדעת ראבי"ה לפסוק כלישנא קמא:
"פסק רבינו תם כלישנא בתרא, ורבינו אבי"ה כלישנא קמא. פסק רבינו חננאל כתרוייהו לחומרא".
וכ"כ המרדכי עבודה זרה רמז תתל, שהראבי"ה פוסק כלישנא קמא בלבד:
"איכא בינייהו דגים קטנים. ר"ת פסק כלישנא בתרא… ולא נראה לראבי"ה, דסוגיא כלישנא קמא, דגרסינן לקמן בתלמודא: 'דבש למאי ניחוש ליה וכו". ופי' דלישנא בתרא מודה ללישנא קמא). ויש שפסקו כתרי לישני ולחומרא, וכן ר"ח".[3]
וכך נראה מהראב"ן, סבו של הראבי"ה, עבודה זרה שג, שפוסק גם כן כלישנא קמא בלבד. שכן בשום מקום בספרו אינו מזכיר את התנאי של 'עולה על שולחן מלכים', אלא רק את התנאי של אינו נאכל חי[4]:
"ודג מליח שבישלו גוי וביצה שצלאה גוי, ואף על פי שיש בני אדם שאוכלין דג מליח חי וגומעין ביצה חייה, מיהו כיון דרובא דעלמא לא אכלי הכי – אסר להו ר' יוחנן, והלכתא כוותיה. אבל דג קטן מליח כגון הרינגש שבישלו גוי אין בו משום בישול גוים דרובא דעלמא אכלי ליה בחי כשהוא יבש, וכל דבר שאוכלין אותו בני אדם רובן כמות שהוא בחי אם בישלו גוי אין בו משום ב"ג, דאמר רב כל שהוא נאכל כמות שהוא בחי אין בו משום בישולי גוים".
וכן פסק האשכול הלכות בישולי גוים קצה, א, ולמד זאת מכך שבכמה מקומות בתלמוד הגמרא מעלה רק את התנאי של נאכל חי בדיון סביב בישולי נכרים, הרי שסתמא דגמרא נקטה כלישנא זו:
"ולא נתברר לן היכי הילכתא בבירור בהני תרי לישני, כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים <ולישנא אחרינא כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי גוים> אלא מדחזינן בהרבה מקומות בסוגיית התלמוד: 'למאי ניחוש לה? אי משום בשולי גוים – נאכל כמות שהוא חי הוא', משמע דהכי הלכתא".
וכן פסק הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם סי' רסח (בפרויקט השו"ת זה סימן שיח):
"שאלה: על ענין 'כל שאינו עולה על שולחן מלכים וכו'.
תשובה: תרי לישני נינהו, חדא היא זאת, והשניה 'כל הנאכל כמות שהוא חי וכו". ועל הא סמכינן. ולפיכך מיני מתיקה מותרין אם בשל אותן הגוי, שהרי נאכלין כמות שהם חיים, אבל הירקות שאין דרכם להאכל חיים, אם שלקן הגוי אסורין. משה ב"ר מימון זצ"ל".
בפירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה ב, ו, פירש הרמב"ם כפי שנקט במשנה תורה, ששני התנאים נפסקו לקולא:
"ואפילו בישל דבר שלנו ברשותנו, אלא אם כן יהיה אותו הדבר נאכל כמות שהוא חי, או אינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת באותו המקום, שאינו נאסר אם בישלו גוי משום בישולי גויים".
וכתב הרב יוסף קאפח במהדורתו לפירוש המשנה שם, שבמהדורה קמא של פירוש המשנה המשפט "או אינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת באותו המקום" לא הופיע. הרי שתחילה סבר הרמב"ם כמו הרמב"ן, ולאחר מכן חזר בו ופסק כר"ת.[5]
מלשון שו"ת מהר"י בן לב ד, מב, נראה שחשש לדעת הרמב"ן לכתחילה:
"… ועל עיקרא דדינא אומר, שאלו האפונים אליבא דרובא דרבוותא הם מותרים, אם נאמר שאינן עולין על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת. איברא דלדעת הרמב"ן הם אסורים, לפי שהוא פסק כלישנא קמא דסורא".
וה'בעי חיי' (לבעל הכנסת הגדולה) קנד, ד"ה: 'אזי', כתב שנהגו העולם כרמב"ן, וכתב שייתכן שעשו כן מפני שלא ידעו להגדיר בדיוק מה 'עולה על שולחן מלכים' ומה לא, ותפסו את הגדר היותר בהיר:
"ועכשיו מנהג פשוט כדברי הרמב"ן, והכל תלוי בדבר הנאכל כמות שהוא חי, דכל שנאכל כמות שהוא חי, אע"פ שעולה על שלחן מלכים – אין בו משום בישולי גוים, ואם אינו נאכל כמות שהוא חי, אע"פ שאינו עולה על שלחן מלכים -אסור. ואולי תפסו כן משום דלא בריר לן מה עולה על שלחן מלכים ומה אינו עולה. ולכן תפסו מילתא פסיקתא – כל שנאכל כמות שהוא חי".
הסוברים ששני התנאים נפסקו לחומרא
האגודה עבודה זרה ב, כט, כתב שדעת ראבי"ה כרמב"ן שהלכה כלישנא קמא, ודעת ר"ח שהלכה כשתי הלשנאות לחומרא:
"פסק רבינו תם כלישנא בתרא. ורבינו אבי"ה כלישנא קמא. פסק רבינו חננאל כתרוייהו לחומרא".
