הכפרה והטהרה ביום כיפור

שיחת הגאון מו"ה זאב סולטנוביץ' שליט"א ליום הכיפורים תשפ"ד

/ השיחה הארוכה; ד' תשרי תשפ"ד, ישיבת הר ברכה[1]

[ביאור חילוקי הכפרה]

המשנה בסוף מסכת יומא (פה, ב) מונה את חילוקי הכפרה:

"חטאת ואשם ודאי, מכפרין. מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. התשובה מכפרת על עברות קלות על עשה ועל לא תעשה. ועל החמורות היא תולה עד שיבוא יום הכפורים ויכפר. האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויוה"כ מכפר, אין יוה"כ מכפר. עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, עד שירצה את חבירו".

חטאת ואשם, כשהיו קרבנות מן הסתם מי שמביא קרבן גם שב בתשובה, אחרת לא היה מביא קרבן. כשאין קרבנות אז תשובה ויוה"כ מכפרים. התשובה לבדה מכפרת על עבירות קלות, תשובה פשוטה שמתחרט על מה שעשה, ולא יותר. המשנה מבררת מה מיוחד בכיפור? שהוא ניתן ע"י הקב"ה במיוחד. הרי כל השנה יש תשובה, וכל השנה ניתן להביא חטאות ואשמות, ולא חייבים לחכות לכיפור, ומה מיוחד בכיפור? זה יום שיש רצון מיוחד של הקב"ה לכפר על החטאים והעוונות של כל אדם יותר מאשר בכל יום. נכון שיש גם דרישה מהאדם: "ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא כג, לב), והאדם מראה שהוא רוצה לחזור בתשובה ולתקן ולהזדכך יותר, ממילא זה משלים אחד את השני.

[האומר אחטא ואשוב]

המשנה דנה מהו יום כיפור, מה אם אדם שתופש את זה בצורה טכנית: האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה. כלומר, הוא אומר: יוה"כ מתיר לי לחטוא. ומה בכך שאני חוטא? הרי אני יכול לשוב בתשובה! אם לא היתה תשובה, אז החטא הוא בלתי חוזר, אבל אם יש תשובה, אז אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, כך תהיה דרך החיים שלי! כי תשובה מה ענינה, שאדם מתבונן שאומר כנראה שזה היה מעשה לא כ"כ טוב, נתתי מכות, רימיתי, גנבתי, אני יודע שזה מעשה לא כ"כ טוב, באמת היה ראוי שלא יהיה כך, רוב הפושעים באמת מסכימים עם זה, אלא שהם טוענים: מה לעשות זה המצב, זה המקצוע. אבל הם מודים שזה באמת לא כ"כ טוב. איך הוא יודע שלא? כי הוא לא רוצה שיפרצו לו לבית למשל. אז אשוב, הכוונה שאני יודע שזה לא כ"כ טוב, ואם יזדמן לי שלא להיות ככה, אז בסדר, אם אוכל להתפרנס אחרת, אז אני לא אגנוב, אבל כיוון ששום דבר לא השתנה, אני שוב אחטא. בכגון זה, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כלומר יהיה לו קשה מאד לשוב, כי מי שהרגיל עצמו בדרך כזו, נעשה לו כהיתר. והמשנה חוזרת פעמיים "אחטא ואשוב" שזה אצלו דרך וחזקה כך, שכל פעם יעשה את הפטנט הזה, אזי מן השמים אין מספיקין לעשות בידו תשובה, ואפי' אם ירצה יהיה לו קשה. אם ממש ירצה מאד בכל לבו, הוא יוכל לחזור, אבל זה יהיה לו קשה.

