אנחנו עומדים בערב חג הסוכות. ההכנות בעיצומן, הסוכות הולכות ונבנות, הקישוטים נתלים, ויחד עם כל ההכנות מתעוררות בלב השמחה וההתרגשות לקראת הכניסה לחג. עוד מעט נצא מביתנו המוכר והנוח וניכנס אל הסוכה, אל צילו של הקב"ה, אל החיבוק האלוקי.
האר"י הקדוש מבאר שצורתה של הסוכה רומזת לחיבוק של אהבה. כשם שאדם מחבק את אהובתו בזרועו, כך שתי דפנות הסוכה והדופן השלישית, שאפילו טפח מספיק להכשרה, רומזות לפרקי הזרוע המקיפים את האדם ומחבקים אותו. וכך הוא כותב:
"וְהִנֵּה נוֹדַע זֶה שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל, כִּי עִקַּר הַסֻּכָּה הֵם ב' דְּפָנוֹת כְּהִלְכָתָן, וְג' אֲפִלּוּ טֶפַח, וְהוּא עִנְיַן חִבּוּק הַזְּרוֹעַ…
האר"י, פרי עץ חיים, שער חג הסוכות, פרק ד.
אנחנו יוצאים מן הבית כדי להיכנס אל חיבוקו של הקב"ה. לא רק בעת התפילה או לימוד התורה, אלא גם כשאנחנו אוכלים, שותים, משוחחים עם בני המשפחה ואפילו ישנים, אנחנו מוקפים באור המצווה.
וכדברי הפסוק בשיר השירים (ב, ו):
"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי".
אלא שדווקא מתוך החיבוק הזה עולה שאלה גדולה: מדוע נקרא חג הסוכות דווקא זמן שמחתנו? מדוע מכל חגי ישראל בחרה התורה להדגיש דווקא בחג הזה את מצוות השמחה שלוש פעמים?
חז"ל כבר עמדו על כך שבחג הסוכות נזכרה השמחה שלוש פעמים, יותר מבשאר הרגלים (
בסוכות נצטווינו בשלוש מצוות מיוחדות: מצוות הישיבה בסוכה, מצוות נטילת ארבעת המינים ומצוות השמחה. אפשר לראות בשלוש המצוות הללו מהלך חינוכי נפלא, שלושה שערים המלמדים אותנו כיצד להגיע לשמחה בחג, ומתוך כך כיצד להפוך את השמחה לדרך חיים במשך השנה כולה.
השער הראשון: הסוכה – להשתחרר מהתלות במה שחסר לנו
הגמרא מלמדת (סוכה ב, א):
"צֵא מִדִּירַת קֶבַע וְשֵׁב בְּדִירַת עֲרַאי".
במשך כל השנה האדם משתדל לבנות לעצמו דירת קבע. בית שיהיה נעים ונוח, מיטה טובה, ריהוט מתאים, מיזוג אוויר וכל הדברים שיהפכו את החיים לנוחים ככל האפשר.
והנה, דווקא בחג שבו התורה מצווה אותנו להרבות בשמחה, היא מבקשת מאיתנו לעזוב את כל אלה ולצאת לדירת ארעי.
הסוכה צריכה להיות ראויה לדירה, לאכילה ולשינה, אבל היא איננה הבית. מזג האוויר לא תמיד נעים, יש רעשים מבחוץ, לפעמים נכנסים זבובים, הכיסאות אינם נוחים כל כך, והשינה אינה תמיד כפי שהורגלנו.
ודווקא שם, בדירת הארעי הזאת, אומרת לנו התורה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".
מהו הסוד?
נדמה שהתורה מבקשת ללמד אותנו שאחד המכשולים הגדולים ביותר בדרך אל השמחה הוא ההתניות שאנחנו מציבים לעצמנו.
אנחנו אומרים לעצמנו: כשיהיה לי בית גדול יותר, כשאחליף את הרכב, כשאגיע למשרה שאני חולם עליה, כשהמצב הכלכלי ישתפר, כשכל הדברים יסתדרו בדיוק כפי שאני רוצה -אז אוכל באמת לשמוח.
וכך, בלי לשים לב, השמחה שלנו נדחית שוב ושוב.
בכל פעם שאנחנו משיגים דבר אחד, מתגלה דבר אחר שחסר לנו. במקום לחיות את הטוב שכבר זכינו לו, אנחנו עסוקים בטוב שעוד לא הגיע.
ובדיוק כאן מגיע חג הסוכות ומלמד אותנו שיעור עצום: אפשר להיות שמחים באמת גם בלי שכל התנאים יהיו מושלמים!
אפשר לשבת בסוכה קטנה בחנייה, על כיסאות פלסטיק, בין קישוטים מעשה ידיו של הילד הקטן שרק התחיל את גן כלנית, ולהיות מאושרים ממש!