וכ"כ המרדכי עבודה זרה רמז תתל:
"איכא בינייהו דגים קטנים. ר"ת פסק כלישנא בתרא… ולא נראה לראבי"ה, דסוגיא כלישנא קמא דגרסינן לקמן בתלמודא: 'דבש למאי ניחוש ליה וכו", ופי' דלישנא בתרא מודה ללישנא קמא). ויש שפסקו כתרי לישני ולחומרא, וכן ר"ח".[6]
ובהגהות או"ה הארוך מג, ב, כתב שגם ראבי"ה וגם ר"ח פסקו כשתי הלשנאות לחומרא:
"בתרי לישני ולקולא. ודלא כהר"ח וראבי"ה שפסקו כתרי לישנא לחומרא או זו או זו".
הטעם לכך שלא גזרו על דבר שאינו עולה על שולחן מלכים
דעת הרמב"ם – הטעם לתנאי הוא שאין אדם מזמן את חבירו על מאכל לא חשוב
הרמב"ם הל' מאכלות אסורות יז, טו, מבאר שטעם הדבר הוא שמאכל שעולה על שולחן מלכים, דרכו של אדם לזמן את חבירו לאוכלו, ואזי אם יבשל עבורו הנכרי מאכל כזה, הוא עשוי להזמין אותו לאוכלו בביתו, והדבר עלול להביא לקירוב הדעת שיוביל לחתנות:
"במה דברים אמורים? בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם. אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תורמוסין ששלקו אותן עכו"ם, אף על פי שאינן נאכלין חיין – הרי אלו מותרין, וכן כל כיוצא בהן. שעיקר הגזרה משום חתנות, שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה, ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת – אין אדם מזמן את חבירו עליו".
כיוצ"ב כותב הרמב"ם שם יז, שלא גזרו על קליות לפי שאין אדם מזמן את חבירו עליהן:
"… וכן קליות של עכו"ם מותרין, ולא גזרו עליהם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות".
וכ"כ הסמ"ג לאו קמח בשם הרמב"ם:
"לפיכך לא תמצא דבר שיאסר משום בישולי גוים אלא אם כן אינו נאכל כמות שהוא חי וגם שיהא עולה על שולחן של מלכים כגון בשר ודגים גדולים ובצים. כן פסקו רבינו יעקב ורבינו משה שהרי עיקר הגזירה משום חתנות שמא יזמיננו הגוי בסעודה, ודבר שאינו עולה על שולחן של מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן חבירו עליו".
דעת רוב הראשונים – הטעם לתנאי הוא שמאכל לא חשוב לא יוצר קירוב דעת
הרשב"א בתורת הבית הארוך ג, ז, מבאר באופן קצת שונה, שמאכל שאין מעלים אותו על שולחן מלכים, אין לו חשיבות, ואין הכנתו על ידי הנכרי עבור הישראל יוצרת קירוב דעת שעלול להביא לחתנות:
"… ויש לי לומר דלא אמרו ללפת את הפת אלא דוקא במיני לפתן, כלומר שאין בכל מיני ליפתן משום בישולי נכרים אלא במיני לפתן החשובים שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת, לפי שאין קירוב הדעת אלא בהם".
כיוצ"ב כתב הרא"ה עבודה זרה לח, א:
"בפומבדיתא מתנו – א"ר שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי גוים. פירוש, כל דבר שאינו חשוב, שאין מינו עולה על שלחן מלכים – לא גזרו בו, דכיון דלא חשוב לא שייך ביה חתנות וקרובי דעתא".
וכ"כ נימוקי יוסף שם:
"כל שאינו עולה וכו'. אף על פי שדרך ההדיוט ללפת בו הפת, אין בו משום בשולי גוים, דלא חשיב כולי האי שיביא לידי חתנות".
מעין זה כתב רבנו יהונתן מלוניל ע"ז יד, ב, שמאכל חשוב העולה על שולחן מלכים, עלול הישראל להיגרר אחר הנכרי שיבשל אותו עבורו, ומתוך כך יבוא לידי חתנות:
"כל שאינו עולה על שולחן מלכים – כל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים ללפות בו את הפת, אע"פ שדרך ההדיוטים ללפת בו את הפת, אם בא גוי ובשלו – אין בו משום בישולי גוים. דכיון דלא חשיב כוליה האי, לא אתי למגרר בתר הגוי שיבשלהו לו, שיבוא לידי חתנות".
הט"ז קיג, א, מביא להלכה דווקא את נימוקו של הרמב"ם:
"הטעם, דעיקר הגזירה משום חתנות, ודבר שאינו חשוב כ"כ – אין אדם מזמין חבירו עליו".