[האומר אחטא ויוה"כ מכפר]

אח"כ אומר אותו אדם, אחטא ויוה"כ מכפר. באותו יום אני מוכן לצום, לומר כל מה שכתוב במחזור, כולל הפיוטים שאני לא מבין, הכל אעשה, אחטא ויוה"כ מכפר! – אין יום הכפורים מכפר. מכיוון שיוה"כ נועד למי שרוצה לשוב בתשובה, ואפילו אם יעשה תשובה קלה, ה' מכפר לו. אבל כאן שהוא בכל לא שב, אלא רק סומך על יוה"כ שכל כולו בא מן השמים, ולא תלוי באדם, הקב"ה אומר: זה לא בשבילך, אתה תחטא על מנת שאני אעשה חלקי כשאתה חוטא בזדון? אמנם לדעת רבי יהודה הנשיא, עיצומו של יום מכפר, אבל כאן זה שונה, כי כאן זה נעשה במודע שיום הכיפורים מכפר, ובזה גם רבי מודה שאין יוה"כ מכפר. אלא רבי התכוון למקרה שהוא לא מכניס את יום כיפור מראש לחטא שלו.

[עבירות שבין אדם לחבירו]

אח"כ המשנה מפרטת: עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו. בעבירות שבין אדם למקום, יש רק סוג אחד של עבירה, מן האדם כלפי ה'. אולם בעבירות שבין אדם לחבירו יש שני חלקים: א. כלפי ה' שציווה שלא לעשות זה. ב. כלפי האדם. ה' אומר לאדם: אני ציויתי לא תגנוב, ואתה גנבת, ועכשיו את שב בתשובה, אני מוכן לסלוח לך אבל מה עם האדם שפגעת בו? סוף סוף פגעת גם באדם, אני לא אכפר עד שהאדם הזה הנפגע לא יהא מרוצה, אתה צריך לדאוג לרצות אותו. אז אנחנו רואים שהעבירה שבין אדם לחבירו כולל ב' חלקים, גם כלפי שמים, וגם כלפי האדם. אבל אם נותר עוד אדם פגוע, זה בלתי מתכפר עד שיירצה את חבירו, ואז הוא משלים את התשובה והכפרה.

דרש ר' אלעזר בן עזריה: 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו' (ויקרא טז, ל) ונדרש הפסוק, מה שחטאתם רק לפני הקב"ה כלומר עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו. ע"כ הדיון במה מועיל יו"כ שהוא יום מיוחד, שה' נתן במיוחד לישראל כדי שיהא אפשר יותר בנוחות ע"י מאמץ של צום וענוי נפש ליום אחד, שאפשר יהיה לכפר על הרבה עבירות.

[ביאור הטהרה שביום הכיפורים]

המשנה מסיימת בדברי ר' עקיבא: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי את מיטהרים, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. זו פעולה אלהית. ואומר: 'מקוה ישראל ה' (ירמיהו יז, יג)' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". פשט הפס' שישראל מקווים לה'. מדוע מקווה מים נקרא מקווה, כי המים יורדים בקו הכי קצר שאפשר, הם תרים להם את המסלול הקצר ביותר, כלומר כל המים יורדים לשם בקווים, בקו ישר שהוא הדרך הקצרה ביותר.^[2] תקוותו של אדם, הוא מקווה, הוא שם לעצמו קו דמיוני אל העתיד והחזון אל הדברים הרצויים לו, איך יהיה אפשר להגיע באופן מיטבי לאותו חזון והמצב הרצוי לו. מקוה ישראל ה' הכוונה שישראל מקווים לקרבת אלהים וגאולה.

[הקב"ה רוצה לטהר את ישראל]

