רמב"ם (אין מונעים נוכרי מלקיים מצווה של ישראל "כדי לקבל שכר")

הרמב"ם בהלכות מלכים י, י, כותב שאם רצה בן נח לקיים מצווה "משאר מצות התורה, כדי לקבל שכר – אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה", ומשמע בפשטות שהוא הדין לגבי מצוות מזוזה:

"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר – אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה".

רדב"ז ("חוכך להחמיר שלא יניחו" בן נח לקבוע מזוזה בביתו, כי זו מצוה שדורשת "קדושה וטהרה")

הרדב"ז שם מסייג, שמדובר שעשאה "כמי שאינו מצוּוה ועושה". עוד סייג: "במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין, ס"ת ומזוזה – אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן":

"בן נח שרצה לעשות מצוה וכו'. ואם רצה לעשות באומרו שנצטוה עליה – אין מניחין אותו לעשותה, אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה. וכן דקדק רבינו וכתב: 'כדי לקבל שכר'.

ומכל מקום, במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין, ס"ת ומזוזה – אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן".

גינת ורדים (אסור לגוי לקבוע מזוזה בפתחו, ו"נעשית לו סם המות")

בשו"ת גינת ורדים (לרב אברהם הלוי) או"ח ב, כח, דן לגבי המעשה של רבי וארטבן, ובין היתר כתב ש"אסור לגוי" לשים מזוזה בפתחו, "וכמו שדרשו חז"ל שאסור ללמד לגוי מקרא", "והרי נענש דניאל בשביל שלימד לנבוכדנצר שיתן צדקה לעניים". והוסיף ש"הרי מוריד אותה מקדושתה, שבודאי הגוי לא ינהוג בה מנהג קדושה". וחזר על כך בהמשך, שגוי שקובע מזוזה בפתחו "נעשית לו סם המות, כמו גוי העוסק בתורה":

"ומה שכתב מעלת כבוד תורתו, דרבי שלח לארטבן מזוזה שיניחנו על פתח ביתו להצילו; אני לא מצאתי דברים אלו, אלא הכי איתא בירושלמי: ארטבן שלח לר' הקדוש מרגליתא חדא כו'… עד כאן. הרי שלא אמר לו שיניחנה על פתח ביתו, אלא אמר לו שהמזוזה יש בה כח ותועלת גדול, כי היא שומרת את האדם…

אבל אין סברא לומר ששלח לו להניחה על פתח ביתו כדי להגן עליו, שהרי ארטבן גוי היה, וממלכי פרס היה, כמ"ש בס"י, ובודאי שלא יאבה לו ולא ישמע אליו להיות כמונו ולעשות כמעשינו להניח מזוזה בפתח הבית. ועוד, שאסור לגוי כן, וכמו שדרשו חז"ל שאסור ללמד לגוי מקרא ד'מגיד דבריו ליעקב וכולי לא עשה כן לכל גוי', והרי נענש דניאל בשביל שלימד לנבוכדנצר שיתן צדקה לעניים. ועוד, שהרי מוריד אותה מקדושתה, שבודאי הגוי לא ינהוג בה מנהג קדושה. ועוד, שהמזוזה בעצמה אינה משמרת אלא בשכר עשיית רצון קונינו, שצונו לעשות כך, ובשכר זה הוא יתברך שומר את עמו ישראל מכל דבר רע.

ואם כן, כיון שארטבן גוי הוי, ולאו בר מצוה היא – לא תועיל לו המזוזה לשום דבר, ואדרבא, נעשית לו סם המות, כמו גוי העוסק בתורה. אלא ודאי, כונת רבינו הקדוש ששלח לו מזוזה זו, היא לרמוז לו…".

העמק דבר (כאשר נכתבה לשם הנוכרי מותר, לשם ישראל אסור כי זו הורדה מקדושה)

בספר שאילתות דרב אחאי גאון עקב שאילתא קמה, הביא השאילתות את המעשה של רבי וארטבן, וכתב שם: "ארטבן שלח לרבינו הקדוש חדא מרגליתא אנטימיטון, ושלח ליה: שגר לי מילא טבא כוותיה. כתב ליה חד מזוזה ושיגר ליה…".

דייק הנצי"ב (העמק דבר שם יט) מהלשון 'כתב ליה', ש"בדיוק כתב רבינו שכתב בשבילו מזוזה, דמזוזה שנכתבה סתם, על דעת לקבעה בפתח ישראל כמצוותה, אסור לקבענה בדלת כותי, שהורדת המצוה היא, ובזיון כבוד המזוזה". "משום הכי דייק רבינו שכתב על דעת כך, ועל מנת כן אקדשה, ותו לא הוי בזיון":

"כתב ליה חד מזוזה ושיגר ליה. בירושלמי ומדרש רבה איתא: שלח ליה חדא מזוזה. ונראה דבדיוק כתב רבינו שכתב בשבילו מזוזה, דמזוזה שנכתבה סתם, על דעת לקבעה בפתח ישראל כמצוותה – אסור לקבענה בדלת כותי, שהורדת המצוה היא, ובזיון כבוד המזוזה, כמו שכתבתי לדעת רבינו פרשת שלח סי' קכ"ו אות ה'. וכ"כ הרמ"א יו"ד סי' רצ"א בשם מהרי"ל.

ואע"ג דעד שלא יקבע בדלת ישראל הוי הזמנה בעלמא, מכל מקום הא פליגי בה אביי ורבא, ולאביי הזמנה מילתא היא, ולדעת הרי"ף ושאר פוסקים, רשב"ג אבוה דרבי סבירא ליה הזמנה מילתא… משום הכי דייק רבינו שכתב על דעת כך, ועל מנת כן אקדשה, ותו לא הוי בזיון…".

אחרונים שהביאו את דברי הרדב"ז להלכה

הרב גדליהו אקסלרוד (בן נח אינו יכול לקיים מצוות מזוזה אפילו כאינו מצווה ועושה)

בשו"ת מגדל צופים ט, קונטרס מדיני בן נח פרק יח, כתב הרב גדליהו אקסלרוד "ראיות שבן נח אינו יכול לקיים מצות תפילין, מזוזה וציצית אפילו כאינו מצוּוה ועושה". ואחר שהביא את דברי הרדב"ז הנ"ל, הוסיף ש"מוכח מהגמרא, שאין שייכים בני נח גם למצות מזוזה אפילו כ'אינו מצוּוה ועושה'", והוכיח זאת מהסיפור המפורסם על אונקלוס הגר, ומכך שרושמים שם 'שד-י' על המזוזה, שאלו ראשי תיבות של 'שומר דלתות ישראל'.

"הרי מבואר שמזוזה הוא שמירה שהקב"ה שומר את ישראל, ואם כן, איך יתכן שבן נח, שאין לו את המעלה הזו, יקבע מזוזה בפתחו? שזה כעשיית שקר בנפשו":

"ראיות שבן נח אינו יכול לקיים מצות תפילין, מזוזה וציצית אפילו כאינו מצוּוה ועושה.

ולכאורה מכאן ראיה לדרב"ז, שכתב שם ברמב"ם פ"י הלכה י': ומכל מקום, במצות שצריכים קדושה וטהרה כגון תפילין, ס"ת ומזוזה – אני חוכך להחמיר שלא יניחו לעשותן, עכ"ל.