האם יש נפקא מינה בין הטעמים
ה'כרם אפרים' (לרב אפרים יששכר לנדא, בן ימינו) קיג, ב, ב, מביא נפקא מינה מעשית בין טעמו של הרמב"ם לטעמם של הרשב"א וסיעתו, שלרמב"ם כל מה שרגילים להעלות בסעודה חשובה קצת, שאדם מזמין חבירו עליה – אסור משום בישולי נכרים. ואילו לרשב"א וסיעתו, רק דברים העולים בסעודה חשובה מאד, כמו סעודת חתונה, אסורים משום בישולי נכרים:
"ולפי מה שנתבאר הוא פשוט, דודאי אין צריך שיהא מאכל בתכלית החשיבות שרק המלך אוכלו, אלא סגי בכל חשיבות שיהיה דרך אדם לזמן חבירו על מאכל זה מחמת חשיבותו. ומה שחז"ל קבעו הגדר לפי מנהג שרים ומלכים, צ"ל דלסיבת צמצום מספר נכבדי ושרי העם, ועיני המון עם נשואות אליהם תמיד, יותר בנקל הוא לקבוע מנהג השוה בכולם… ואמנם הרשב"א בתורת הבית הקצר כתב וז"ל: לא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, ודבר חשוב שראוי להעלותו על שלחן מלכים. ע"כ. ומשמע דכמו שלא אסרו חז"ל בישולו של גוי אלא אם כן עשה בו תיקון חשוב, ולאפוקי כשנאכל חי, כך גם התנאי דעולה על שלחן מלכים הוא מקולותיהם, שלא חשו אלא לתכלית קירוב הדעת בדברים חשובים. ולא הזכיר דעיקר החשש שמא יזמינו הגוי. ולפי זה יש מקום לומר דרק מה שעולה בסעודה חשובה כסעודת סתם מלכים, וכהיום סעודת חתנות, בזה יש איסור בישולי עכו"ם, אבל מה שעולה בסעודת מרעים לא סגי בכך ליאסר. וזהו שהודגש בתורת הבית הארוך שם 'אלא במיני לפתן החשובין שעולין מחמת חשיבותן על שלחן מלכים… וכן כתב בפירוש ר' יהונתן מלוניל בטעם כל שאינו עולה על שלחן מלכים, דכיון דלא חשיב כולי האי, לא אתי למיגרר בתר הגוי שיבשלהו לו, שיבא לידי חתנות. ואילו להרמב"ם די בסעודה מעט חשובה, כגון סעודת שבת, אשר בזה מראה אדם שמכבד ומחבב את חבירו שמזמינו על כך. והעיקר שלא יהא מאכל פשוט… ולענין מעשה נלע"ד דכיון שדברי הרמב"ם מפורשים, ושאר הראשונים סתמו, לכן אף שרבים נינהו ומסתברא שמקילים טפי, כמו שנתבאר, מ"מ יש לחוש לכתחלה בכל מאכל שראוי להעלותו על שלחן השבת, שגם ראוי להזמין עליו אורח שאין לבו גס בו. ומיהו כיון שלדינא יש להסתפק עד שיעור חשיבות דסעודת חתנות וז' ברכות וכדו', לכן יש לצרף סניפין לכל מה דביני וביני".
אמנם מכך שמרבית האחרונים לא בארו שיש מחלוקת הלכתית בין הטעמים, נראה שהבינו שאין נפקא מינה כזו, שהסבר הרשב"א משלים את הסבר הרמב"ם. שמאחר ואין קירוב הדעת במאכל פשוט, ממילא אין אדם מזמן את חבירו עליו, כי אין זו דרך כבוד להזמין חבר לאכול עימו מאכל פשוט.
עולה על שולחן שרים
באיסור והיתר הארוך שער מג, ב, מבואר ש'שולחן מלכים' זהו לאו דוקא, והוא הדין אם עולה על שולחן שרים חשובים:
"ופסקו התוס' לשם פ"ב דעבודה זרה וכן פסק בסמ"ק בתרי לישני לקולא, שאין איסור בשולי כנעני אלא בדבר שיש בו השתי צדדין: אינו נאכל כמות שהוא חי, ועולה על השלחן שרים ללפת בו הפת. דבזה יש לחוש שמא יזמינו הכנעני עליו".
וכ"כ ב'ספר טעמי המצוות' (לרבי חיים ויטאל, בשם האר"י) פרשת עקב:
"צריך לזהר שלא לאכול התורמסין המתוקן מן הכותים, ולא האפונים שהם קודמ"א, שאף שאינם עולים על שלחן מלכים, השררות אוכלים אותם".
וב'שערי המצוות' (ג"כ לרבי חיים ויטאל) 'דינים וחומרות' (לאחר פרשת וילך) באר יותר:
"צריך להזהר שלא לאכול התורמוסין הנשלקין ע"י הגוים כדי למתקן, ושלא לאכול אפונים של הגוים שקלו אותם כעין קליות ובלעז נקראין 'קודאמא"ש', והנה התרמוסין, אע"פ שמן הדין מותרין הם לפי שלא מעלין אותם על שולחן מלכים, עם כל זה גרעי מההוא גברא דלא אתחזי ליה אליהו ז"ל משום דשתה מים דאחים להו קפילא ארמאי. אבל האפונים – אסורין מן הדין, מפני שאלו הקליות שלהם עולין על שלחן המלכים והשרים של המקומות שעושים אותם קליות, ולאו דוקא שולחן מלכים, אלא כיון שעולין על שולחן השרים – אסורין".
והביאו ה'שיורי ברכה' (לרבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א) יו"ד קיג, ב:
"עולה על שלחן מלכים וכו'. לאו דוקא מלכים, אלא אפילו עולה על שלחן שרים שבארץ ההיא אסור. רבינו האר"י זצ"ל בשער המצות פרשת עקב".
כיוצ"ב כתב בהמשך דבריו שם סק"ו:
"רבינו האר"י אסר הביליביזי"ש, ובערבי קודאמא"ס, שעושין הגוים. שאעפ"י שאינן עולים כל שלחן מלכים, עולים על שלחן שרים. כמ"ש בסמוך".
והביאו החיד"א גם בשו"ת 'חיים שאל' ח"א עד, ה:
"סעיף הששי: יש להסתפק באפונים קלוים ע"י גוי שבאו מתונס לליוורנו, לדעת רבינו האר"י זצ"ל שלא היה אוכלם משום בשולי גוים. דאף אם אינם עולים על שלחן מלכים, עולין על שלחן שרים… ובליוורנו אינן עולים על שלחן שרים, ואפי' על שלחן הדיוטות, מספקא לן אי בליוורנו שרו לדעת רבינו האר"י זצ"ל ויש לצדד בדבר…".