אך ר"ע דורש את המשמעות השניה של המילה מקוה שהיא מקוה מים, מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל. כל הדיונים הקודמים היו עניניים מבחינת ההלכה, מה בדיוק מכפר, אם אשם אם מיתה וכיפור, סוגי העבירות וכו'. מה מוסיף ר"ע, דרשה של פסוקים? מה חידש רבי עקיבא ברמה המציאותית-מעשית? ר"ע חושף לנו את הדבר המיוחד של כיפור, את המקור, קודם כל הוא דורש את הפס' "וזרקתי עליכם מים טהורים" אשריכם ישראל מי מטהר את אתכם הקב"ה, וזרקתי עליכם מים טהורים זו פעולה אלהית, אדם לא יכול לגרום לכך, כלומר בא יום כיפור כעין זריקת מים טהורים שיש לכל אחד הזדמנות לבוא למקום ששם שופעים המים הטהורים מן השמים, וטהרתם. כיוון שיש הזדמנות כזו, ניתן להיטהר מחדש. מפני שהקב"ה נותן את היום המיוחד הזה, ובאופן פעיל הוא רוצה לטהר אתכם. אך אם אדם יש לו רצון נגדי שהוא לא רוצה את התשובה, זה משהו אחר. אבל אדם במצב סביל שהוא רוצה אבל לא יודע איך, הנה באים המים הטהורים מלמעלה ומטהרים אותו.

כלומר ר"ע מדגיש כאן, את הפעולה האלהית לטובת ישראל, לטובת האדם. אנו עלולים לחשוב שהכל תלוי באדם, לעיתים נראה בכל מיני מצבים, שהקב"ה הוא סביל הוא ואדיש כלפי האדם, אבל בא יו"כ ומתגלה שה' לא אדיש למצבו של האדם, אלא הוא רוצה בטובתו, הוא רוצה שיחיה ולא ימות, הקב"ה לא חפץ במות המת. הכפילות הזו "במות המת", משום שיש אנשים שבחייהם קרויים מתים, מה חסר? רק להמיתם בפועל, ה' לא רוצה זה, אלא "כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל לג, יא). כל עוד לא מת לגמרי, וזה עוד לא גלוי, הוא רק בבחינת מת, אז הוא יכול לשוב בתשובה ועוד לחיות. ה' רוצה את זה. ולשם כך ניתן יוה"כ. באמת בסוף מסכת תענית אמרו רבותינו: "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויוה"כ". יו"כ הוא יום מטיב, הוא ניתן לשם הטבה, לשם זה שהאדם יוכל יותר בנוחות וקלות רק להיפתח ליוה"כ, להיפתח לאפשרות של תשובה וטהרה, כי "זרקתי עליכם מים טהורים", זה מהותו ועצמותו של יום, כשהיום בעצמו מוכן לכפר, אא"כ האדם בשום אופן לא רוצה. ואפי' אם אינו עושה הרבה, אבל אומר כן זה כיפור, הוא צם והולך רק למעט זמן לבי"כ, או אפי' לא הולך, או שהתרגל כבר לא לצום ולא צם, אבל מזדהה עם עצם הרעיון ומהרהר משהו בלבו, "וזרקתי עליכם מים טהורים".

[ההיטהרות במקווה וביוה"כ]

ואומר: מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. אדם שבא למקווה מים מה קורה שם, איך אדם נטהר? הוא רק מכניס את עצמו למים, לא יותר מכך, כל השאר עושים המים לבד, הוא לא צריך לעשות כלום, רק מכניס עצמו למים, כלומר צריך ליכנס ליו"כ, לא יותר. אתה מוסיף עוד דברים, זה יפה מאד, אבל זה לא מה שמעכב את הטהרה. המציאות הזו של כיפור, היא היא הדבר, היא המטהרת.

[תפישת הטהרה מלמדת שהאדם הוא לא בע"ח]