ולפי דברנו לא שייך שבן נח יניח תפילין…

וכן מוכח מהגמרא, שאין שייכים בני נח גם למצות מזוזה אפילו כ'אינו מצוּוה ועושה'; בגמרא עבודה זרה: אונקלוס בר קלונימוס איגייר, שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה…

הרי מבואר שמזוזה הוא שמירה שהקב"ה שומר את ישראל, ואם כן, איך יתכן שבן נח, שאין לו את המעלה הזו, יקבע מזוזה בפתחו? שזה כעשיית שקר בנפשו. והב"י יו"ד סי' רפ"ח, על מה שכתב הטור בשם הרא"ש דנהגו לכתוב ש-ד-י מבחוץ על המזוזה, הביא שכן כתוב בס' הזהר פרשת ואתחנן, ובדרכי משה שם כתב בשם הכלבו, מה שנהגו לכתוב זה השם יותר משאר שמות, מפני ששם זה נוטריקון: שומר דירת ישראל.

ומכאן ראיה חזקה שמזוזה מיוחדת אך ורק לישראל, ואין לבן נח לקבוע מזוזה על פתחו גם כאינו מצווה ועושה…

סכום:

בן נח אינו יכול לקיים מצוות מזוזה, תפילין וציצית אפילו כאינו מצווה ועושה".

דברות אליהו (לרמב"ם מותר לנוכרי לקבוע מזוזה ולרדב"ז יש להחמיר. הרמ"א פוסק לכתחילה כרדב"ז ובמקום איבה כרמב"ם)

בשו"ת דברות אליהו ז, מג (לרב אליהו אבירז'ל), נשאל אודות מכירת מזוזה לזוג שהבעל גוי והאשה יהודייה.

והשיב שלכאורה על פי הדין המוזכר בתלמוד, ברמב"ם ובשו"ע, שהשוכר דירה מנוכרי מוציא את המזוזות עמו כשיוצא, "אם כן ק"ו הוא, דאם נוטלה ויוצא במשכיר לגוי, או יוצא מבית של גוי, ודאי דאין למכור לו לכתחילה מזוזה לקובעה בביתו!". אולם מנגד, הזכיר את דברי הרמב"ם בהל' מלכים י, י, שגוי שרצה לעשות מצווה כדי לקבל שכר – אין מונעים אותו מלקיימה. ומבואר מכך ש"בן נח שרוצה לקיים מצוות התורה – אין מונעים אותו. ולפי זה, בנדון דידן יהיה שרי למכור לו מזוזה". אלא שהרדב"ז שם הסתייג מכך. אולם הדגיש הרב אבירז'ל: "כל זה לדעת הרדב"ז גופיה, כפי שכתב: 'אני חוכך להחמיר'. אבל אין זה דעת הרמב"ם שאינו מחלק בזה כלל".

בהמשך מביא הרב אבירז'ל את פסיקת הרמ"א שלכתחילה אין נותנים מזוזה לנוכרי, אך "במקום דאיכא למיחש משום איבה, ושירע משום זה לישראל, שרי". ומבאר שהרמ"א מתחשב הן בדעת הרמב"ם והן בדעת הרדב"ז, ולכן סובר שלכתחילה אין למכור לו מזוזה, בגלל דעת הרדב"ז, אך אם יש חשש איבה מותר, בגלל דעת הרמב"ם:

"שאלה: האם מותר למכור מזוזה לגוי לקובעה בביתו באשר אשתו יהודיה ומבקשת זה, ורצונו לעשות רצונה.

תשובה: איתא בגמרא בבא מצעיא דף ק"ב ע"א, תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו – על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא – לא יטלנה בידו ויוצא. ומנכרי – נוטלה בידו ויוצא. עד כאן. ופסקה הרמב"ם פרק ה' מהלכות תפילין הלכה י"א, וזו לשונו: ואם היה בית של כותי – הרי זה נוטלה כשיצא…

ואם כן, ק"ו הוא, דאם נוטלה ויוצא במשכיר לגוי, או יוצא מבית של גוי, ודאי דאין למכור לו לכתחילה מזוזה לקובעה בביתו!

אולם הנה הרמב"ם פרק י' מהלכות מלכים הלכה יי פסק, וז"ל: בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה, כדי לקבל שכר – אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה…

הרי מבואר, אם כן, דבן נח שרוצה לקיים מצוות התורה – אין מונעים אותו. ולפי זה, בנדון דידן יהיה שרי למכור לו מזוזה.

אלא דעיין שם בהרדב"ז, שכתב… כל זה לדעת הרדב"ז גופיה, כפי שכתב: 'אני חוכך להחמיר'. אבל אין זה דעת הרמב"ם שאינו מחלק בזה כלל.

ולפי זה יובנו דברי הרמ"א שם בשו"ע, דפסק שם ס"ב, וז"ל: ועובד כוכבים שבקש שיתנו לו מזוזה… ונראה לי דמכל מקום, במקום דאיכא למיחש משום איבה, ושירע משום זה לישראל, שרי. ע"כ.

והיינו טעמא דשרי, הואיל והרמב"ם לא חילק בין כל המצות דבן נח שרצה לעשות מצוה – אין מונעים אותו, ולכן בדיעבד, היכא דאיכא איבה, או ירע לישראל – שרי אפילו לכתחילה. אבל בלאו הכי לא, דבעי גוף קדוש וליכא…

והנה איתא במשנה ברכות י"ז ע"ב: נשים ועבדים פטורים מק"ש ומן התפילין, בתפילה ובמזוזה. עד כאן. ופסקה הרמב"ם…

ואם כן לפי זה, הואיל והאשה חייבת במזוזה מן הדין, והאשה היא יהודיה, וישראל, אעפ"י שחטא – ישראל הוא, ורצונה לקיים מצות מזוזה – מן הדין לאפשר לה זה, לקיים מצות מזוזה, דגם האשה חייבת…".

תשובות והנהגות ("יד לצדד להחמיר" כדעת הרדב"ז)

בשו"ת תשובות והנהגות ה, רצח, דן לגבי כשרות גר תושב בכתיבת תפילין, ובסוף דבריו שם כתב שגם אם נקבל את חידושו של המשנה ברורה, ש"גר תושב יכול לקבל על עצמו עול מצוות, וחל עליו ככל ישראל כולל שבת", "עדיין אני מסופק אם יכול לחייב עצמו בתפילין, דיש לומר דתפילין דקדוש לא שייך בנכרי כשהוא עכו"ם", שהרי "כעין זה איתא בפי' הרדב"ז על הרמב"ם", ש"במצוות שצריכים קדושה וטהרה, כגון תפילין ס"ת ומזוזה – יש לצדד להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן", ו"הוא הדין כאן, שכשהוא עוד כגר תושב לא שייך עליו חיוב תפילין":

"רציתי להביא כאן חידוש ועיקר גדול בהלכות גרות, ואף שבפוסקים לא משמע כן, מ"מ לא אמנע מלכתוב הדברים, ויגדיל תורה ויאדיר.

הנה המ"א בסי' ל"ט (ס"ק ט') מביא בשם הד"מ, דגר תושב כשר לכתוב תפילין ומזוזות. ותמהו הפמ"ג ושאר האחרונים, דהלוא גר תושב אינו חייב בתפילין, וכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה!

וב"ביאור הלכה" (שם) מביא בשם א"ז ה"יד אפרים" (בטעות נרשם שם שע"ת), שתירץ דמיירי שקיבל עליו כל המצוות חוץ מנבילה, שאז הלא כיון שמניח תפילין, ה"ה כשר לכתיבה. וע"ז תמה בבה"ל, דהלוא עכ"פ אינו מוזהר על קשירת תפילין, והיאך כשר…

ולמעשה, אף אם נימא כחידושו של המ"ב, שגר תושב יכול לקבל על עצמו עול מצוות, וחל עליו ככל ישראל כולל שבת, ע"ש, מ"מ עדיין אני מסופק אם יכול לחייב עצמו בתפילין, דיש לומר דתפילין דקדוש לא שייך בנכרי כשהוא עכו"ם, וכעין זה איתא בפי' הרדב"ז על הרמב"ם (פ"י דמלכים ה"י), שכתב שם דאף שעכו"ם שרוצה לעשות אחת משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין ממנו לעשותה כהלכתה, מ"מ במצוות שצריכים קדושה וטהרה,, כגון תפילין ס"ת ומזוזה – יש לצדד להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן. וא"כ הוא הדין כאן, שכשהוא עוד כגר תושב לא שייך עליו חיוב תפילין. ונראה דה"ה לענין שבת, שאע"פ שאם קיבל הגר תושב מצות שבת, חל עליו איסור מלאכה דשבת, מ"מ לא חל עליו קדושת היום, שזהו אות בין ישראל להקב"ה, ולא שייך לגר תושב".

