חובת לימוד התורה לגברים

שני חלקים במצוות תלמוד תורה • האחד לדעת את הוראת התורה להדרכת החיים • בחלק זה גברים ונשים חייבים כאחד • החלק השני הוא להקיף את התורה כולה, בין מצוות שקשורות לחייו של הלומד ובין שאינן קשורות, ולהמשיך לעיין ולדקדק בתורה • בחלק זה גברים חייבים בלבד • ליסודות התורה יש גבול, ואותם נצטוו ההורים ללמד את הבנים, ואותם חייבים כל הגברים לדעת • הספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהייתה בתקופת הראשונים • האתגר להקיף את כל יסודות התורה נעשה קשה יותר ויותר

שני חלקי מצוות תלמוד תורה

שני חלקים במצוות תלמוד תורה. האחד לדעת את הוראת התורה להדרכת החיים, ובחלק זה גברים ונשים חייבים כאחד. וכפי שאמר ה' למשה: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט, ג). דרשו חכמים: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים" (מכילתא שם), והמשך הפסוק "ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ח).

החלק השני הוא להקיף את התורה כולה, בין מצוות שקשורות לחייו של הלומד ובין שאינן קשורות, ולהמשיך לעיין ולדקדק בתורה. בחלק זה גברים חייבים בלבד, שנאמר: "ולימדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט), דרשו חכמים: "ולא את בנותיכם" (קידושין כט, ב). אומנם אישה שתתנדב ללמוד מעבר למה שנוגע להדרכת החיים, תזכה לשכר (סוטה כא, א).

בטור זה נעסוק בחובת הלימוד לגברים, ורק אציין שבעבר, ההבדל בין חובת הגברים לחובת הנשים היה גדול מאוד, וכיום הצטמצם מאוד, כפי שאבאר בעתיד.

החובה ללמוד את כל התורה

השאלה הבסיסית במצוות תלמוד תורה היא: מה חייבים ללמוד? לכאורה הכוונה ללמוד את כל התורה שבכתב ושבעל פה. זו המצווה המוטלת על ההורים ללמד את התורה לילדיהם, שנאמר: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). "אותם" משמע כל דברי התורה. וזו המצווה המוטלת על חכמי ישראל, שנאמר: "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז) (ספרי שם), משמע את כל דברי התורה. וזו החובה המוטלת על כל אדם מישראל, שאף אם לא לימדו אותו תורה בצעירותו, חובה עליו ללמוד את כל התורה ביוזמתו, שנאמר: "שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי דובר באוזניכם היום, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א) (קידושין כט, ב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ג).

מה כוללת החובה

אלא שקשה, כיצד ניתן ללמוד את כל התורה, הרי אין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים רעיונות רבים? כמו שנאמר: "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" (איוב יא, ט), שכן שורש התורה בנצח, ועל כן אין סוף לעומק רעיונותיה.

אולם ליסודות התורה יש גבול, ואותם נצטוו ההורים ללמד את הבנים, ואותם חייבים כל הגברים לדעת. בכלל זה: התורה שבכתב, יסודות האמונה והמוסר, תרי"ג מצוות עם הסייגים שתיקנו להן חכמים ודרכי לימודן מהמקרא. בכלל זה גם ישראלים צריכים ללמוד את מצוות הכהנים, וגם בזמן הזה צריך ללמוד את הלכות המקדש. אלא שאת המצוות וההלכות הנוגעות למעשה צריך ללמוד תחילה ובהרחבה, ואת המצוות שאינן למעשה לומדים לאחר מכן בקצרה (ראו ב'שולחן ערוך הרב', א, א-ו; ג, א; ד, ד; ד, ו; וקונטרס אחרון ג, א, שביאר בהרחבה ובעמקות את הלכות תלמוד תורה. וכן כתב לפניו רבי יעקב עמדין בסידור בית יעקב הלכות תלמוד תורה ד. וכן עולה מהרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה, שמגמתו כדי שיוכלו לקיים את מצוות תלמוד תורה כולה).