וכ"כ זבחי צדק (לרבי עבדאללה סומך מבגדאד) יו"ד קיג, ב:
"לאו דוקא מלכים, אלא אפילו עולה על שלחן שרים שבארץ ההיא – אסור. שיו"ב אות ב' משם רבינו האר"י זצ"ל בשעת המצות פרשת עקב".
וכ"כ שו"ת שואל ונשאל (לרבי כלפון משה הכהן מג'רבה) א יו"ד סב:
"ואפי' למה שכתב השיורי ברכה באות ו' בשם רבינו האר"י ז"ל, דאפונים הנקראים הביליביוזיס אסורים דעולים על שולחן שרים, ע"ש, מכל מקום באפונים פשוטים קלוים מבואר דמתיר גם רבינו האר"י ז"ל דאפי' על שולחן שרים אין עולים".
וכ"כ שו"ת שמחת כהן (לרבי רחמים חי חויתה הכהן, ג"כ מג'רבה) יו"ד א, קסא:
"ואף אם נאמר שהוא עולה על שלחן מלכים, ובפרט למ"ש הרב שיורי ברכה סי' קי"ג אות ב' משם רבינו האר"י ז"ל דלאו דוקא מלכים אלא אפילו עולה על שלחן שרים… מ"מ כיון שנאכל כמות שהוא חי אין לחוש בו לבישולי גוים".
וכ"כ בן איש חי שנה ב', חוקת ט:
"והא דבעינן עולה על שלחן מלכים, לאו דוקא מלכים, אלא אפילו על שלחן שרים שבארץ ההיא נמי אסור. ועי' שיו"ב אות ב' ושאר אחרונים, וכן סבר רבינו האר"י ז"ל".
וכ"כ יביע אומר י, יו"ד ח:
"והוסיף בזבחי צדק, שהאפונים המבושלים ע"י עכו"ם אסורים, שאפילו אם אינם עולים על שלחן מלכים, מ"מ עולים הם על שלחן שרים, ולכן אסורים. ע"כ. וכ"כ בכף החיים".
מהו גדר 'שולחן מלכים' בימינו
בכף החיים יו"ד קיג, ב, באר שמה שכתב האריז"ל ש'שולחן מלכים' היינו גם שולחן שרים, הכוונה סעודה של אנשים חשובים (כלומר לאו דווקא מלכים או שרים במלכות, אלא אף אנשים חשובים אחרים):
"וגם 'עולה על שלחן מלכים וכו" לאו דוקא מלכים, אלא אפילו עולה על שלחן שרים שבארץ ההיא אסור. רבינו האר"י ז"ל בספר טעמי המצוות… ברכי יוסף בשיורי ברכה… ורוצה לומר: אנשים חשובים שראוי מאכל זה לתת לפניהם".
הגדרת 'שולחן מלכים' כיום הוא סעודה חשובה
בשו"ת שבט הלוי ו, קח, ד, כתב ש'שולחן מלכים' כיום היינו סעודה חשובה:
"מכל מקום בזמן הזה יראה לענ"ד דלכולי עלמא כמהין ופטריות נקרא עולין על שולחן מלכים, דהוא מאכל חשוב מאד. וכן מה שכתב הערוך השולחן ס"ק ח"י, דתפוחי אדמה אין עולין על שולחן מלכים כיון שזורעין אותן למרבה והוא מאכל המונים, אין בזה טעם הגון להתיר, דעל כל פנים בזמן הזה עולין על שולחן מלכים בכל סעודה חשובה".
כיוצ"ב כתב המנחת אשר פרשת דברים ח', שכל סעודה חשובה נחשבת כיום ל'שולחן מלכים':
"ועוד נראה, דאף שאמרו חז"ל שלחן מלכים, אין הכוונה אלא לסעודה חשובה ולא למלכים ממש. דזיל בתר טעמא, וכי חששו רק שמא ישא בת מלך? וכי בת הדיוט גוי מותרת? אלא על כרחך דכל שמזמינים עליו והוא חשוב להזמין אורחים חששו בו משום בישולי נכרים. ועיין בכף החיים שם ס"ק ב' שכבר כתב כן, אלא שראיתי שקמו עליו עוררין, ולענ"ד הדברים פשוטים וברורים".
ונראה שככלל הגדרה זו מוסכמת, אלא שיש מחלוקות מה נחשב בדיוק לסעודה חשובה, כדלקמן.
'סעודה חשובה' היא סעודת חתונה ושמחות אחרות
ה'שולחן מלכים' שער ג', ז, ב, מבאר את הגדרת הרב ואזנר הנ"ל ש'שולחן מלכים' הוא 'סעודה חשובה' של ימינו, שהכוונה לסעודות נכבדות כדוגמת סעודת נישואין ושאר שמחות מיוחדות:
"ומה נקרא מאכל שאדם מזמן את חבירו עליו, שהוא בגדר הראוי לעלות למלכים, כתב רבנו הגרש"ה ואזנר שליט"א שהוא 'סעודה חשובה'. ובפשטות נראה לומר שסעודה חשובה היא כגון סעודת נישואין שמגישים בה דברים נכבדים שראוי לכבד בהם, וכן בשאר סעודות הנעשות בשמחות, משום שדרגת חשיבות המאכלים הנאכלים שם קבועה ואינה משתנה, כאותם הנאכלים למלכים בצורה קבועה, ולא מגישים שם דברים שאינם ראויים".
וכ"כ ה'חבל נחלתו' ט, כז:
"בימינו כל המוגש במסעדה מכובדת או בסעודות שמחה גדולות הרי הוא בבחינת 'עולה על שולחן מלכים'".