הרב יואל שוורץ (הזכיר את שיטת הרדב"ז)

בספרו 'אור לעמים' דינים טז (שאר מצוות), כתב הרב יואל שוורץ שמותר לבן נח לקיים כל מצווה 'כמי שאינו מצווה ועושה', חוץ משמירת שבת ולימוד תורה "בחלק המיוחד לישראל", אך ציין ש"לפי דעת הרדב"ז, לא יקיים מצות תפילין, מזוזה וספר תורה, משום שהם ענינים שבקדושה":

"בן נח שרוצה לקיים את התורה – רשאי לקיים את המצוות, מלבד לימוד תורה בחלק המיוחד לישראל, ושמירת שבת, ויש לו שכר על כך כמי שאינו מצווה ועושה. ולפי דעת הרדב"ז, לא יקיים מצות תפילין, מזוזה וספר תורה, משום שהם ענינים שבקדושה".

ודרשת וחקרת (לרב אלישיב אין להניח עובד זר פיליפיני להניח תפילין ליהודי קשיש[1])

בשו"ת ודרשת וחקרת ו, יו"ד סו"ס נד, הביא את דברי הרב אלישיב, שעל סמך דברי הרדב"ז הנ"ל "אסר לגוי פיליפיני להניח תפילין על יהודי קשיש, שאין ליתן לגוי לנגוע בתפילין הקדושות":

"… עוד יש לעיין ברדב"ז על הרמב"ם פי' מלכים הל"י, בענין בן נח שרוצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה, שכתב וז"ל: ומ"מ במצות שצריכין קדושה וטהרה כגון תפילין ס"ת ומזוזה אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותם, עכ"ל.

וראיתי בספר פסקי הגריש"א, שעפ"י הרדב"ז הזה אסר לגוי פיליפיני להניח תפילין על יהודי קשיש, שאין ליתן לגוי לנגוע בתפילין הקדושות…".

הסברים לדברי הרדב"ז

יש לפדות דברי סת"ם שאצל הנוכרי, וממילא אין להניחו לקיים בהם מצוות

אגרות משה (האיסור הוא מק"ו מהחובה לפדות דברי סת"ם שבידי הנוכרים)

בשו"ת אגרות משה יו"ד ב, ז, באר באורך שנוכרי שמקיים מצוות של ישראל אינו מקיים בכך מצווה, ואינו מקבל על כך שכר כלל. ובתוך דבריו התייחס גם לדברי הרדב"ז, ובאר שמה שהחמיר הרדב"ז בסת"ם הוא משום שבסת"ם יש דין שאם הגיעו לידי הנוכרי, יש עלינו מצווה לפדותם ממנו כדי שלא יבואו לידי ביזיון, וממילא אין לאפשר לו לקיים מצוות בסת"ם:

"ואף למה שאיתא ברדב"ז חלוק הדין מצד כוונתו, נמי נראה שהוא לענין האיסור והמניעה מלעשות, אבל יודה שאין לו שכר כההכרח שכתבתי מלשון הרמב"ם.

ומה שמסיק: "ומ"מ במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין, ס"ת ומזוזה – אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן", הוא גם כן חלוק לענין להניח אותם לעשות, משום שבקדושה דסת"מ אנו מחוייבין מצד הקדושה שלא יהיו בידם, אבל שכר ליכא להם גם על שאר מצות. רק שדחוק לשונו "עשאה כדי לקבל עליה שכר כמי שאינו מצוה ועושה", שלשון זה משמע שהוא אליבא דאמת, דהא הבן נח אפשר טועה וחושב שאינו מצוה ועושה יש לו יותר שכר; אבל אפשר שאין כוונתו דהוא למיעוט שכר משום שאינו מצוה ועושה, אלא כוונתו ליתן טעם למה שעושה הבן נח כדי לקבל שכר, הא אינו מצוה! ולכן כתב "כמי שאינו מצוה ועושה", היינו שהבן נח יחשוב שאינו מצוה – יש לו גם כן שכר, אולי גם יותר שכר. אבל אליבא דאמת אין לו שכר, משום שבבן נח אין זה מעשה מצוה כלל".

יש חשש שהנוכרי יתכוון 'לחדש מצווה'

דברי חכמים בשם 'זכר יהוסף' (החשש הוא מצד שהנוכרי מבקש 'לחדש מצוה')

בשו"ת דברי חכמים קלה (לבעל ה'שדי חמד'), נשאל הרב מדיני אודות מכירת ספר תורה לקראים. ואחר שכתב את דעתו, סיפר: "ושלחתי שאלה זו ותורף דברי תשובתי לרבני גאוני דורנו יצ"ו, וקמא קמא דמטי לידאי מתשובותיהם אכתוב פה". אחד הרבנים ששאל הרב מדיני היה בעל ה'זכר יהוסף', רבי יוסף זכריה שטרן, שהשיב לו שנשאל בעבר על שאלה דומה, ומסר לו את תשובתו עליה.

בתוך דבריו הביא הרב שטרן את המעשה של רבי וארטבן, ואת דברי המהרי"ל בנוגע למסירת ספר תורה לנוכרי, וכתב ש"פלא שלא העיר במוהרי"ל מהך דירושלמי, ואולי דלשלוח מעצמו עדיף, מה שאין כן כשמבקש לקבעה – יש חשש שמחדש מצוה חדשה מעצמו, דאסור לבן נח". כלומר כשבן נח מבקש את המזוזה או ספר התורה, יש חשש שעושה כן כדי "לחדש מצוה", אך כשרבי שלח לו את המזוזה, לא היה מקום לחשוש לכך, ולכן זה מותר:

"נחוץ לי לדעת אם מותר למכור ספר תורה הכתובה כד"ת וכשרה, או לכתוב חדשה לעדת הקראים, משום איבה. ויש סברות רבות נוטות לכאן ולכאן, ולא מצאתי דין מפורש בזה, ועל בינתי לא אשען בחסדו להודיעני בזה הלכה למעשה. ולא אכחד כי דעתי נוטה להקל, אך חלילה לי לדון בדבר אשר חדת הוא לי. בחסדו להודיעני דעתו. עד כאן דבר הרב השואל יצ"ו.

וזאת תשובתי: הנה לכאורה נראה דמותר, דמצינו לענין מזוזה דכתב הרמ"א…

ושלחתי שאלה זו ותורף דברי תשובתי לרבני גאוני דורנו יצ"ו, וקמא קמא דמטי לידאי מתשובותיהם אכתוב פה.