לא מפני שאין ערך לבית נעים ומרווח, ולא מפני שאסור לנו לרצות להתקדם ולשפר את תנאי חיינו, אלא מפני שאסור לנו להפוך את כל אלה לתנאי לשמחה.
וזהו עומקה של מצוות הסוכה. כשאדם יודע שה' צילו, כשהוא מרגיש שהוא יושב בתוך החיבוק האלוקי, כשהוא יודע להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותו, הוא יכול לשמוח שמחה גדולה גם בדירת ארעי.
כשאדם משתחרר מן המרדף הבלתי פוסק אחר עוד ועוד, הוא מתפנה להשקיע בדברים המעניקים לחיים משמעות ושמחה עמוקה: לימוד תורה, התפתחות רוחנית, אהבה וזוגיות, קשר עם הילדים, חברות טובה, נתינה וחסד.
הסוכה מלמדת אותנו שהשמחה איננה צריכה להמתין עד שכל חלומותינו יתגשמו. היא יכולה וצריכה ללוות אותנו גם בדרך אליהם.
השער השני: ארבעת המינים – לגלות את השמחה שבדברים הפשוטים
אחרי שלמדנו להשתחרר מן התלות במה שחסר לנו, התורה מלמדת אותנו כיצד להתבונן במה שכבר יש לנו.
נאמר בפרשת אמור (ויקרא כג, מ):
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
מה אנחנו לוקחים כדי לשמוח לפני ה'?
לא זהב ולא כסף, לא חפצים יקרי ערך ולא בגדי פאר. ארבעה מינים מן הצומח: אתרוג, לולב, הדסים וערבות.
ארבעה מינים, שלכל אחד מהם צורה ויופי מיוחדים, וכולם יחד מזמינים אותנו להתבונן בפלאי הבריאה ולשמוח בהם.
לשמוח ביופיו של האתרוג, בזקיפות הקומה של הלולב, בניחוח ההדסים וברעננות של הערבות. לשמוח בירוק של העלים, בחיוניות, בצמיחה, בטבעיות ובפשטות.
כמה פעמים אנחנו עוברים ליד עץ פורח, רואים זריחה מרהיבה או שומעים ציפור מצייצת, ואיננו עוצרים אפילו לרגע להתפעל?
כמה פעמים אנחנו עסוקים כל כך במרוץ החיים, עד שאיננו מבחינים בחסדי ה' המופיעים סביבנו בכל יום?
וכאן מאירים את עינינו דבריו הנפלאים של מרן הרב קוק, בספרו אורות, במאמר 'צמאון לאל חי' (זרעונים, א):
"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו…"
הרב קוק ממשיך ומתאר כיצד האלוקות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, מתגלה אלינו דרך כל מה שאנו פוגשים בעולם – בים וגליו, בצמחים ובפרחים, ברוח ובנשמה, ביצירתו של האדם ובכל גילויי החיים.
העולם כולו יכול להיות שער למפגש עם הקב"ה.
כשאדם מתבונן בפרח, בזריחה, בעץ ובנוף המרהיב, הוא אינו רואה רק דברים יפים, אלא מגלה בהם את אהבת ה' ואת טובו.
כשאנחנו לומדים להתבונן במעשי ה', העולם כולו נעשה מקור לשמחה ולהודאה.
וארבעת המינים מלמדים אותנו שהשמחה אינה נמצאת רק באירועים הגדולים ובחוויות יוצאות הדופן. היא נמצאת גם ברגעים הקטנים של החיים: בצחוק של ילד, בחיוך של חבר, בשיחה טובה עם בן הזוג, בפרח שפורח לצד הדרך.
השאלה היא אם אנחנו יודעים להבחין בה.
השער השלישי: מצוות השמחה – להכיר בטוב שכבר זכינו לו ולהרבות אותו
אחרי שהסוכה לימדה אותנו להשתחרר ממה שחסר, וארבעת המינים לימדו אותנו להתבונן ביופי ובטוב שסביבנו, אנחנו מגיעים אל מצוות השמחה עצמה.
נראה שהתורה מבקשת מאיתנו לא להסתפק בהשתחררות מן התלות בדברים החיצוניים ובהתפעלות מן הטוב שסביבנו, אלא להפוך את הכרת הטוב לעבודה פנימית ולדרך חיים.
התורה מצווה אותנו על השמחה, איך מצווים על שמחה, לענ"ד הכוונה לצוות לעשות מעשים משמחים, מעשים ניתן לדבר על שני סוגים עיקרים של מעשים משמחים.
האחד, התבוננות משמחת.
וכאן ראוי להתבונן בדברים נוספים שאנחנו נוטים לעיתים קרובות לשכוח: הטוב שכבר זכינו לעשות, ההתקדמות שכבר התקדמנו והכוחות שהקב"ה העניק לנו.