וכ"כ שבט הקהתי (לרב שמאי קהת הכהן גרוס, חבר בד"צ 'מחזיקי הדת') ו, רעד, ד:
"אבל יש לקבוע הגדר של 'עולה על שולחן מלכים' כגון מה שמחלקים במסעדה למי שנכנס לאכול שם ארוחה, או מה שמחלקים בסעודות ברית או שאר סעודות מצוה שמזמנים אנשים חשובים, מה שמחלקים שם זה קובע מה נקרא 'עולה על שולחן מלכים' [וכן מצאתי באחרונים]".
וכ"כ אכול בשמחה (לרב משה ביגל, רבה של מיתר) ב, ב:
"בדין בישולי נכרים ישנם שני תנאים, שצריך ששניהם יתקיימו על מנת שהמאכל שנתבשל יוגדר כאיסור… 2. מדובר במאכל שנאכל גם באירועים חגיגיים ("עולה על שולחן מלכים"). מאכלים פשוטים שאינם חשובים מספיק כדי שיגישו אותם בסעודה מכובדת, אין בהם איסור בישולי נכרים".
בכרם אפרים קיג, ב, ב, כתב שלרשב"א וסיעתו, שרק מאכל העולה על שולחן מלכים יוצר קירוב הדעת, רק מאכלים המוגשים בסעודה חשובה מאד כמו סעודת חתונה, אסורים. ולרמב"ם שרק על מאכל העולה על שולחן מלכים יש חשש שאדם יזמין את חבירו לאכול, די במאכל העולה בסעודת שבת רגילה להיחשב מאכל חשוב שדרך לזמן חבירו עליו. ולמעשה נוטה לחומרא למרות שרוב הראשונים מקילים והדין דרבנן:
"ואמנם הרשב"א בתורת הבית הקצר כתב… שלא חשו אלא לתכלית קירוב הדעת בדברים חשובים. ולא הזכיר דעיקר החשש שמא יזמינו הגוי. ולפי זה יש מקום לומר דרק מה שעולה בסעודה חשובה כסעודת סתם מלכים, וכהיום סעודת חתנות, בזה יש איסור בישולי עכו"ם, אבל מה שעולה בסעודת מרעים לא סגי בכך ליאסר. וזהו שהודגש בתורת הבית הארוך שם 'אלא במיני לפתן החשובין שעולין מחמת חשיבותן על שלחן מלכים… וכן כתב בפירוש ר' יהונתן מלוניל בטעם כל שאינו עולה על שלחן מלכים, דכיון דלא חשיב כולי האי, לא אתי למיגרר בתר הגוי שיבשלהו לו, שיבא לידי חתנות. ואילו להרמב"ם די בסעודה מעט חשובה, כגון סעודת שבת, אשר בזה מראה אדם שמכבד ומחבב את חבירו שמזמינו על כך. והעיקר שלא יהא מאכל פשוט… ולענין מעשה נלע"ד דכיון שדברי הרמב"ם מפורשים, ושאר הראשונים סתמו, לכן אף שרבים נינהו ומסתברא שמקילים טפי, כמו שנתבאר, מ"מ יש לחוש לכתחלה בכל מאכל שראוי להעלותו על שלחן השבת, שגם ראוי להזמין עליו אורח שאין לבו גס בו. ומיהו כיון שלדינא יש להסתפק עד שיעור חשיבות דסעודת חתנות וז' ברכות וכדו', לכן יש לצרף סניפין לכל מה דביני וביני".
'סעודה חשובה' היא סעודה המוגשת בבית מלון או מסעדה
בדף על הדף (לרב יצחק זילברשטיין) עבודה זרה לח, א, כתב שמאכל המוגש במסעדה נחשב ל'שולחן מלכים':
"המושגים "נאכל כמות שהוא חי" ו"כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת" אינם מוגדרים לכל הזמנים ותלויים בזמן ובמקום… אם בזמן חז"ל היה נהוג להעלות תבשיל מסוים על שולחן מלכים, והיום אין נהוג להביא תבשיל כזה בתפריט של מסעדה, הרי תבשיל זה, אם בישל אותו נוכרי, אין עליו איסורי בישולי עכו"ם. ואין הבדל אם הנוהג השתנה משום שטעם האוכלוסיה השתנה, או מסיבות רפואיות, כמו, למשל, למנוע סיכון של התקפת לב. כל תבשיל שכבר אינו באופנה ובדרך כלל אין מגישים אותו בסעודה, זאת אומרת – אינו נחשב כעולה על שולחן מלכים, אין לתבשיל כל חשיבות".
וכ"כ חבל נחלתו ט, כז:
"בימינו כל המוגש במסעדה מכובדת או בסעודות שמחה גדולות הרי הוא בבחינת 'עולה על שולחן מלכים'".
וכ"כ שבט הקהתי הנ"ל:
"אבל יש לקבוע הגדר של 'עולה על שולחן מלכים' כגון מה שמחלקים במסעדה למי שנכנס לאכול שם ארוחה, או מה שמחלקים בסעודות ברית או שאר סעודות מצוה שמזמנים אנשים חשובים, מה שמחלקים שם זה קובע מה נקרא 'עולה על שולחן מלכים' [וכן מצאתי באחרונים]".
כמו כן, לדעת פוסקים רבים המובאים לקמן, גם סעודה המוגשת בבית מלון נחשבת ל'שולחן מלכים'. ונראה שאין חולק על כך שמאכלים המוגשים במסעדות ומלונות נחשבים ל'עולים על שולחן מלכים', אלא שנחלקו (לקמן) האם הכוונה לסעודה העיקרית של המסעדה או המלון (כדוגמת ארוחת צהרים) או אף לארוחה קלה שבהם, כמו ארוחת בוקר קלה.