זאת תשובת הגאון הגדול המפורסם, כקש"ת מוהרי"ז שטערן יצ"ו, נידון השאלה ממכירת ספר תורה לקראים…

וכל זה כתבתי בענין שיש בו איסור, כמו ללמד דברי תורה לעכו"ם, שבמקרא אין חשש איסור ביןלרמב"ם וגם לרדב"ז, ואף שאין זה דמיון ללמד תורה, רק למוסר לו כתב יד של תורה, ובכי האי גוונא שרי גם בעכו"ם… וכל זה לא שייך בקראים, שמכבדין התורה שבכתב, וכל שכן ספר תורה, שהרי רוצים לשכור סופר ספר תורה בעבורם, דזה כתוב ואתחזק, וכל שכן מפני דה"ש כזה. ובירושלמי פאה פרק א: רבי שלח לארטבון מזוזה, ובפני משה כתב שהיה יאודי חשוב, וזה אינו, דארטבון מלך פרס היה, כנודע… ועיין ביורה דעה רצ"א סעיף ב' בהג"ה: עכו"ם שבקש שיתנו לו מזוזה וכו', דמותר מפני איבה. ופלא שלא העיר במוהרי"ל מהך דירושלמי, ואולי דלשלוח מעצמו עדיף, מה שאין כן כשמבקש לקבעה, יש חשש שמחדש מצוה חדשה מעצמו, דאסור לבן נח, כרמב"ם הלכות ממרים…".

הרב מצליח מאזוז (כשאין חשש שעושה כדי לחדש מצווה – מותר)

בכתב העת ויען שמואל חלק כב, נ, עמ' תצו-תצז, הזכיר הרב מצליח חי מאזוז את דברי ה'שדי חמד' בשם 'זכר יהוסף', ש"אפשר דמהרי"ל שאסר לתת להגמון שביקש מזוזה, משום שיש חשש שמחדש מצוה מעצמו, דאסור לבני נח". אך סייג: "אלא שיש להעיר, שאינו אסור אלא אם אומר שנצטוה עליה, אבל אם נתכוון הגוי לשם שמירה, או לשם מצוה לקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה – מותר". וכיוון ש"מסתמא לזה הגוי מתכוין", אזי "שפיר היה לנו להתיר":

"ומה שהעיר כת"ר על דברי הרב באר שבע בתשובה (סי' ל"ו), שכתב שהטעם דהיוצא מבית הגוי חייב ליטול המזוזה משום שכתב הרא"ש שאע"פ שביתו נשמר ע"י המזוזה, לא תהא כוונת המקיימה כן, אלא יכוין לקיים מצות הבורא וכו', וכי האי גוונא כתב הרמב"ם וכו'. ולפי שהגוי בודאי אינו מכוין על המזוזה רק משום שמירת הבית כאילו הוא קמיע של הנאת עצמו וכו', הלכך אמרו: ובגוי נוטלה ויוצא וכו' עכ"ל. והעיר כת"ר דדברי הרא"ש והרמב"ם אינם אלא לישראל, המצוּוה, אבל לגוי שאינו מצווה – מה בכך שאינו מכוין לשם מצוה? – יפה העיר כת"ר, ואפריי"ן שכדברים האלה ממש כתב מהרי"ל בתשובה הנ"ל אות ג', ע"ש באורך ותרוה נחת.

וראיתי להשדי חמד ח"ה (בדברי חכמים סי' קל"ה), שהביא מכתב מהגאון הרי"ז שטרן, שכתב דאפשר דמהרי"ל שאסר לתת להגמון שביקש מזוזה, משום שיש חשש שמחדש מצוה מעצמו, דאסור לבני נח, כרמב"ם בהלכות ממרים. ולא דמי לרבי ששלח מעצמו לארטבן, כמסופר בירושלמי, ע"ש. ומה שכתב הלכות ממרים, צ"ל הלכות מלכים (פ"י ה"ט). אלא שיש להעיר, שאינו אסור אלא אם אומר שנצטוה עליה, אבל אם נתכוון הגוי לשם שמירה, או לשם מצוה לקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה – מותר, כמבואר ברמב"ם שם (פ"י ה"י) וברדב"ז שם ע"ש. ומסתמא לזה הגוי מתכוין, ואם כן שפיר היה לנו להתיר".

תורתך לישראל (מצד דברי ה'זכר יהוסף' האיסור הוא במתכוון לחדש דת, אך לרדב"ז בכל אופן יש להחמיר בסת"ם)

בספר תורתך לישראל ח"ב כט, טז, הזכיר את דברי ה'דברי חכמים' הנ"ל בשם ה'זכר יהוסף', ש"בגדר 'אפשר' כתב שם שיטה חדשה", לפיה "יש חשש שמחדש מצוה חדשה מעצמו, דאסור לבן נח".

ובאר ה'תורתך לישראל': "כלומר, כל האיסור לשלוח מזוזה לגוי אינו אלא מחשש שרוצה לחדש דת, ולכן לא נאסר אלא כשהגוי מבקש את המזוזה, היות ובכי האי גוונא חיישינן שרוצה לחדש דת. אך כששולח לו מעצמו מזוזה, דליכא חשש של חידוש דת, שרי".

ומסיק: "מבואר מדבריו, שכל החשש הוא מפני חידוש דת ועשיית המצוות מדעתו, אך מצד עצם קיום מצות מזוזה של הגוי אין חשש, דהרי מותר לגוי לקיים כל המצוות (חוץ משבת ולימוד התורה)".

אחר כך הביא את דברי הרדב"ז הנ"ל, ובאר, בדומה לביאורו של הרב אוברלנדר, שאין על הרדב"ז קושיה מהמעשה של רבי טארטבן, משום ש"אולי צ"ל שכששלח רבי לארטבון מזוזה, לא אמר לו רבי לתלותה בפתחו, ומה שאמר לו שהיא שומרת, יתכן שהמזוזה שומרת על הבית (עכ"פ במקצת) גם כשהיא לא מונחת על פתחה, וכעין קמיעה, וממילא אין זה סותר לשיטת הרדב"ז":

"ה"זכר יהוסף" (בתשובה לבעל השד"ח, הודפס בשדי חמד ח"ה "דברי חכמים" סי' קלה) תמה על המהרי"ל שלא העיר כלום מהירושלמי ששלח רבי לארטבון מזוזה, ובגדר 'אפשר' כתב שם שיטה חדשה, וז"ל: "ואולי דלשלוח מעצמו עדיף, משא"כ כשמבקש (הגוי) לקבעה, יש חשש שמחדש מצוה חדשה מעצמו, דאסור לבן נח, כרמב"ם הל' ממרים כא", עכ"ל. כלומר, כל האיסור לשלוח מזוזה לגוי אינו אלא מחשש שרוצה לחדש דת, ולכן לא נאסר אלא כשהגוי מבקש את המזוזה, היות ובכי האי גוונא חיישינן שרוצה לחדש דת. אך כששולח לו מעצמו מזוזה, דליכא חשש של חידוש דת, שרי.

מבואר מדבריו שכל החשש הוא מפני חידוש דת ועשיית המצוות מדעתו, אך מצד עצם קיום מצות מזוזה של הגוי אין חשש, דהרי מותר לגוי לקיים כל המצוות (חוץ משבת ולימוד התורה), כמבואר ברמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"י) וז"ל: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה", עכ"ל.

ויש להקשות, דכבר כתב הרדב"ז שם על דברי הרמב"ם וז"ל: "ומכל מקום במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין, ספר תורה ומזוזה – אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן" עכ"ל, והרי קיי"ל כדבריו! וצ"ע.

ואולי צ"ל שכששלח רבי לארטבון מזוזה, לא אמר לו רבי לתלותה בפתחו, ומה שאמר לו שהיא שומרת, יתכן שהמזוזה שומרת על הבית (עכ"פ במקצת) גם כשהיא לא מונחת על פתחה, וכעין קמיעה, וממילא אין זה סותר לשיטת הרדב"ז.