ובאמת האפשרות הזו, זה מה שאומר אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים, לפני מי, ומי מטהר אתכם, לפני מי, בעצם זו התודעה הבסיסית ביותר, הרצון ליטהר הוא כי אני לא סתם חלק בטבע, אם אני סתם חלק בטבע, אין רצון להיטהר, בע"ח רוצים ליטהר? האריות אין להם יום מיוחד על זה שאכלו את הזברות והאנטילופות, אכלו וזהו. אם אני חלק מהטבע, ויש מי שתופס כך גם את האדם שהוא פשוט בע"ח יותר מפותח בענין מסוים, אם זה כך אין מה להיטהר פה, אין ענין של טומאה וטהרה, יש רק דחפים טבעיים. הייתה תאוריה כזו ה'דרווניזם החברתי'. לא דרווין אשם בזה כמובן, ולא התכוון בדיוק לזה, העקרון של הדרווניזם החברתי היה שהחזק הוא המנצח. מי שהוא יותר יכול לדרוס ולטרוף, לא צריך לרסן את עצמו. בשביל מה יש לו הכישורים הללו? בשביל לטרוף את החלשים! לא אישי, ענין של טבע, ביזנעס. אני אשם שאתה טיפש וניתן לרמות אותך? לא אשם. פעם אחרת, אם אתה שורד, תתגונן. זה העקרון ה"מוסרי" הזה, המוסר של הדרווניזם החברתי עד שעלה למדרגת הנאציזם, שאמרו שיש אומות יותר חזקות ויש אומות פחות חזקות, פחות יעילות, ואותן מצווה לטרוף ולהיפטר מהם. מצוות ההוויה. אין שם מושגים של טומאה וטהרה, אין מושגים של חטא ותשובה. זו חזרה אל המצב הקדום לפני שהמושגים היהודיים של חטא ותשובה, מוסר, נכנסו לתוך התרבות העולמית. כי הכל היה מובן מאליו שהחזקים הם שולטים, מובן מאליו שהם נהנים מכל הזכויות והטובות, ואלה שאיתרע מזלם, הם עבדים. כל המושגים של צדקות וחרטה לא היה. הכל היה כמו הטבע הרגיל.

אשריכם ישראל, שישראל גילו את הדבר הזה. לישראל יש להם מושגים של טהרה או טומאה חטא ותשובה, מעשה טוב. יש להם דימוי של עולם יותר מתוקן של משהו בפועל. דימוי ותקווה וחזון לעולם אחר, שכל העמים יחיו באחווה, ואפי' הבע"ח יחיו באחווה, הרי זה סותר את כל המציאות הריאלית הפשוטה! על סמך מה? על סמך מה שיש באדם ההתבוננות פנימה אל הרבדים העמוקים יותר שבנפש, אל המצפון, אל השאיפות והתקוות אל אותה הטהרה הפנימית. זה דבר מיוחד ומופלא במינו.

[תפישת האמונה החלה מאברהם אבינו]

אשריכם ישראל, בפני מי אתם מיטהרים, מכאן גם המושג המופלא הזה שהתגלה ע"י אברהם, והוא ירושה עד היום של האל האחד הבלתי נראה ולא דומה לשום דבר גשמי, יותר יותר ויותר, מעל ומעבר ללא השוואה. מזה? זה איזה דבר כ"כ מופשט מצד אחד אך מקיף כל מצד שני, צריך לטהר את כל המושגים. מה שבעברית נקרא 'הפשטה', שאנו משילים כל הלבושים במציאות כדי להגיע לאיזו מהות ועצמות, גם של נפש וגם של הוויה, כי מה מאוחרי זה, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה פילוסופית ותיאולוגית. זה תוצאה של נבואה, ורוח הקודש של אברהם, שמסקנתו היא פרי החיפוש שלו, שלא הסתפק בנראה, ובחן את הכחות השונים ראה שכל כח הוא מוגבל, יש גבול ליום שהוא הלילה כו', מה מאחורי הכל? מי מאחורי הכל? עצם הכיוון של המחשבה הוא מהפיכה, לא רק מחשבה של יעילות, איך אני יכול לנצל המציאות שעל ידי לטובת נוחותי, אלא הרבה מעבר לכך. זהו הדבר הייחודי לאדם. לאדם הראשון שהתגלה אצל אברהם. לא בכדי חז"ל אמרו: נח איש צדיק היה בדורותיו, שאם היה נחשב בדורו של אברהם הלא היה נחשב לכלום (ילקו"ש בראשית ו, ט). מה ההבדל הגדול? נח היה פסיבי, ה' אמר לו תבנה תיבה, בנה, תיכנס נכנס, לצאת יצא. אברהם ביקש וחיפש וחשב והתאמץ, ויצא אל הכלל. זה יסוד היסודות של ישראל.