הסוברים שכיום כמעט כל מאכל נחשב לעולה על שולחן מלכים
הרב משה שטיין בספרו 'מבית לוי' (מבית מדרשו של שבט הלוי) הלכות מאכלי עכו"ם, בישולי עכו"ם, כללי האיסור ג, כתב שכיום כמעט כל מאכל נחשב ל'עולה על שולחן מלכים':
"ויש לדעת דהגדרת… דבר מאכל שעולה על שולחן מלכים תלוי במציאות, והיא משתנית לפי המקום והזמן. וכהיום כמעט ואין בנמצא דבר שאינו עולה על שלחן מלכים. ויש העושים שקר בנפשם ומתירים את האסור שלא כדין".
כיוצ"ב כתב הרב משה יוסף, מ'בד"ץ בית יוסף', שכל מאכל שנאכל 'בשופי' על ידי ההמון, ולא מתוך הדחק, נחשב לעולה על שולחן מלכים, שהרי עם ישראל בני מלכים הם:
"'עולה על שלחן מלכים', היינו שרוב העם אוכלים אותו בשופי, ולאו דווקא שעולה בסעודות מפוארות, ולכן חטיפי "תפוציפס", העשויים מתפוחי אדמה, או דגני בוקר הנקראים "קורן פלקס", העשויים מתירס, מעיקר הדין יש בהם דין בישולי נכרים, שהרי רוב העם נוהגים לאוכלם בשופי, אמנם בשעת הצורך יש מקום להקל בזה, מסברות אחרת… וברור הדבר כי כשאנו אומרים "עולה על שלחן מלכים", אין הכוונה למאכל שמלכים ושרים אוכלים אותו, אלא הכוונה היא למאכל שרוב העם אוכלים אותו בשופי ובטוב לבב, ולא בדוחק ובצער, כי כל ישראל בני מלכים הם. ואין אנו מצריכים שמלכים ממש יאכלו ממאכל זה, או שמאכל זה נאכל רק בסעודות מפוארות. ולפי זה חטיפי תפוחי אדמה החתוכים דק דק ומטוגנים, (תפוצ'יפס), אף שאין מגישים אותו בסעודות מפוארות, כיון שנאכל על ידי רוב העם לתיאבון, שפיר נחשב כעולה על שלחן מלכים, ובעינן ביה הוא בישול ישראל".
האם 'שולחן מלכים' היא הסעודה העיקרית של המלכים או כל ארוחה של מלך
הסוברים ש'שולחן מלכים' היינו דווקא סעודה חשובה של מלכים ומסעדות
ה'שבט הקהתי' הנ"ל כתב שלא כל ארוחה של מלכים, או בימינו ארוחה המוגשת בבתי מלון, נחשבת ל'שולחן מלכים', אלא דווקא סעודה חשובה המוגשת במסעדה או בסעודת מצווה חשובה:
"ולגבי הגדר מה נקרא 'עולה על שולחן מלכים', נראה דאין לקבוע הגדר על פי המאכלים שמחלקים במלון, משום דבמלון מחלקים גם כן מאכלים שאינם חשובים כל כך, דכל מה שאדם אוכל בביתו מחלקים במלון כדי שירגיש בהסעודות והארוחות שאוכל כאילו הוא בבית. אבל יש לקבוע הגדר של 'עולה על שולחן מלכים' כגון מה שמחלקים במסעדה למי שנכנס לאכול שם ארוחה, או מה שמחלקים בסעודות ברית או שאר סעודות מצוה שמזמנים אנשים חשובים, מה שמחלקים שם זה קובע מה נקרא 'עולה על שולחן מלכים' [וכן מצאתי באחרונים]".
ומסתבר שכל הפוסקים שנזכרו לעיל, הסוברים שהגדרת 'סעודה חשובה' היא סעודה של שמחת חתונה או שמחה מיוחדת אחרת, יסכימו ל'שבט הקהתי' שדווקא הסעודה החשובה של המלך נחשבת ל'שולחן מלכים', ולא כל ארוחה קלה שהמלך אוכל.
הסוברים ש'שולחן מלכים' היינו גם ארוחה קלה של מלכים ומסעדות
הנהרות איתן (לרב אברהם רובין [בעל ההכשר 'בד"צ רובין']) ג, מא, א, סובר שלא רק סעודה גדולה של מלכים נחשבת ל'שולחן מלכים', אלא גם ארוחה קלה או 'כיבוד קל' המוגש בארוחה עסקית של אנשים חשובים, נחשבת ל'שולחן מלכים':
"אמנם בזמנינו מצוי שאנשים מכובדים עושים ביניהם סעודות עבודה בזמן פגישותיהם, ואם זה בשעות הצהרים או הערב הם קובעים את הפגישה על סעודה וארוחה שלימה וגדולה, ואם זה בין זמני הסעודות הם קובעין את הפגישה על ארוחה של כיבוד קל יותר, אך מלא ומכובד, הנקרא "באר" וכדו', ויש בו הרבה מתפנוקי המאכלים בצורה עשירה, ונכלל בזה גם מאכלים העשוים ללפת את הפת. אמנם לא ארוחה שלימה כארוחת אכילת מלכים ואנשים חשובים, אבל אין זה לגמרי מאכלים הנאכלים כחטיפים או ארוחה מזדמנת אלא פעמים נמשכת סעודתן זו זמן רב, ובדאי שהכיבוד העולה על שולחנם נחשב עולה על שולחן מלכים. ולכן הקליות ואגוזים ושאר מיני פיצוחים, וכן צ'יפס תפו"א וכדו' שבהם מכבדים באותם סעודות – ודאי נחשבים עולים על שולחן מלכים".