ואף מה"באר שבע" הנ"ל, שנשאל אודות גוי הרוצה לקבוע מזוזה בפתחו (ולא סתם לגונזה בביתו), ולא הזכיר כלום מדברי הרדב"ז שאוסר לגוי לקיים מצות מזוזה, ליכא ראיה דלא סבירא ליה כוותיה, דשמא איירי בגוי הקובע מזוזה בפתחו רק לשם שמירה ולא לשם מצוה כלל, ובכה"ג לכאורה ליכא איסורא גם לרדב"ז, וצ"ע".

הרב שלום הכהן וייס (הזכיר את דברי הרדב"ז וה'דברי חכמים')

בספר שלום ושלוה (לרב שלום הכהן וייס), על חג השבועות, ברית שלום ערך 'מחדש דת' (עמ' 161-162), הביא את דברי הרמב"ם שגוי ששבת חייב מיתה, ומאידן שאין מונעים אותו מלקיים מצווה "כדי לקבל שכר". והביא גם את דברי הרדב"ז ש"החילוק הוא דכשמקיים בתורת דת ומצוה – אסור, אבל כשמקיימם בתורת 'אינו מצוּוה', אלא לקבל שכר – הותר".

עוד הוסיף ש"בשו"ת דברי חכמים" ש"אסור ליתן לו מזוזה", משום "דהוי בכלל מחדש דת", ולרדב"ז "אסור למסור להם" ס"ת, תפילין ומזוזה, משום "דהוי בכלל קדושה":

"מחדש דת. כתב הר"ם ז"ל בפ"י מה"מ ה"ט: עכו"ם ששבת, אפי' ביום מימות החול, אם עשאוהו לעצמו כמו שבת – חייב מיתה… כללו של דבר: אין מניחין אותו, ויקבל עליו כל המצות או יעמוד בתורתו, לא יוסיף ולא יגרע… בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר – אין מונעין אותו לעשות כהלכתה. וכתב הרדב"ז דהחילוק הוא דכשמקיים בתורת דת ומצוה אסור, אבל כשמקיימם בתורת 'אינו מצוּוה', אלא לקבל שכר – הותר. ובמאירי לסנהדרין מחלק בין שבת ותורה לשאר מצוות…

וראה בשו"ת דברי חכמים להשד"ח סי' קל"ה, במה שכתב דאסור ליתן לו מזוזה, דהוי בכלל מחדש דת. וראה ברדב"ז שם שכתב גם כן דס"ת, תפילין ומזוזה אסור למסור להם, דהוי בכלל קדושה".

הנוכרי לא יידע להיזהר בקדושתם שלא יפיח בתפילין ולא ישמש כנגד המזוזה

הרב ברוך אוברלנדר (אין להניח נוכרי לקיים מצוות תפילין או מזוזה, כי לא יקפיד שלא להפיח בתפילין או לשמש כנגד המזוזה)

בכתב העת אור המזרח (מאנסיי) גיליון סט, עמ' נד, דן הרב ברוך אוברלנדר בשאלה האם סגולת המזוזה לשמירה היא גם כאשר לא מתקיימת מצוות מזוזה. ובתוך דבריו כותב ש"לשיטת הרדב"ז, אין להניח לנכרי לקבוע מזוזה על פתחו אף כדי לקבל שכר", והמעשה ששלח רבי לארטבן מזוזה אינו סותר זאת, משום ש"לא כדי לקבעה על פתח ביתו שלח לו, אלא לשמירה בעלמא". לפיכך, ישנה "הוכחה ברורה ממעשה רב דרבי, שיש במזוזה משום שמירה שלא במקום מצוה כלל".

הרב אוברלנדר מביא את דברי מהר"י שטייף הנ"ל, הסובר ש"בודאי שלח ליה [רבי לארטבן] המזוזה לקבוע בדלת, ומוכח מזה דרשאי בן נח לקיים מצות מזוזה כישראל". אולם הרב אוברלנדר סבור ש"כנראה לא ראה את דברי הרדב"ז".

בהמשך מביא את הסברו של האג"מ הנ"ל, שסובר שהרדב"ז מתנגד לכך שנוכרי יניח תפילין או יקבע מזוזה, מצד שאין מניחים תשמישי קדושה בידי הנוכרים כדי שלא יבזו אותם, אלא פודים אותם מהם. "אבל לכאורה קשה, דמלשון הרדב"ז לא משמע כן, דאם כן היה לו לכתוב שאין מניחין בידם הסת"ם, ולא "שלא יניחו אותם לעשותן" דייקא, דמשמע, אפילו כשאין חשש שיבואו לזלזל הרי זה אסור".

לכן מסביר הרב אוברלנדר שכאשר הנוכרי ישמור על כבוד הסת"ם, אין איסור שהם ישהו אצלו. אך כוונת הרדב"ז שאין להניחו לו לקיים את המצווה, משום שתפילין צריכות גוף נקי, והנוכרי אינו מודע לכך ובלא משים יבוא לידי ביזוי התפילין. "וכן במזוזה, שצריך קדושה וטהרה, דהיינו שלא לעשות מעשים מסוימים בחדר שבו קבועה, אפילו דברים שמותרים בעצם" (כוונתו לתשמיש מול המזוזה).

ומה שנתן רבי לארטבן את המזוזה, הוא משום שידע שהוא לא יקבענה בפתח ביתו, אלא ישמרנה לסגולה, ואזי "אם אינו קובעה על הפתח אלא שומרה, מהיכי תיתי ישמרנה גלויה בשעה שאסור? עכ"פ מסתבר שלזה אין חובה לחוש". מה שאין כן "אם קובעה על הפתח, הרי פשיטא שיעשה בחדרו מה שיעשה", כולל תשמיש מול המזוזה.

לעניין שדן בו מסכם הרב אוברלנגר ש"מוכח שמלבד שע"י מצות מזוזה, ה' שומר דלתות ישראל, עצם החפצא דמזוזה מהוה שמירה, גם כשאין שם קיום מצוה":

"שוב העיר שם (עמ' יח-יט) לדחות הראיה מהירושלמי, ע"פ מה שכתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"י): "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר – אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה…". וברדב"ז שם כתב: "אין מניחין אותו לעשותה אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר, כמי שאינו מצווה ועושה. וכן דקדק רבינו, וכתב: כדי לקבל שכר". ומזה מסיק הכותב הנ"ל: "והרי עכ"פ נראה מבואר, דאף בגוי שייך קיום מצוה כאינו מצוּוה ועושה, ואף יש לו בזה שכר ככל אינו מצווה ועושה… ואם כן, אף אי נימא דאותו ארטבן היה גוי, הרי אין מזה שום ראיה כלל, דיש סגולת וענין השמירה אף במקום שאין כאן קיום מצוה, דהא שפיר מבואר דיש קיום מצוה אף בגוי, והרי שוב יש לומר דסגולת השמירה הרי זה תלוי בקיום מצות מזוזה, ואף במקום שאין בזה חיוב, אבל הרי קיום שפיר יש כאן…".

ואין דבריו מובנים כלל, שהרי נראה פשוט דאין כל זה שייך לדברי ה'לקוטי שיחות', שהרי הדיון שם הוא על שמירה שהמזוזה פועלת, האם זה בגדר "שכר או סגולה הנוספים על המצוה", או שזה "מענין המצוה גופא". לדעת רבינו, באם זה "מענין המצוה גופא", הרי השמירה באה רק על ידי קיום מצות עשה דמזוזה, ואף באם נאמר שבן נח "שרצה לעשות מצוות מזוזה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשות כהלכתה", אין זה מוסיף לו שמירה, כיון שאין כאן קיום מצות עשה אצלו, שהרי לא נצטוה (ובהערה 40 שם הוסיף: "ויתרה מזה, בית בשותפות נכרי – פטור ממזוזה", וכפסק הרמ"א סי' רפו ס"א. ועל פי זה יוצא שגוי הקובע מזוזה, הרי זה אינו אפילו גדר 'אינו מצווה ועושה', כיון שחסר גם בחפצא של המצוה, שהרי הבית פטור ממזוזה). ובאם יבא בעל דין אותה לחלוק ולומר שלא צריך ממש קיום מצות עשה, עליו הראיה לחלק בין שמירה שע"י מזוזה של גוי, שאינו מקיים מצות עשה, לבין שמירה שע"י מזוזה של יהודי ששם את זה במקלו, שאינו מקיים בזה מצות עשה.