לפני מי אתם מיטהרים. זה לא פעולה חיצונית במובן של נקיון, ומי מטהר אתכם, ואתם נענים! אברהם נענה "עד הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה" (ברא"ר לט, א). זה יסוד היסודות זה ההבדל בין אברהם לנוח. שהוא אוהב את האדם ואת העולם מפני שאוהב את רבש"ע ובהכל הוא רואה את הרצון האלהי.

[ביאור 'אבינו שבשמים']

אשריכם ישראל… ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. כאן זו דרגת קרבה מיוחדת, אביכם. אביכם שבשמים למרות שהוא שם שם רחוק רחוק הוא אביכם, הוא קרוב מאד, שני הדברים כאחד. את המילה שמים מפרשים בב' אופנים: א. שם מים. ב. שם שם שם, הרבה פעמים שם ברבים. רחוק מאד מאד. פה שני הפירושים מתאימים, כי המים הם סמל הטהרה, המים העליונים שהם נזרקים ומטהרים, ואביכם שבשמים, מה שבשמים רחוק מאד מופשט מכל סוג של דימוי, מכל סוג של קרבה חושית, ובכל זאת הוא אביכם. כי לא הייתם קיימים בלעדיו. שום דבר לא היה קיים בלעדיו, בלעדי רצונו ופעולת הבריאה והיצירה.

[השינוי שר' עקיבא חולל בחייו]

רבי עקיבא מתייחס למהות היום ומהות התשובה. לא בכדי כנראה, ר"ע הוא בעל התשובה הגדול. שעשה את הדרך לא רק למצוות ולתורה, אלא נהיה גדול חכמי ישראל. והדרך הזו המעבר הזה, המהפכה הפנימית שלו, הוא מתבונן עליה, מהי, מה היה קודם, הוא היה רועה צאן איש חזק כנראה יפה תואר שאל"כ רחל לא הייתה מתאהבת בו, אדם מאושר, סך הכל הלך עם הצאן לאוויר הפתוח, שום דבר לא הכביד עליו, לא היה לו מה לדאוג באופן מיוחד. ר"ע התעלה יותר מכולם, והיה דורש תלי תלים של הלכות, בשביל מה? למה לא להמשיך לחיות בטבע בפשטות ביושר? זה בדיוק המעבר בין האדם הטבעי הלא רע בדווקא, אל האדם המודע מאד למורכבות ולעומק שבאישיותו, והייחודיות שלו. לפעמים נוח להתמזג במרחב, אדם מרגיש אחד עם המרחב, עם העצים והים, המדבר, הוא חלק מזה, נולד בתוך זה יחד עם בעלי החיים, יחד עם הרוח ועונות השנה, זה לא מספיק, מאד יפה יכול להיות אך לא מספיק, זה עדיין רק הרובד החיצוני. האדם בעל השאיפות החלומות הוא הרבה יותר מורכב ועמוק מזה. נכון שזה מוסיף לפעמים קשיים ודאגות וכאבים, זה שנפרד מאשתו הכ"כ אוהבת ואהובה, לשנים של לימוד תורה, ר"ע הוא סמל של חיים לא פשוטים בכלל, לא קלים, עד סופו הנורא, שהוצא להורג ע"י הרומאים.

[תשובת רבי עקיבא למהותו של יום כיפור]

אז באמת יכולה להישאל השאלה בשביל מה אתה צריך את זה? וכאן הוא אומר, אשריכם ישראל: ההתוודעות לא רק לרובד של הטבע לחיים היפים שיש בהם יופי משלהם, אלא ההתוודעות אל מה שמעבר להם, בתוך עצמו לשאיפות ועולם אחר, לחזון, לעומק גדול, לייחודיות הסוערת של רוח האדם ונשמתו, ההתוודעות לקשר שבין אדם לאלדים, וזה מסובך נכון, ומי יכול להושיע ולהתיר את הסבך הזה, הסבך שיש בו רצונות ופיתויים שאיפות ואכזבות מעצמו מאחרים, ותהליך של התמודדות עם שגיאותיו והתבוננות מחדש, מי יכול להתיר את זה, איך תהיה ההזדמנות לצאת מן הסבך הקשה? "וזרקתי עליכם מים טהורים".