ומסתבר שהפוסקים הנ"ל המחמירים להחשיב כמעט כל מאכל כיום כעולה על שולחן מלכים, יסכימו ל'נהרות איתן' ש'שולחן מלכים' היינו כל מאכל שדרך המלך לאוכלו בארוחה כלשהי, ובימינו כל מאכל שמוגש ככיבוד קל באירועים מכובדים, או ארוחת בוקר קלה במלונות.
מחלוקת החזו"א וראשי הישיבות באירופה בעניין זה
הרב מנחם גנק (ראש מערך הכשרות של גוף הכשרות OU) אור המזרח לו, עמ' 169, הביא מחלוקת בין החזו"א לראשי הישיבות באירופה, האם מותר לאכול סרדינים של בישולי נכרים. וכתב ששורש מחלוקתם הוא האם עצם זה שמלכים לעיתים אוכלים סרדינים, חשיב עולה על שולחן מלכים (חזו"א), או שדווקא מאכלים הנאכלים בסעודה החשובה של מלכים אסורים משום בישולי נכרים, וסרדינים אינם עולים ב'סעודה של מלכות':
"והנה בכדי שיהא אסור משום בישול עכו"ם צריך שיהא המאכל ראוי לעלות על שלחן מלכים. ויש להסתפק בהגדרת דין זה ד"עולה על שלחן מלכים", אם הכוונה היא שיהא מאכל הראוי לסעודת מלך בכל תפארתו, בבחינת "סעודת שלמה בשעתו", דהיינו סעודה מפוארת בכל התכליות הראוי למלכות; או דהכוונה היא רק שלא יהא מאכל גרוע. ושמעתי מהרה"ג ר' שמעון שוואב שליט"א, שפעם שאל מהחזו"א מה דעתו על דבר אכילת הסרדינים, אם אסורים משום בישול עכו"ם או לא. והשיב לו החזו"א שאסור. ושוב שאלו עוד הגר"ש, שהלא כמה ראשי ישיבה מאירופה נהגו בזה היתר, והיו אוכלים סדינים, וכנראה דסבורים היו דאינו עולה על שלחן מלכים. והשיבו החזו"א דאף סרדינים ראויים לעלות על שלחן מלכים, שהרי גם מלכת אנגליה אוכלת סרדינים בעד ארוחת הבוקר שלה. ונראה דהמחלוקת שבין החזו"א ושאר גדולי ראשי הישיבה שבאירופה תלויה בהגדרת דין זה ד"עולה על שלחן מלכים", דאם הכוונה שלא יהא מאכל גרוע – אז יהיו הסרדינים אסורים, כיון שאינם מאכל גרוע. ואף מלך היה אוכלו. אבל אם הכוונה שיהא ראוי ל"סעודה של מלכות", הרי בסעודה של מלכות אין מגישים סרדינים. והנה שמעתי פעם ממו"ר הגרי"ד סולוביצ'יק שליט"א, דמה דאוכלים כל המאכלים שקונים בקופסאות, ואין חוששין לבישול עכו"ם, דאחד הטעמים הוא משום דאין נחשבים ראוים לעלות על שלחן מלכים".
מחלוקת מערכי הכשרות בארץ ובחו"ל בעניין זה
כיוצ"ב הביא ה ה'שולחן מלכים' שער ג', ז, ב, מחלוקת אחרונים האם 'שולחן מלכים' הוא דווקא סעודה חשובה של מלכים, אך ארוחת בוקר קלה של מלכים אינה נחשבת לארוחת מלכים (שבט הקהתי), או שכל ארוחת מלכים, גם ארוחה קלה, אסורה (נהרות איתן, רבי ב"צ אבא שאול, הרב שמואל אליעזר שטרן). וכתב שמערכות הכשרות בחו"ל סוברים שרק מאכלים המוגשים בסעודה מרכזית של מסעדות ומלונות יש בה משום בישולי נכרים, ואילו מערכות הכשרות בארץ מחמירות להחשיב כל מאכל המוגש בארוחה קלה בבית מלון כמאכל העולה על שולחן מלכים:
"ועיין לעיל שהבאנו נידון אם שלחן מלכים אמור על כל סעודה וארוחה, גם ארוחה קלה המוגשת בבתי מלון והארחה [כגון ארוחת בוקר], או ששלחן מלכים אמור רק בסעודות נכבדות או ארוחות חשובות [כגון ארוחות צהרים או ערב]. ודבר זה הוא נפק"מ גדולה לעניין הרבה מאכלים שאינם מוגשים רק בארוחות קלות, שכל עיקרם אינו אלא אכילה קלה וקצרה. בשו"ת שבט הקהתי… כתב שלא כל מה שמוגש במקומות נכבדים נחשב ל'עולה על שלחן מלכים' וז"ל… ואכן שמעתי ממערכות הכשרות (גם מהדרין) בחו"ל שהם מחלקים בין מאכלים שנאכלים בסעודות מלכים, שהם מצריכים להם בישול ישראל, לבין מאכלים שמיוחדים להיאכל בארוחות קלות כמו ארוחת בוקר, שאינם מחשיבים אותם עולים על שלחן מלכים ואינם מצריכים להם בישול ישראל. [7] אך מאידך יש שסוברים שאין לחלק בין סעודה לסעודה, ובין ארוחה קלה לארוחה שאינה קלה, וכל מה שמוגש בבית מלון נחשב עולה על שלחן מלכים – אפילו בארוחות בוקר, כיון שעצם העלאתם במקומות מכובדים אלו אוסרת אותם. כך דעת רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל.[8] וכ"כ בשו"ת נהרות איתן… שגם מאכלים הנאכלים בארוחות ביניים, נאסרים בבישולי גוים מפני שבמציאות הם נאכלים לאנשים חשובים… ואכן מערכות הכשרות בארץ ישראל מקפידים בזה, וברוב ככל המאכלים, גם אלו העולים בסעודות קלות, ומצריכים להם בישול ישראל, מפני שמחשיבים אותם כעולים על שלחן מלכים.[9] וכשדנתי בזה עם הג"ר שמואל אליעזר שטרן שליט"א, השיב לי שהחילוק בין סוגי הארוחות אינו נכון, מפני שחז"ל הגדירו לנו באופן ברור שהמאכלים שנאסרים בבישולי גוים הם אלו שראויים לעלות על שלחן מלכים, כלומר כל מאכל שאין בזה ביזוי להגישו למלך – הוא נאסר, וא"כ אין חילוק אם הוא מוגש בארוחה קלה או ברוחה נכבדה (ודברים אלו תואמים את ההגדרה שאמר רבנו הגרש"ה ואזנר שליט"א)…".