בנוסף להנ"ל, הרי עיון בדבריו מגלה שהכותב מתעלם ביודעין מהמשך דברי הרדב"ז בשורה שלאחרי זה, שכתב שם: "ומ"מ במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין, ס"ת ומזוזה, אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן". הרי לשיטת הרדב"ז, אין להניח לנכרי לקבוע מזוזה על פתחו אף כדי לקבל שכר. ואין שום קושיא על דברי הרדב"ז ממה ששלח לו רבי לארטבן מזוזה כדי לשמור עליו, כי לא כדי לקבעה על פתח ביתו שלח לו, אלא לשמירה בעלמא. מעתה דברי הכותב הנ"ל נפלו לבירא. והוכחה ברורה ממעשה רב דרבי, שיש במזוזה משום שמירה שלא במקום מצוה כלל.

ומעניין שהגר"י שטייף בספרו 'מצות השם' (במהדורה החדשה עמ' שז אות כג) פשיט ליה ד"בודאי שלח ליה [רבי לארטבן] המזוזה לקבוע בדלת, ומוכח מזה דרשאי בן נח לקיים מצות מזוזה כישראל", ומזה מביא ראיה ומקור לדעת הרמב"ם דב"נ רשאי "לעשות מצוה משאר מצוות התורה". וכנראה לא ראה את דברי הרדב"ז (וראה שם עוד אות כז דמדייק מלשון הרמב"ם "כדי לקבל שכר", ד"צריך שיכוון שיעשה אותן בכוונה זו… דאל"כ אסור לו לעשותה").

ומדאתינן להכי, כדאי להתעכב על מה שכתב הרדב"ז דהמצות הללו "שצריכין קדושה וטהרה", אין מניחין לעכו"ם לעשותן. בשו"ת 'אגרות משה' (שם) מסביר: "…משום שבקדושה דסת"מ אנו מחויבין מצד הקדושה שלא יהיו בידם". ומשמע שהבין את דברי הרדב"ז על דרך ההלכה (שו"ע יו"ד סי' רפא ס"א, או"ח סי' מ ס"ז ובט"ז סק"ה ומג"א סק"י ושו"ע אדה"ז ס"ז), דלוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הנכרי, כדי שלא יבואו לזלזל בהם.

אבל לכאורה קשה, דמלשון הרדב"ז לא משמע כן, דאם כן היה לו לכתוב שאין מניחין בידם הסת"ם, ולא "שלא יניחו אותם לעשותן" דייקא, דמשמע, אפילו כשאין חשש שיבואו לזלזל הרי זה אסור. ועוד, דאילו כדבריו, יקשה על הרדב"ז מהא דרבי ששלח לו לארטבן מזוזה (ראה עוד בזה לקמן ענף ז).

אלא ודאי היכא דברי לן שלא יבואו לידי זלזול אינו אסור שיהיה בידם, אלא שלעשות "מצות שצריכין קדושה וטהרה, אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן", ולא שאת חפצי התפילין המזוזה לא יניחו בידם.

לכן נראה לי הפשט, שיש הבדל גדול בין מה שאין חוששין שתהיה בידם היכא דידעינן שלא יבואו לידי זלזול ויתייחסו לזה בכבוד, ובין להניחם לעשות מצוה שחייבים בה בקדושה וטהרה ולא רק שלא יזלזל. כגון תפילין, שצריך, שלא יפיח בהם ולא ישן בהם (שו"ע או"ח סי' לז ס"ב-ג), דאף שבאמת אינו רוצה לזלזל בהם אינו מעלה על הדעת שדבר כגון זה אסור. וכן במזוזה, שצריך קדושה וטהרה, דהיינו שלא לעשות מעשים מסוימים בחדר שבו קבועה, אפילו דברים שמותרים בעצם. כמו ענין כלי בתוך כלי (שם סי' מ ס"ב, יו"ד סי' רפב ס"ח).

ויש לומר שזו כוונת הרדב"ז, שמצוה שמחייבת התנהגות של קדושה וטהרה, יתר על אי זלזול, "שלא יניחו אותם לעשותן" – לעשותן דייקא, כלומר לעשות המצוה כמו בתפילין להניחם, או במזוזה לקבעה על הפתח. שהרי אז יש חשש של חוסר הקדושה והטהרה.

מה שאין כן כשרק רוצה להחזיקם בכבוד, ולא הביע כוונה לעשותן, אזי גם כשיהיו תפילין ביד גוי אין לחוש שיניחם, שהרי לא התגייר, וממילא מהיכי תיתי לחוש שירצה לקיים מצות התורה כמו תפילין או מזוזה (וגם רבי ששלח לארטבן המזוזה, לא על מנת לקבעה שלחה, וכנ"ל). ומכיון שיהיו בידו רק למשמרת, אין לחוש שישמרנה שלא בקדושה וטהרה, שהרי האיסור שלא יפיח שייך רק כשמניח התפילין, ולא כאשר שומרן ואפילו בידו (והראיה שמותר לאוחזן בידו אפילו בבית הכסא בתנאים מסוימים, ראה או"ח סי' מג). גם על המזוזה, אם אינו קובעה על הפתח אלא שומרה, מהיכי תיתי ישמרנה גלויה בשעה שאסור? עכ"פ מסתבר שלזה אין חובה לחוש. משא"כ אם קובעה על הפתח, הרי פשיטא שיעשה בחדרו מה שיעשה, וממילא חובה עלינו לחוש לקדושה וטהרה.

ולהעיר שעל פי כל זה, דומה שיטת הרדב"ז לשיטת הרמ"א (דלקמן ענף ז), דאסור לתת לגוי מזוזה כש"שבקש שיתנו לו מזוזה ורוצה לקובעה בפתחו", אבל לא מטעמיה, ראה שם.

לעיל הובאה הראיה מה'שאילתות' שהמזוזה הועילה לשמירה לארטבון. גם על זה העיר הכותב הנ"ל, דאדרבה, משם יש דוקא ראיה הפוכה. שהרי שם מבואר: "…מיד נכנס שד בבתו של ארטבן, ולא היה לו אלא בת אחת, ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה.

כיון שנטל ארטבן את המזוזה ושם לה על הפתח, מיד ברחה אותה שדה…". מזה כתב להוכיח שלמרות שכל אותו הזמן היתה המזוזה בתוך ביתו, לא הועילה, עד שארטבן קבעה על הפתח. ומוסיף להסביר: "ארטבן [לא הבין] והשאיר המזוזה על שולחנו בלבד, ורק כשראה דלא הועילו הרופאים בדבר, אז הוא דנטל המזוזה מעל שולחנו ושם לה על הפתח, ורק אז הוא דברחה אותה שדה, אבל כל עוד שלא היתה המזוזה במקום קיום מצותה, הרי לא הועילה ולא כלום…".

על "ראיה" כגון זו, ראוי להשיב בבטוי של המהרש"א, המהרש"ל ועוד באיזהו מקומן, שהוא "תולה עצמו בחגורתו". הוא מניח הנחה שהמזוזה היתה כל הזמן בחדרה של החולה, ולא הועילה לרפאותה, ומתוך הנחתו שלו, שב להביא "ראיה" למה שרוצה לומר. שהרי מי יימר שהמזוזה כבר היתה באותו בית. בפשטות י"ל שלא היתה שם, ולכן לא היתה התועלת ממנה.