כמה פעמים אדם מסיים יום שלם, וכל מה שהוא זוכר הוא את הדברים שלא הספיק לעשות? הוא זוכר את המשימות שלא השלים, את ההחלטות שלא הצליח לקיים ואת המקומות שבהם עדיין לא הגיע אל היעד שהציב לעצמו.
אבל מה עם כל הדברים שהוא כן הספיק? מה עם המעשים הטובים שעשה? מה עם ההתמודדויות שבהן עמד, הניסיונות שהתגבר עליהם והצעדים הקטנים שהתקדם?
לעיתים אנחנו כל כך עסוקים במה שעוד לא השגנו, עד שאנחנו שוכחים לשמוח בכל מה שכבר זכינו לו.
וכאן אפשר להיעזר בכלי פשוט ומעשי: חגיגת הצלחות.
נקדיש כמה דקות להתבוננות בשנה שחלפה ונשאל את עצמנו: במה הצלחתי השנה? באילו תחומים התקדמתי? אילו כוחות גיליתי בעצמי? על אילו חסדים אני רוצה להודות לקב"ה?
לא מדובר דווקא בהצלחות גדולות ומרשימות. גם לימוד שהתמדנו בו, התגברות על כעס, שיחה טובה עם ילד, עזרה לחבר או התמודדות עם קושי הם דברים שראוי להודות עליהם ולשמוח בהם.
ואפשר לעשות זאת יחד עם בני המשפחה בשולחן החג. כל אחד יספר על דבר טוב שהתרחש בחייו, על הצלחה קטנה או גדולה ועל דבר אחד שהוא רוצה להודות עליו לקב"ה.
וכשאנחנו לומדים לשמוח בטוב שכבר זכינו לו, אנחנו מגלים מתוכו גם את הכוחות להמשיך להתקדם.
השמחה אינה מחייבת אותנו להפסיק לחלום על העתיד, אלא מלמדת אותנו לשמוח גם בדרך אליו.
השני, מעשים משמחים, שבראש המעשים המשמחים עומד הכלל הכלל מי שמשמח – שמח!
התורה אינה מסתפקת בכך שהאדם ישמח בעצמו, אלא מצווה אותו לשמח גם את הסובבים אותו.
"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
שימו לב! התורה אינה אומרת רק שתשמח עם בני ביתך, אלא מדגישה במיוחד את הלוי, הגר, היתום והאלמנה.
הרמב"ם מלמד שכאשר אדם אוכל ושותה בחג, עליו לדאוג גם לעניים ולמי שזקוקים לעזרתו. מי שסוגר את דלתות ביתו ואינו משתף אותם בשמחתו, חסר לו יסוד מהותי בשמחת המצווה (הלכות שביתת יום טוב ו, יח).
מי שיעסוק בלשמח אחרים – ישמח!
נמצא שהשמחה הולכת ומתרחבת: מתחילה בשחרור מן התלות במה שחסר לנו, ממשיכה בהתבוננות בטוב שבבריאה ובחיינו, ומתוך כך מביאה אותנו להודות על חלקנו, להכיר בכוחותינו ולשמח אחרים.
לקחת את שמחת הסוכה אל השנה כולה
כעת מתברר שיש בשלוש המצוות המיוחדות של חג הסוכות הדרכה שלמה לחיים.
הסוכה מלמדת אותנו שאיננו צריכים להמתין עד שכל התנאים החיצוניים יהיו מושלמים כדי לשמוח. ארבעת המינים מלמדים אותנו לפקוח את העיניים ולראות את היופי, החיוניות והטוב שהקב"ה מגלה לנו בכל יום. ומצוות השמחה מלמדת אותנו להכירו ולהוקיר את הטוב שיש בחיינו, להתמקד ביש, ולשמח אחרים.
איננו צריכים לבחור בין השמחה במה שיש לבין השאיפה להתקדם ולהתעלות. אדרבה, דווקא מתוך ההכרה בטוב שכבר זכינו לו ומתוך השמחה בכוחות שקיבלנו, נוכל לשאוף לגדולות ולהמשיך ולצמוח.
כשניכנס השנה אל הסוכה, אל החיבוק האלוקי, ננסה לקחת עימנו את שלושת השיעורים הללו. נלמד להרפות מעט מן המרדף אחר מה שחסר לנו, להתבונן בכל הטוב שסביבנו, לשמוח בהצלחותינו ולהרבות בשמחתם של אחרים.
ואם נצליח לקחת את המבט הזה גם כשנצא מן הסוכה ונחזור אל ביתנו ואל שגרת החיים, נזכה ששמחת החג תאיר את השנה כולה.
יהי רצון שנזכה לחוש שאנו יושבים בצילו של הקב"ה, להרגיש את חיבוקו, לפתוח את הלב, להודות על הטוב, לשמוח בחלקנו ולהוסיף שמחה ואור לכל הסובבים אותנו.
חג סוכות שמח!