כל שאלות החיים והמוות האהבה והקרבה והריחוק, והעולם מצד אחד כמו שהוא, והעולם הרצוי ועוד, כל זה לא קל לתאם, אין הרמוניה שווה בדברים האלה. בא יוה"כ שהוא יום מבחינת ההלכה שמתאפיין בצום ובעינוי נפש, כלומר המצב לא קל, לא פשוט בכלל, זה מוזר, יש לי גוף, אני צריך לענות אותו? אז בשביל מה ניתן לי גוף? נכון זה רק יום אחד, ולא קבעו יו"ט שני לכיפור, זה יותר מדי אי אפשר לקבוע, זה פקוח נפש, רחמנות על יהודים. יו"כ הוא יום אחד. כלומר זה קשה. גם התשובה זה תהליך קשה.

הסיפור שהגמ' (כתובות סב, ב) מביאה על ר"ע, שהוא רצה כבר ולא ידע איך. הוא אדם בוגר אדם שהתרגל לחיים, איך הוא יהיה? איך ילמד? איך האדם של הכ"כ פעילות בטבע האיש המעשי הריאלי, איך יהיה איש ספר ומחשבה? שאלה קשה מאד, עד שלמד משפת הבאר, סביב הבאר הניחו אבנים וכל פעם שהוציאו דלי מים, תמיד נוטפים קצת מים מדפנות הדלי, אז ממקום מסוים היו מוציאים את דלי, והמים היו נופלים על האבן. אמר ר"ע אם טיפות של מים יכולים לחדור אבן, התורה לא יכולה לחדור למוחי? כלומר הוא ניחן בתשומת לב וביכולת חשיבה יוצאת מן הכלל! אך הוא לא היה רגיל לזה. אך הוא הכניס עצמו אל התהליך הזה המסובך של אבנים שחקו מים, ונפתח לעולם אחר, חדש, מופלא ועמוק, בתוכו, ומבחוץ לו. ור"ע אומר על כל התהליך הזה הכולל קושי ועינוי נפש: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר את אתכם, אביכם שבשמים". מקוה ישראל ה' למה אתם מקווים ושואפים? רק להיות בעולם? לא. אתם שואפים לקרבת אלהים, מקוה ישראל מה? ה'. ועצם השאיפה הזו כפי שהמים מטהרים את הגוף כך ה' מטהר את ישראל, עצם השאיפה היא מטהרת, כי היא מכוונת את האדם ומאפשרת לו להתמודד עם העינוי נפש עם הקשיים והסיבוכים, גם עם אכזבות, ומאפשרת לקבל את כל הטובה של הטהרה, את החכמה את העומק ואת הטוב, להיות פתוח לזה ולרצות בזה, לטבול ולשקוע בזה. זו מהות היום, על הקושי שבו ועל העינוי שבו. התורה לא מסווה, עינוי זה עינוי. מי שלא אוכל ולא שותה קשה לו, ברור. ודאי אם אנו מדברים גם על מתח פנימי, המתח שהאדם מעיז ביום הזה להתבונן פנימה אל תוך עצמו ונפשו ולא תמיד הוא מרוצה, לא תמיד נוח לו עם מה שהוא בפועל, והוא מבקש דרך להיות טוב יותר, מבקש דרך, מבקש עצה וסיוע, עצם הבקשה היא כבר טהרה, עצם הנכונות הזו היא כבר טהרה. אח"כ יהיה מה שיהיה אח"כ מה יוכל האדם לעשות? עד כמה יוכל לעשות? זה חשבון נוסף. אבל עכשיו הנכונות הזו הרצון הזה, וההכוונה העצמית שהאדם שם את עצמו בכיוון מסוים, יותר טוב ממה שהיה, זה דבר קריטי. זהו המפנה לשים את עצמו בכיוון מסויים, אח"כ אם ילך בצעדים מהירים או איטיים, זה כבר תלוי בעוד הרבה דברים, בכחות שלו בנסיבות שמזה, אבל עצם זה שהוא שם את עצמו שם, זה הדבר הגדול. וכשמחשבים את ההיטהרות בכל שנה, נטהרים בכל שנה קצת יותר, וזה מקדם את האדם בצורה יסודית.