ודבר פשוט הוא, ומדויק בלשון ה'שאילתות' שאינו מחדש כאן ענין של קיום מצות מזוזה בגוי. ואדרבה, דוק בלשונו "ושם לה על הפתח", אי משום מצוה, מהו "ושם"? 'וקבעה על הפתח' הוה ליה למימר! אלא משמע שהיתה רק שימה בלא קביעה, שגם בישראל אין קיום המצוה בכך. ומה שארטבן עשה כן, כי כך הכיר אצל היהודים, שהמזוזה על הפתח. אלא ודאי מוכח שמלבד שע"י מצות מזוזה, ה' שומר דלתות ישראל, עצם החפצא דמזוזה מהוה שמירה, גם כשאין שם קיום מצוה (העירני לזה הרנ"ג)".

הרב יהודה קוק (הנוכרי מקבל שכר על קביעת המזוזה, אך אין להניחו לעשות כן מחשש שישמש מיטתו מול המזוזה והיא תתבזה)

בקונטרס בן נח לרב יהודה קוק, סי' ד עמ' מד, דן בשאלה האם בן נח שמקיים מצוות של ישראל נחשב שמקיים מצווה כ"אינו מצווה ועושה", או שאינו מקיים כלל מצווה, כפי שמי שיושב בסוכה בפסח אינו מקיים מצווה כלל.

בתוך דבריו הזכיר את דברי הרמב"ם הנ"ל ודברי הרדב"ז הנ"ל שעליו, והסיק: " מבואר דבשאר מצות שאינו מצווה עליהם, גם כן מקבל על זה שכר כאינו מצווה ועושה, ודוקא במצות ס"ת ותפילין וכיוצא בזה אין מניחין אותם לקיימם, ועל כרחך דאף לא מקבלים על זה שכר", שהרי אם כן מקבלים עליהן שכר, "על כרחך שהקב"ה חפץ שיקיימו לזה, ואם כן, איך אפשר למונעם מזה?".

בהמשך דן הרב יהודה קוק מניין לרדב"ז זאת? וכתב שבשלמא תפילין יש למנוע מנוכרי להניח, משום שאסור להניח תפילין כשיודע שיהרהר בהן הרהורי עבירה, והרי "כל ראשו דהעכו"ם מלא בהרהור בנשים, וכסתם עכו"ם ששטוף בזימה ובהרהורים רעים", ולכן אין לאפשר להם זאת. אולם במזוזה טעם זה לא שייך, ומדוע נמנע מנוכרי לקבוע מזוזה בפתחו?

לאור זאת שינה את הבנתו הראשונית, וכתב שאפשר שלמרות שהנוכרי כן מקבל שכר על קיום מצוות סת"ם, "אם יהיה להם בפתח מזוזה, כיון שלא שומרים על קדושתם ויבואו לשמש מיטתם בפני המזוזה או בבית שיש בו ס"ת או תפילין", אזי "הוי דבר "גנאי" לסת"ם", ולכן יש למונעם מכך.

בהמשך הציע לומר שאולי הרדב"ז חושש מצד שפיכות דמים, שמא יסברו שהנוכרי הוא יהודי ולא יישמרו מפניו, אך דוחה שמדברי הרדב"ז מבואר ש"היינו טעמא משום דחיישינן שיבזו לזה, ולא מדחיישינן לשפיכות דמים":

"יש לחקור אם בן מכבד לאביו או לאימו, וכגון שאם ימנע מזה לא יצטער האב ולא יתבזה, דנתבאר לעיל (בסימן ג') בס"ד דלכו"ע אינו מצווה על זה. וא"כ יש לעיין אם נחשב זה לאינו מצווה ועושה, או דנחשב לאינו מצווה ואינו עושה. דאפשר דרק חיוב ליכא אך מ"מ מצוה איכא, או אפשר דאף מצוה ליכא, ודומיא דישראל שישב בסוכה בחג הפסח או שאכל מצה בחנוכה וכיוצא בזה…

אולם יעוין ברמב"ם בפ"י דמלכים ה"י, שכתב בזו הלשון: בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר – אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה וכו', עכ"ל, ע"ש. וכתב הרדב"ז… ומ"מ במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין, ס"ת ומזוזה, אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן, עכ"ל, ע"ש.

ואם כן, מבואר דבשאר מצות שאינו מצווה עליהם, גם כן מקבל על זה שכר כאינו מצווה ועושה, ודוקא במצות ס"ת ותפילין וכיוצא בזה אין מניחין אותם לקיימם, ועל כרחך דאף לא מקבלים על זה שכר, דאם לא כן, שמקבלים על זה שכר, על כרחך שהקב"ה חפץ שיקיימו לזה, ואם כן, איך אפשר למונעם מזה? ולזה על כרחך דליכא שכר על זה, ולכן אפשר למונעם מקיומם, ודו"ק.

אכן, הא גופא צ"ע, מנלן לרדב"ז? דאם סבירא ליה כפשטות לשון הר"מ שם, דמקבלים שכר על "שילוח הקן" ועל "מעקה" וכיו"ב, דהא אין צריך עבור זה "קדושה וטהרה" כלל, א"כ מנלן דאם ילבש תפילין ויקבע מזוזה בפתחו דלא יקבל על זה שכר? ומהיכי תיתי לחלק בזה? דבר"מ אין שום חילוק בזה! וצ"ע. ואין לומר דאכן מקבלים שכר אף על תפילין ומזוזה, ואפילו הכי אין להניחם שיקיימו לזה, דעל כרחך דאם מקבלים על זה שכר, דהקב"ה שמח בזה, ואם כן, איך יעלה על הדעת שלא להניח להם לעשות מעשה שהקב"ה חפץ ושמח בו? וכפי שנתבאר לעיל.

והניחא "תפילין" אין ליתן להם ולסייע להם לקיימם, דיעוין בב"י בהלכות תפילין (סי' ל"ח ס"ד) דהביא לדכתב הכל בו בשם הר"ם ולאורחות חיים, דאם אי אפשר ליזהר מהרהור בתאות נשים, דאסור להניח תפילין, והכי קי"ל ברמ"א שם, ע"ש… וא"כ, שפיר אין ליתן ולסייע לעכו"ם להניח תפילין, כיון דכל ראשו דהעכו"ם מלא בהרהור בנשים, וכסתם עכו"ם ששטוף בזימה ובהרהורים רעים, ופשוט… אולם במזוזה, ליכא לטעם זה דמחמתו יש למונעם, ואפשר דאף בס"ת ליכא לזה, ואם כן, מנלן לרדב"ז דיש למונעם מזה, מדבעינן קדושה וכו'? וצ"ע.