ראיות שחובה ללמוד את כל יסודות התורה

וכן משמע מהמצווה על כל אחד מישראל לכתוב לו את התורה כולה, כדי שיוכל ללמוד את כולה (ראו פניני הלכה חפצי קודש ח, א-ב). ולכן לדעת הרא"ש, כיום שלומדים מספרים מצווה לקנות את ספרי התורה שבכתב והתורה שבעל פה, שמהם לומדים בפועל. הרי שמצוות כתיבת התורה נועדה כדי שילמדו את התורה כולה.

בנוסף לכך, למדנו שחובה ללמד את הבן תורה שבכתב ושבעל פה, ואף לשלם על כך, ומוכרחים להסיק שיש לחובה זו קצבה, שהרי לא ייתכן שהאב יצטרך לממן את לימודי בנו עד שיהיה בן ארבעים.

וכן למדנו שאדם שאביו לא לימדו, חייב ללמוד בעצמו (קידושין כט, ב), משמע זמן מוגבל, הרי שיש למה שהוא צריך ללמוד קצבה (הרב ישראלי, עמוד הימיני נה).

וכן למדנו משאלת הגמרא האם עדיף ללמוד תורה תחילה או לישא אישה תחילה (קידושין כט, ב), משמע יש תוכן מסוים שצריך להקיף, והשאלה האם לדחות את הנישואין לשם כך (עיינו שולחן ערוך הרב תלמוד תורה קונטרס אחרון ג, א; עינים למשפט קידושין כט, ב, כ).

תוכנית הלימוד בזמן חכמים

בזמן חכמים תוכנית הלימודים תוכננה כך שיספיקו ללמד את הבנים את כל יסודות התורה עד לקראת גיל עשרים, וכפי שאמרו במשנה בשם יהודה בן תימא: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף" (אבות ה, כא). שהואיל ולמד את יסודות התורה והוא נשוי, עליו לרדוף אחר פרנסתו ולעסוק ביישובו של עולם תוך קביעת עיתים לתורה. ומאותו זמן הוא גם נענש על חטאיו, שאין בית דין של מעלה מענישים בן פחות מעשרים (רע"ב).

פירוט התוכנית

"בן חמש שנים למקרא" – מגיל חמש עד עשר לימדו את הילדים לקרוא חמישה חומשי תורה, כאשר זמן רב הוקדש לשינון הניקוד והטעמים, שכן באותם ימים היה אסור לכתוב את התורה עם ניקוד וטעמים, שהם בכלל התורה שבעל פה. בשנים אלו גם למדו נביאים וכתובים.

"בן עשר למשנה" – היינו הלכות כל התורה, שכן בזמנם לימוד הלכה נקרא משנה. יתר על כן, מכיוון שבימי התנא יהודה בן תימא עוד לא נחתמה המשנה, לימדו את התלמידים במסגרת ה"משנה" רק את הדעה שנפסקה להלכה.

"בן חמש עשרה לתלמוד" – כלומר, ביאור גדרי ההלכה וסברותיה, ודרכי לימודה מפסוקי המקרא. כך עד בערך גיל עשרים למד הנער את כל יסודות התורה. לימים בסוף תקופת האמוראים, כונסו דיוני האמוראים סביב מסכתות המשנה, בשני התלמודים, והם הנקראים כיום גמרא או תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, אולם התוכן שבהם רחב פי כמה וכמה ממה שלימדו את הנערים בימי יהודה בן תימא.

התרחבות תוכן הלימוד במשנה ובגמרא

בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הסנהדרין רבו הספקות והדעות, ובטלה הסמכות להכריע הלכה, והגלויות הלכו והתפזרו, עד שרבי יהודה הנשיא ובית דינו הגיעו למסקנה שמוכרחים להתיר לכתוב את התורה שבעל פה, כדי שתהיה מונחת לפני כל ישראל בכל מקום שהם. לשם כך סידר את כל ההלכות בשישה סדרים.

בעקבות חתימת המשנה התרחב לימוד המשנה לציבור. שכן בתחילה לימדו במסגרת המשנה בעיקר הלכה למעשה, ולאחר חתימתה התרחב לימוד המשנה גם לדעות שלא נפסקו להלכה ולהלכות שאינן שכיחות (ראו עדויות א, ד-ו).