וכ"כ התשובות והנהגות ה, רמט, א, שיש בדבר מחלוקת בין גופי הכשרות בחו"ל לאלו שבארץ:
"קבלתי קונטרסו, שיש להתיר מיני דגני בוקר, שנתבשלו ע"י עכו"ם, כיון שלא נאכל אצל מלכים לסעודה המשביעה, אלא נאכלים בדרך כלל בבוקר כסעודה קלה להשקיט הרעבון. וכן זוכר אני שבחו"ל נהגו להקל… אמנם, בארץ ישראל בהכשר העדה החרדית מקפידים שישראל יסיק התנור. וטעם המחמירים הוא, דס"ל דכל שנאכל אצל מלכים לסעודה, אפי' אם אינו סעודה העיקרית נמי אסור, וא"כ כיון שדגני בוקר חשובים גם אצל מלכים לסעודת הבוקר יש לאסור. ומה עוד, דיש לצדד שאפילו במידה ונאכל למלכים אפילו שלא בסעודה כלל, אלא עראי בעלמא (כמעדנים וכדו') ג"כ נאסר בבישול עכו"ם…".
[1] לא מצאנו מי שכתב בהדיא שהלכה רק כלשון אחרון. והמהדיר על המאירי כתב שהכוונה היא לדעת המרדכי והריטב"א. אמנם בריטב"א מפורש שפסק כשתי הלישנאות לקולא (כלומר שהלישנא השניה כוללת בתוכה את הקולא של הלישנא הראשונה), ומהמרדכי לא משמע שפוסק רק כלישנא השניה ולא הראשונה.
[2] כפי הנראה הרמב"ן מבין שאותם תמרים אינם עולים על שולחן מלכים, ואעפ"כ הגמרא סברה שאם הם לא נאכלים חיים יש לאוסרם, הרי שהגמרא קיבלה רק את הקולא של נאכלים חיים ולא את הקולא של עולה על שולחן מלכים.
[3] וכתב בהגהות הרמ"א שם: "צ"ע בפירוש הר"ן, כי שם כתב דר"ח פוסק כשתי הלשונות ולקולא, ובהגהות מיי' פי"ז דהלכות מ"א כתב בשם אבי"ה שפוסק כשתי הלשונות לקולא, וכתב דיש פוסקין כתרי לישני לחומרא, ע"כ. ולא הזכיר ע"ש ר"ח. מהר"ם". וב'כנסת הגדולה' הגב"י קיג, ט, דן בדבריו ובדעת ר"ח באופן כללי, ע"ש.
[4] וכן בתוכן העניינים ('ראשי האמירות') של ספרו כתב על סימן שג: "וכוסות שזופתין גוים עכו"ם. וחרצנים ש"ג והשלקות ש"ג עכו"ם ושמן זית ופת ש"ג. ודג מליח שבישלו גוי עכו"ם. ונאכל כמות שהוא חי".
[5] בביוגרפיה של הרמב"ם המופיעה ב'פרויקט השו"ת', נכתב: "'סתירות' רבות בין פירושי הרמב"ם למשנה ובין ספר 'משנה תורה' נפתרו, כאשר התברר שהגירסה האחרונה בפירוש המשנה זהה למסקנה ההלכתית שבספר 'משנה תורה'". מקרה זה הוא דוגמה מובהקת לכך, שהרי מתשובות הרמב"ם מוכח שסבר תחילה כרמב"ן, ומפסיקתו במשנה תורה מוכח שפסק כר"ת, ושתי המהדורות בפירוש המשנה מיישבות את הסתירה.
[6] וכאמור, כתב בהגהות הרמ"א שם: "צ"ע בפירוש הר"ן, כי שם כתב דר"ח פוסק כשתי הלשונות ולקולא, ובהגהות מיי' פי"ז דהלכות מ"א כתב בשם אבי"ה שפוסק כשתי הלשונות לקולא, וכתב דיש פוסקין כתרי לישני לחומרא, ע"כ. ולא הזכיר ע"ש ר"ח. מהר"ם".
[7] בהערה 112 שם ציין שכך שמע מהרב אהרן דוד דונר, אב"ד התאחדות החרדים, לונדון.
[8] בהערה 113 שם כתב: "כך שמעתי בעל פה מפי תלמידיו בשיעורים, ש'כל דבר שעולה בבית מלון, נחשב עולה על שלחן מלכים, בין אם זה בצהרים, ובין אם זה בבוקר וערב'.
[9] והוסיף בהערה (114): "ובאחת מוועדות כשרות המהדרין בארץ ישראל נאמר לי, שבכל המאכלים שהם נותנים [עליהם (השלמה שלי)] הכשר, אינם דנים כלל אם המאכל עולה על שלחן מלכים או לא, ורק דנים אם הוא נאכל חי או לא. מפני שלדעתם כל המאכלים כולם נחשבים עולים על שלחן מלכים.