[השפעת השינוי הקטן על כל החיים]

לא מזמן בא אלי תלמיד מפעם, ושאל אותי בתמימות: הרי כל שנה, לפני ר"ה וכיפור, האדם מקבל על עצמו דברים חשובים וגדולים, אבל אח"כ החיים הם פחות או יותר כמו שהיו, בכנות שאל מה אני אומר על כך? אמרתי לו: תראה, אני אומר זה לעצמי קודם כל, אם אחרי כל המאמץ וכל הרצון והכל, האדם יהיה קצת שונה, קצת יותר רגיש, קצת יותר עם מאור פנים, קצת יותר מתחשב, זה הישג גדול מאד. כי החיים זה צירוף של דברים. צירוף של דברים. וההחלטה הזו להיות יותר טוב אפי' בקצת היא החלטה יסודית ביותר.

[הצדיק נופל וקם]

הרבה פעמים חושבים שההבדל בין צדיק ללא צדיק, שהצדיק אף פעם לא נופל, זה לא נכון, שבע יפול צדיק וקם, הלא-צדיק, מתייאש, כבר שבע פעמים נפלתי למה אקווה? אך הצדיק, גם אם הוא מאד מאוכזב מעצמו, גם אם הוא לא מתאים למה שהוא חושב להיות, גם אחרי שבע פעמים שזה המון, בכל זאת הוא יקום וינסה להיות יותר טוב. זו הצדקות. ולכן הפסוק אומר את זה. לא הנפילות הן המדד, אלא הקימות, זה ההבדל. אדם מתבונן על עצמו ביושר, יודע מרת נפשו, מה טוב בו מה פחות, ממה הוא לא מרוצה, ומקבל החלטות. אם הוא מחליט גם אם הוא מאוכזב מהחשבון, הוא מחליט שזה לא יעכב אותו, והוא עדיין רוצה את הטוב, ורוצה להשתדל להיות יותר טוב, ואפי' אם ישיג מעט באופן יחסי, עצם הכיוון והרצון, זו הצדקות, וזה דבר גדול, זו הטהרה. ואח"כ תוספת של קדושה, תוספת של מוסריות, והעמקה, הבנה, זה הכל נכון. וזה נכון ביחס לאדם בינו לבין עצמו, זה נכון ביחס לאדם בינו לעמו בינו לבין ההוויה בכללותה, ובינו לבין ה'. שזה הכל מכל כל. גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום, כל הדברים כולם. אני חושב הדברים שאחרי שהמשנה פירטה את חילוקי הכפרה השונים, מובאים דברי ר"ע הנוגעים למהות הענין, מהו יו"כ, מי הם ישראל, ומהו האדם ביחס לכיפור. חתימה טובה לכולנו.

[1] אמר העורך יאיר דלויה: מוגש בזה תמלול השיחה של מו"ה זאב סולטנוביץ' שליט"א. השתדלנו להיצמד ללשונו, זולתי בכמה משפטים שהוצרכנו לשנות את ניסוחם למען ירוץ הקורא בהם. כמוכן הוספנו כותרות משנה בחצי לבינה.

[2] גם בגיאומטריה ההגדרה של קו זו הדרך הקצרה העוברת בין שתי נקודות.