כשלוש מאות שנה לאחר חתימת המשנה נחתם התלמוד הבבלי, שבו הובאו הדיונים העמוקים של האמוראים סביב המשנה. כך גם לימוד התלמוד התרחב מאוד, שכן עד חתימת התלמוד כל רב לימד את תלמידיו את הסבריו בלבד, ואילו בתלמוד נכללו דעות אמוראים רבים וסברותיהם, מעל ומעבר למה שהיה מקובל לפני כן. אבל עדיין, התלמידים הטובים ביותר יכלו להקיף את כל התורה עד צאתם לחיי המעשה.

התרחבות תוכן הלימוד בימי הגאונים והראשונים

במשך חמש מאות השנים שאחרי חתימת התלמוד נוספו פסקי הגאונים שהסיקו ממנו הלכה למעשה, ואז גם למוכשרים ביותר נעשה קשה מאוד להספיק ללמוד עד גיל עשרים את התלמוד עם פסקי ההלכה העולים ממנו.

כדי להקל על הלומדים חיבר הרי"ף (ד'תשעג-ד'תתסג, 1103-1013) את ספרו, שנקרא 'תלמוד קטן', ובו העתיק רק את סוגיות התלמוד הנוגעות להלכה בזמן הגלות עם הוספת פסקי ההלכה היוצאים מהן.

כמה דורות אחריו כתב הרמב"ם (ד'תתצח-ד'תתקסה, 1204-1138), את ספרו הגדול 'משנה תורה' בסגנון המשנה, ובו כלל את כל הלכות התורה, כולל ההלכות שנוהגות בזמן בית המקדש, עם תמצית טעמן ומקורן.

אולם רוב ככל הרבנים סברו שאין להסתפק בלימוד ספרו של הרמב"ם, הואיל ואינו מבאר בהרחבה את סברת ההלכה, והמשיכו להדריך את התלמידים ללמוד את המקור בתלמוד הבבלי. כאשר בפועל, כל תלמיד למד את התלמוד עם פירוש אחד או שניים, שאותם היה צריך להעתיק בכתב יד על נייר שהיה יקר למדי. כך התלמידים המצטיינים הקיפו את התלמוד עם ההלכות היוצאות ממנו.

בהמשך תקופת הראשונים התרבו הפירושים והפסקים, עד שעל ידי לימוד פירוש אחד לא יכלו לדעת את הסוגיה כולה. לשם כך כתב הרא"ש (ה'י-ה'פח, 1327-1250) את פסקיו על הש"ס, ובהם סיכום דעות הגאונים והראשונים עד ימיו עם סברותיהם. ואת ההלכה למעשה יכלו ללמוד מספר 'ארבעה טורים', שכתב בנו רבי יעקב.

עד סוף תקופת הראשונים עברו עוד יותר ממאתיים שנה. כדי לכלול את פסקי כל הראשונים וטעמיהם, מספרד ומאשכנז, כתב רבי יוסף קארו (ה'רמח-ה'שלה, 1575-1488) את ספרו הגדול 'בית יוסף', כפירוש ל'ארבעה טורים'. ועוד כתב את ה'שולחן ערוך' כספר סיכום להלכות היוצאות מספרו הגדול. אומנם מחמת ריבוי הדעות והסברות, בספרי הרא"ש, הטור ו'בית יוסף' כלולות רק ההלכות הנוהגות למעשה בזמן הגלות. ועדיין הספר 'בית יוסף' ארוך מאוד, וזולת מצטיינים במיוחד, אין תלמידי חכמים צעירים שמסוגלים להקיף את התלמוד וה'בית יוסף' ו'שולחן ערוך'.

בחמש מאות השנים שעברו מאז, חוברו לתלמוד פירושים רבים, ועוד נכתבו ספרי שאלות ותשובות ופסקי הלכה רבים. כמו כן פסקי ההלכה נעשו ארוכים ומפורטים, שכן האחרונים נצרכו להתייחס גם לדברי הראשונים. עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהייתה בתקופת הראשונים, והאתגר להקיף את כל יסודות התורה נעשה קשה יותר ויותר.

בעזרת ה' בשבוע הבא נדון בשאלה כיצד ניתן לקיים בפועל את המצווה ללמוד את כל יסודות התורה.