אכן, פי יש לומר, דאפשר דבאמת מקבלים שכר אף על תפילין וכו', ואף על פי כן, מדשטופים בזימה וכו', אם כן הוי זלזול אם יניחו תפילין או שיקראו בס"ת, וכן אם יהיה להם בפתח מזוזה, כיון שלא שומרים על קדושתם ויבואו לשמש מיטתם בפני המזוזה או בבית שיש בו ס"ת או תפילין, דהוי דבר "גנאי" לסת"ם, וכן יעוין בברכות ספ"ג (כה:), דאסור תשמיש המיטה בבית שיש בו ס"ת או תפילין, יעו"ש. ומהאי טעמא כתב הרדב"ז שיש להחמיר שלא להניחם לקיים לזה, דכיון שיהיה בזה "בזיון" לסתיים, יש למונעם מזה. ואע"פ דיש להם שכר על זה. ודומיא דיש למנוע משוטה ישראל וקטן, וכן מאדם גדול, מלקיים מצות תוך כדי "בזיון", ואע"פ שיקבלו על זה שכר…

ועוד יש לומר, דיש לחוש בזה לשפיכות דמים, דמתוך שיהיה להם מזוזה קבועה על פתחם, או שיראו אותם מניחים תפילין, על כרחך יחשבום ליהודי ויבואו להתייחד עמהם, ויהרוג העכו"ם לישראל ביחודו עמו… הכי נמי יש לומר גבי סת"ם, דהיינו טעמא דאין להניח עכו"ם שיקיימו לזה. אולם בדכתב הרדב"ז דבמצות שיש בהם "קדושה וטהרה" אין להניחם וכו', על כרחך דהיינו טעמא משום דחיישינן שיבזו לזה, ולא מדחיישינן לשפיכות דמים. אך יש לעיין באמת מאי טעמא לא סבירא ליה כנ"ל, ודומיא דמבואר בגמ' שם דחיישינן לזה גבי ציצית, ויל"ע…

ואיך שיהיה, לפי דברי הרדב"ז נראה דאם בן נח ישב בסוכה או יאכל מצה וכיוצא בזה, וכן אם "יכבד" לאביו – דיקבל על זה שכר, ונחשב כאינו מצווה ועושה, דהא אינו מצוה שצריך לזה "קדושה וטהרה", ודו"ק".

הסוברים שמותר לנוכרי לקבוע מזוזה בפתחו

מהר"י שטייף ("רשאי בן נח לקיים מצות מזוזה כישראל")

בספרו מצות השם, כללים בדיני בני נח כג, כתב מהר"י שטייף ש"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה", והוכיח מהמעשה של רבי וארטבון ש"בודאי שלח ליה המזוזה לקבוע בדלת, ומוכח מזה דרשאי בן נח לקיים מצות מזוזה כישראל":

"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, הביא עולה מקבלין ממנו, נתן לצדקה מקבלין ממנו (כ"ג י.), ונותנין אותו לעניי ישראל, אבל נכרי שעובד ע"ז שנתן צדקה, מקבלין ממנו ונותנין אותו לעניי עכו"ם…

[ומה שכתב הרמב"ם שאם בן נח רצה לעשות מצוה כישראל אין מונעין אותו, הכסף משנה לא ציין את המקור לזה, ונ"ל להביא ראיה לזה, ממדרש רבה בראשית… וכן הוא בירושלמי פאה (פ"ל), ארטבון שלח לרבי מרגליות חשוב, ורבי שלח לארטבון מזוזה חדא, וא"ל: אני שלחתי לך… והשיב רבי: חפצי וחפצך לא ישוו בה, וע"ש. ובודאי שלח ליה המזוזה לקבוע בדלת, ומוכח מזה דרשאי בן נח לקיים מצות מזוזה כישראל]".

הרב עובדיה יוסף ("גוי שינהג בכבוד במזוזה – מותר")

בספר שלחן יוסף, שהינו "הוראות ופסקים חדשים ממרן גאון ישראל רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל שלא הודפסו בספריו", בהל' מזוזה יו"ד רה, כתב בנוגע ל"מזוזה בבית מתבוללים" ש"אם ינהגו בכבוד במזוזה אז מצווה לקבוע מזוזה". והוסיף: "ואפילו גוי שינהג בכבוד במזוזה, מותר". ומשמע שלא חשש לרדב"ז:

"אשה יהודיה הנשואה לגוי בחו"ל, ורוצים לקבוע מזוזה בפתח ביתם, אם ינהגו בכבוד במזוזה אז מצווה לקבוע מזוזה, ואפילו גוי שינהג בכבוד במזוזה, מותר".

ושב ורפא (הקשה על דבריו של הרב עובדיה מהרדב"ז)

ובספר ושב ורפא (לרב רפאל אייפרס) יו"ד נח, שם נשאל לגבי חובת מזוזה בבית יהודיה ונוכרי, בד"ה: 'אולם', העיד שהרב עובדיה יוסף כתב לו את הנ"ל, והקשה ש"יש לדון בזה הרבה", שהרי הרדב"ז כתב שבמצוות ש"צריכין קדושה וטהרה" כמו מזוזה, "אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן".

בהמשך דבריו דן האם טעמו של הרדב"ז שייך גם במקרה של נוכרי שנשוי ליהודייה:

"אולם מאידם גיסא, כתב לי הראשון לציון הרה"ג מוה"ר ר' עובדיה יוסף לשיט"א, וז"ל: אם ינהגו בכבוד במזוזה, אז מצווה לקבוע מזוזה, ואפילו בגוי שנוהג בכבוד מותר. עכ"ל. והנה יש לדון בזה הרבה, שאיברא שכן כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים ה"י, וז"ל… אבל ראה ברדב"ז שם, שכתב על זה: ומכל מקום, במצות שצריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין, ס"ת ומזוזה, אני חוכך להחמיר, שלא יניחו אותם לעשותן וכו', עכ"ל.

ואם נאמר שטעם הרדב"ז הוא משום שיש לחשוש לגרם בזיון המזוזה (וכלשון שו"ת שאילת אא"ז יעב"ץ ח"ב סי' קכ"א, וז"ל…) אפשר לומר חשש זה גם כן בנדון דידן, דסוף כל סוף תבוא המזוזה לידי בזיון, וכגון אחרי מות האשה וכדומה, אף שהחשש הוא על זמן רחוק. אולם מאידך גיסא, איכא למימר דדברי הרדב"ז אמורים על עכו"ם לבד, ומהיכא תיתי לפטור האשה הישראלית מחיובה במזוזה, שכן חובת הדר הוא…".

סיכום

מהרמב"ם עולה בפשטות שנוכרי יכול לקבוע מזוזה בפתחו "כדי לקבל שכר". אולם הרדב"ז מסייג שמצוות ש"צריכין קדושה וטהרה, כגון תפילין ס"ת ומזוזה – אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן". גם בשו"ת גינת ורדים כתב שאסור לגוי לקבוע מזוזה בפתחו, כשם שאין ללמדו תורה, והדבר אף נעשה לו 'סם המוות'.

רבים הביאו את דברי הרדב"ז הנ"ל להלכה. מהם יש שהסבירו שטעמו הוא משום שיש מצווה מצווה לפדות דברי סת"ם שאצל נוכרי כדי שלא יבזה אותם, וממילא גם אין להניחו לקיים בהם מצוות (אג"מ). יש שהסבירו שחששו של הרדב"ז הוא מטעם שהנוכרי עלול להשתמש בהם כדי "לחדש מצווה", שהוא דבר שאסור לבני נח (דברי חכמים בשם בעל ה'זכר יהוסף', הרב מצליח מאזוז, ועוד). ויש אומרים שהוא משום שהנוכרי לא יידע להיזהר בדברי הסת"ם, כגון שלא יידע להיזהר מלהפיח בתפילין ולהימנע מתשמיש כנגד המזוזה (הרב ברוך אוברלנדר, הרב יהודה קוק).

מנגד, יש שהתירו לנוכרי לקיים מצוות מזוזה כאשר אין חשש שיבזה אותה, וכפשט דברי הרמב"ם (מהר"י שטייף, שמועה משם הרב עובדיה יוסף). ולנצי"ב, אם כתבו את המזוזה על דעת שיקבעו אותה בבית הנוכרי – מותר, אך אם כתבוה על דעת שיקבעוה בבית ישראל, אסור לקובעה בבית נוכרי, כי בכך מורידים אותה מקדושתה.

על המחבר

הרב יאיר וייץ